יום ראשון, 20 בפברואר 2011

זרעים מציון - סיפור אהבה לרקפת.

ישנם ימים שאני יודעת שיהיה כיף. בימים כאלה הכל נראה מתוק, הכל נראה אפשרי ונכון ואני חוזרת הבייתה עם חיוך מפגר מרוח לי על כל הפנים. לפעמים אפילו השרירים בלחיים כואבים. מרוב חיוכים. ככה זה יום צנירים בכרמל, יום ים, יום ייקבים באזור ואפילו יום עם זרעים מציון. סיור שהיה בשבת, כך היה: 


סיפור אהבה.
לפעמים קורה לי להתאהב באנשים או בסיפורים.
הפעם זה קשור בנשים (לקראת יום האישה בחודש הבא) וברקפות, ובאיש מיוחד במינו שאוהב את הרקפות בערך כמוני, אולי אפילו יותר. הכל התחיל במשפחה שהגיעה למושב בכרמל באמצע שנות החמישים. כדי להתפרנס היו יוצאים בבוקר השכם לכרמל, קוטפים פרחי בר מלוא הסל ונוסעים באוטובוס השני לחיפה. הולכים בין הבתים של הנשים היפות בכרמל, מוכרים את הזרים של הכלניות, הנוריות, נרקיסים בעונתם והמון חרציות. בכסף שהרוויחו יורדים לשוק תלפיות, קונים קצת אוכל וחוזרים באוטובוס האחרון למושב. ככה, יום יום, בחורף.

פעם אחת התבקשה אם המשפחה לאסוף כמה שיותר פרחי בר מדהימים לתערוכת הפרחים הקרובה. הכלנית שלה זכתה מקום ראשון. וזה לא סתם, לא כל כלנית הייתה זוכה, היא זכתה כי הידע, ההתבוננות מעמיקה, הלימוד העצמי היו שם אצל האישה הזו.


היא העבירה את הידע לבן שלה שיודע להגיד היום שרקפת אחת, סתם רקפת, היא בת 150 שנה, היא מאזור ירושלים או הכרמל, היא מוציאה 250 פרחים בעונה ולפי הריח - הוא גם יודע מאיזו נקודה בדיוק היא נלקחה. רקפת כך מסתבר, לא סתם חיה בחגווי הסלע. היא צריכה את הסלע כדי לעבור את הקיץ המגעיל שלנו בשלום. על הסלע נוצר טל בלילה, הוא נוזל עם בוקר פנימה לאדמה ונתקל מיד בשורש רקפת צמא. אם הכל הולך בסדר, כשיהיו הפרחים, יבוא חרק מיוחד לגור בתוכם, יפרה את הפרח ויווצרו זרעים שבתורם - אהובים מאוד על הנמלים. הנמלים אוספות את הזרעים המופרים שיש עליהם קצת צוף מתוק,נושאות אותן למרחקים וככה מתרבה לה רקפת לאט לאט, לאט לאט. המזל של הנמלים ושל הרקפות, משהו שרק שתיהן יודעות כנראה היא העובדה שהזרעים הללו רעילים, לכן הנמלים מסתפקות בצוף המתוק וזורקות את הזרעים איפשהו, הרקפת אסירת תודה ויוצרת פקעת חדשה לנוחות הנמלים כי עליה משמשים סוכך נפלא לקינים מגשמי החורף.


קבוצה מאושרת מבקרת חברות ומסניפה רקפות

לציון סימן טוב זה נשמע הסיפור הכי נדוש בעולם, הכי פשוט בעולם, צריך ממש לחלוב אותו כדי שיספר עוד על נפלאות עולם הצמחים. בשבילו זה ספר פתוח, הוא קורא בו יום יום כשהולך להציל את צמחי א"י מכליית הפיתוח. מזמינים אותו לכל פרויקט גדול כמו רכבת ישראל, כמו כביש 6, כמו בית ספר ביקנעם שאיזה איש ערני הבחין במצבור של גביעונית הלבנון - צמח נדיר ביותר בסכנת הכחדה אמיתית.

