יום שלישי, 17 בדצמבר 2013

תודה ענקית לאישה שכבר איננה - עינת אמיתי, התרבותניקית.



את הבלוג של עינת אמיתי הכרתי עוד לפני שהכרתי אותה. אהבתי את איך שכתבה ועל מה שכתבה, חיכיתי כל פעם מחדש לראות על מה תכתוב הפעם. כמה פעמים התכתבנו וזה הפך להיות אישי יותר. לא נפגשנו מעולם אבל דברנו על עין הוד ועל הקיבוצים על גיבורים מהעבר שיש להם סיפורים מדהימים ששתינו רצינו לספר. על האוזמן, על אנה רבקין בריק הצלמת ואחרים.

לא נפגשנו מעולם. הנוער כאן בבית תמיד צחקו עלי כשהגיעו חברים שלי מהרשת לבקר. כשעברו לאמר שלום לאורחים במטבח הנוער תמיד צחקו ואמרו שאני צריכה להזהר כי אלה אנשים שאני לא מכירה.... שהם יכולים להיות מסוכנים...  שאני לא יודעת מה הכוונות שלהם .... ואז המשיכו עם צלחת של עוגיות לחדר או עם סנדויץ החוצה. ואת עינת לא פגשתי מעולם.

ואני ככ מצטערת שלא הספקתי, שהייתי עצלנית מדי לנסוע לראות את התערוכה אבל לפחות שלחתי לה ברכה ובהצלחה, שלא נסעתי לבקר למרות הזמנה פתוחה, שלא טרחתי יותר כי רציתי נורא שתהיה חברה שלי.

והבוקר פתחתי את המייל שבישר על מותה. והביקור כבר מיותר.
העצב שלי מוחשי ועמוק, ובלי לחשוב אפילו, כשגל קפץ לרגע הבייתה, גם הגיעו הדמעות.

אז תדעי עינת, איפה שלא תהיי, שלקחתי ממך הרבה בשנים האחרונות ועל הכל אני מודה.
היית לי מנטורית בלי לדעת אפילו. איך כותבים בלוג מרתק, ואיך לספר סיפור, המיני מחקרים שלך העשירים כ"כ, ובעיקר, בשיחות הקטנות שהיו לנו, בדיוק כשהייתי חולה - נתת לי תובנות לחיים שהייתי צריכה באותו רגע.

עוד מעינת אמיתי אפשר לראות כאן 





יום שני, 2 בדצמבר 2013

רכס כורכר, עתלית או תרומיה, שביל חדש וגאווה ישובית.

בשנים האחרונות עתלית התפתחה וגדלה להפליא. שכונות חדשות נשבנו בה, עסקים חדשים, אנשים באו לגור בה, כי זו הפריפריה האחרונה של תל אביב ואולי הראשונה של חיפה. מקום טוב מול הכרמל, ליד הים, חינוך טוב, אנשים טובים.

והנה שניייה לפני שהמושבה כמעט נשכחה, החליטו יושביה להרים פרויקט חדש, כזה שיכול להביא גאווה לעתלית, לבית הספר המקומי, לשכנים ולכל קהילת המטיילים. שביל רכס הכורכר  (הכינותי מראש, שתוכלו להוריד מדריך) חושף את הפינות היפות של הרכס. הם ניקו את הצמחייה, חשפו חציבות מיוחדות בכורכר, חקרו את תולדות ושילטו את הדרך. עסקו במלאכה ילדי בית הספר יחד עם העמותה הירוקה והוכיחו ששביל יכול להיות מנוף לגאווה ישובית.  בסיור שהיה עם קבוצה נפלאה, אחר צהריים אחד שקט, יצאנו לבדוק את כל הפינות הכי יפות של שביל הרכס, מעתלית עד לחרבת קרתא ומחנה המעפילים.

שלוש שעות של סיור עם אווירה. בדרך דברנו על עתלית, על המושבה, על 'המפעל מלח'- מפעל עם תנאים מועדפים, על שימור ופיתוח, בריטים, רכבת ומחצבות, על ציפורים נודדות וקצת נדל"ן .....


כאן רואים ברכות דגים ומבצר צלבני. 


מעב חצוב ברכס עבור עגלות, סוסים וסתם הולכי רגל. 




מחצבת כורכר ישנה, ממנה חצבו אבנים להקמת נמל חיפה הבריטי


עמודים, תיל וצריפים שעומדים להתמוטט מרמזים שפעם היה כאן בסיס בריטי. 

חרבת קרתא - מיצדית צלבנית של המלך שנשדד

אמנות קירונית בעין הוד - ג'ניה ברגר: "אפשר ללוש ציור". .


ג'ניה ברגר נולדה בחרקוב בבית ציוני. האבא היה אגרונום והאם 'בעלת נפש אמנותית'. את הילדה שלחו ללמוד ציור ופיסול אבל בשנת 1925 כבר עלתה המשפחה לארץ, לא לפני שהספיקה להיות בברלין. שם התחילה ללמוד אדריכלות וציור ובראשית שנות השלושים נסעה שוב לברלין ללמוד אצל הפרופסור קרל הופר ציור ועיצוב תפאורות ולאחר מכן נסעה לפריז ושם הרחיבה את אפקיה בעזרת מנטורים רבי חשיבות מעולם הציור, הפיסול והתאטרון.

בשנת 1930 איירה ספר אגדות לילדים "101 סיפורים" שיצא לאור בהוצאת אמנות בתל אביב, בניהולה של שושנה פרסיץ:

101 מעשיות, אגדות וספורים, מלקטים וכתובים ע"י ז. אריאל [שלמה זלמן אריאל],
על פי הצעת מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ ישראל.
הוצאת "אמנות". תל-אביב, 1930. מקור