סימן טוב עם חברות 

עכשיו, כשהגביעונית הגיעה איליו, יש להניח שתוכלו לראות אותה לא רק בתמונות אלא גם בצידי הדרכים בשנים הבאות כי זה מה שהוא עושה. משמר ומרבה את מי שהגיעו איליו לחממות, יוצר זרעים של צמחים שנכחדו, מחייך לבצלים ועושה טוב לפקעות. יש לו ידיים ירוקות, סבלנות של איש אדמה אמיתי שמחובר בידע שנבנה משנים של התבוננות ולימוד וחן של מושבניק שאוהב את מה שהוא עושה. 

ומה יצא לי לשבת מזה? קבוצה מאושרת שהגיעה למרכז המבקרים של 'זרעים מציון' ויצאה עם ערימה של רקפות, כמה אתי חפירה קטנים, קפסולות של זרעים של פרחי בר לשתילה באוקטובר הבא (לא לשכוח לערבב בחול לפני שזורים בשטח) וחיוך נהדר, כי היתה להם חוויה אמיתית וכנה, פגישה עם איש מדהים וריח של רקפות.  

קפסולה אחת של צמחי בר לאדנית גדולה

יום שני, 14 בפברואר 2011

לכבוד יום האישה: גרטרוד קראוס בעין הוד – "הגורו שלי"

בשבת שעברה הייתה קבוצה מאוד מיוחדת בטיול בעין הוד.
יומולדת לבחור בן 70, אבל עוד כוחו איתו. וגם החברים. ביחד הם הולכים בערך מהפעוטון בקיבוץ. כל חודש וחצי נפגשים, מטיילים קצת, פותחים שולחן מכובד לארוחת בוקר, מטיילים שוב ואוכלים ארוחת צהריים ממיטב ה'שולחן הפתוח'.  הם כבר היו בכל מקום בארץ, מכירים הכל. ועכשיו באו לביקור מיוחד בעין הוד אחרי השריפה. 
טיול בהר לראות פריחה אחרי שריפה, סיור בכפר לראות את הבתים שעברו את השריפה, ואנחנו נכנסים לבית גרטרוד קראוס, שם מחכה לי אורח מיוחד. 'אמרו לי שתבואי, אז חיכיתי לך, נעים מאוד להכיר'. .....
הוא קרוב משפחה של אלזה שרף ויש לו סיפור מאוד מיוחד לספר לי על האישה שאיתה. .....  
באופן ספונטני הקפנו אותו לשמוע את הסיפור, על אלזה, שבתל אביב היתה המנהלנית ובעין הוד היתה אלזה של גרטרוד.  חוויה שהשאירה טעם של עוד.
בנתיים, עד שיכתב הסיפור של אלזה ויצורפו תמונות שלה ושל השטיחונים שיצרה, עוד משהו על גרטרוד קראוס, הגורו של המחול המודרני בארץ.  

צילום-  אנה רבקין בריק



גרטרוד קראוס נפטרה בשנת 1977, בחורף. היא בחרה למות בחורף.
היא נולדה שלוש פעמים, מתוכן פעמיים לפחות פשוט המציאה את עצמה מחדש.
היא נולדה בוינה בשנת 1901 לאחר מכן נולדה כשעלתה לארץ אחרי עליית היטלר לשלטון. רקדנית ידועה, אמנית בעלת שם שנוטשת הכל מאחור כדי להגיע לארץ, ופעם שלישית כשנאלצה להמציא עצמה כאמנית מחדש בגלל ששכחנו אותה ואת מה שהיה לה לתרום. גרטרוד קראוס והמחול המודרני שלה נחשבו מיושנים בשנות החמישים כי רצינו להדמות לאמריקה הגדולה והיא רצתה להמשיך לחפש את מקורות היצירה מבפנים. האישה הקטנה גדולה עם האנרגיות הבלתי נדלות, הקפה והסגריה  הפסיקה אולי להופיע אבל לא הפסיקה לתת לכולם.

בשנת 2007  התכנסו כמה מהגבירות הראשונות של המחול הישראלי כדי לדבר על המורה, בבית גרטרוד בעין הוד. זה לא היה ערב אופייני של העלאת זיכרונות כי כולן הכירו אותה -  השפה, הקפה והסגריה, היצירה – הן כולן היו חלק מזה אז אין צורך לדבר על העבר. אבל מפריזמת השנים אפשר היום להעריך ולאמוד ולבחון, כל אחת את גרטרוד שלה. וביחד – את גרטרוד האישה, היוצרת פורצת הדרך שעשתה כ"כ הרבה לעולם המחול הישראלי והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת. 

יהודית ארנון, מייסדת להקת המחול הקיבוצית וכלת פרס ישראל בעצמה (1998) סיפרה על יכולת הנתינה של גרטרוד קראוס, זכרה לה את העובדה שהצילה את "עולמה הפנימי" של אישה צעירה שניצלה מהשואה והעניקה את הריקוד במתנה.  לימים נוצרה מערכת היחסים המיוחדת של התנועה הקיבוצית עם גרטרוד קראוס. בקורסי הקיץ למחול בגעתון קראוס היתה מלמדת 'שעורי אמפרוביזציה', ככה קראו לזה. לא כולן הבינו אותה. לא כולן יכלו, מי שכן – זכתה לעולם חדש ומופלא.

תלמידה אחרת – הרקדנית ורה גולדמן סיפרה על המפגש הראשון שלה עם גרטרוד קראוס כילדה בת 4 :  "זכרון רחוק כמו מבט בתעלה"...
ורה גם ראתה את גרטרוד מבצעת את ריקוד ה'חיל האלמוני' על רקע מלחמת האזרחים בספרד. המוסיקה, הקצב, ההבעה, "המנגינה 'דוחפת' וגרטרוד צועדת! המנגינה 'דוחפת' והחיל נופל קדימה על הפנים בגוף מתוח ומיד מתרומם חזרה .... והקהל ישב ללא נשימה !"   זיכרון אחר של ורה גולדמן מגרטרוד היה מהיום שההודעה על מותה של המורה הגיעה אליה להודו. "היה לי צורך להיות בחלל מקודש" אמרה, וכמה מתאים, בהודו, אישה לבדה, במקדש, זוכרת את הגורו הראשונה שלה בחיים. כי כמוה גם לה היה הריקוד לדרך חיים שלמה. כמוה היא יכולה להופיע בכל מקום, כמו הרחבה הקטנה לפני הפסנתר בבית גרטרוד בקטע מרתק ומקסים משיר השירים שלרגע העביר את כולם למקום אחר בזמן.

את הערב חתמה סימה מזור. תלמידה ומורה למחול שספרה שגרטרוד קראוס האמינה שהיצירה יוצאת מהבטן, מבפנים, ורק אז מטפסת את דרכה החוצה אל התודעה ואל החלל ואז שבה וחוזרת אל האמן. ככה האמינה צריך להתבצע תהליך היצירה, זו דרכו של האמן והפרטים הקטנים כבר לא חשובים. וסימה מזור ראתה את הפעם השנייה ש'החיל האלמוני' הוצג, בתום הופעה של הלהקה, בקיבוץ מעגן בפני קהל שאולי הכירו את האמנית עוד מ'שם'. היא צעדה לקדמת הבמה, תלשה את המסך, התעטפה בבד האדום והעניקה שוב הופעה בלתי נשכחת של 'החיל האלמוני' כשהמוסיקה הן מחיאות הכפיים של הקהל.

רות אשל, רקדנית ומבקרת מחול נגעה בנקודה מיוחדת מפועלה של גרטרוד קראוס - אולי היא נדחקה מהבמה בשנות החמישים, אולי לא זכתה מספיק להוקרה, לא ניתנה לה במה, אבל היום כבר ניתן לקבוע שהיא, גרטרוד קראוס למעשה היותה אחד מהכוחות המניעים לדור שלם של אנשים שמצאו בעצמם את הכוח לפעול וליצור מחוץ ללהקות הגדולות, לפרוץ את המסגרת ואת הגבולות ולבדוק אפיקי יצירה חדשים.

את האתנחתא האמנותית סיפק צבי גוטאינר, רקדן של גרטרוד לשעבר שהגיע לארה"ב בסוף שנות השבעים ומאז חי ויוצר שם. צבי שלח קטע ממחול שיצר השנה לזכרה של גרטרוד קראוס שהוקרן בערב.

את הערב סיימה המשוררת צגית ששיר שכתבה על הגורו שלה – גרטרוד קראוס הוקרא ע"י אורה שאלתיאל, מארגנת הערב.

ולסיום- מילים לזכרו של שמעון לוי ז"ל, רקדן וכוריאוגרף, בן חסותה של גרטרוד קראוס שהיה הכוח המניע לקיומו של הערב הזה ולצערנו הלך לעולמו מוקדם מידי. בשנה האחרונה, בפרץ יצירה מחודש ביקש לוי לכתוב את הספר על גרטרוד קראוס שלו. לשם כך נפגש עם רבות מתלמידותיה לשעבר וחיפש חומרים עליה. הוא לא הספיק. 

Posted by Picasa

יום רביעי, 9 בפברואר 2011

כפר אמנים - ביפו, צפת, עכו או בעין הוד ?

בשנות החמישים נסע מרסל ינקו בג'יפ שלו יחד יעם ויטו וולטרא יבדל"א וחיפשו מקומות ראויים לשמש 'פארקים ורזרבטים'. אגף התכנון בתוך משרד ראש הממשלה נתן להם יד חפשית, ג'ריקן של דלק (המקבילה לדלקן) וקשרים עם כל מיני אנשים שהיום היינו קוראים להם 'ירוקים' למיניהם.

ינקו נסע וחלם, חלם ונסע. חיפש מקומות להקים בהם שכונות אמנים, מושבות אמנים, כדי שאמנים יוכלו לשבת יחד, לקבל השראה אחד מהשני וביחד ליצור את כל המנעד האמנותי: מאומנות שימושית, מסורות מלאכת יד, פיצ'פקעס,  עד לאמנות גבוהה, היצירה האולטימטיבית. הרצוי -  שכונות ערביות בעלות ארכיטקטורה שלינקו הרומני נראו רומנטיות וקסומות במיוחד. המצוי - קצת יותר בעיתי:
בהתחלה חשב שיפו העתיקה ראויה למשכן אמנים. אבל הודיעו לו שהמציאות חזקה מכל חלום, יש עולים ופליטים ולכן זה לא רלוונטי.

אח"כ חשב על צפת. ככה נראתה בשנות החמישים  המאוחרות - עיר תיירות מדהימה,  חיבור בין דתי לחילוני נהנתני, גישה רומנטית ונהנתנית, מערוץ גנזך המדינה ביו טיוב:



 אח"כ חשב על עכו, ושוב חזר הסיפור, עיר תיירותית, יפה, אבל - מיועדת לאיחוד משפחות פליטים ערביים מהגליל וחיפה. 


ובסוף הגיע לעין הוד והשאר הסטוריה. מה שמענין היא העובדה שינקו, איצ'ה והוועדים שהיו בכפר האמנים ידעו תמיד 'להפוך שנור לאמנות'. לעשות למען הכפר כי אחרת לא יהיה. ואולי זה ההבדל בין הון ושלטון של אז להיום - אז ה'שנור' נכנס לחשבון הכפר. היום היה נכנס לכיס הפרטי של מישהו.  הם לא למדו שיווק וגם לא יחסי ציבור אבל ידעו את המלאכה. מסיבות פורים, בזארים בפסח,  סדנאות אמנים וגלריה מרכזית קואופרטיבית לצד בתי מלאכה לאומנות בכפר. 
ככה מייסדים גם בית ספר לאמנות ולידו אכסניה, כדי שיהיה איפה להתאכסן כשבאים ללמוד אמנות, ביאנלה גדולה לקרמיקה עם אמנים מחו"ל ובשנת 63 - הכרזה רבתי על 'מדינת עין הוד'. 

בטיול האחרון שלי בכפר, שבת גשומה ועמוסת מבקרים, עם קבוצה נחמדה במיוחד אמרה בעלת השמחה שאימא שלה תמיד אמרה לה  'ששמחות צריך לעשות, כי הנחס כבר יבוא לבד...'.
באירוע היתה שמפניה, עוגות נהדרות, יין אדום ומפיות בצבע אדום, תותים לשמפניה וקפה ותה צמחים צבעוני. אחרי זה יצאנו לטייל בין רקפות ובתים מספרים בעין הוד, מבקרים בסטודיו של ינקו, 'בבית המוכתר' (הוא בכלל מסיפור אחר וראוי לפוסט משל עצמו) ומדברים על מלכה אמריקאית ונשים מופלאות.  

ולמה דווקא עכשיו נזכרתי? 
כי בפרוטוקול של הכפר משנת 1955 כתוב שצריך להתחיל לתכנן את השמחה הבאה -  פורים  .....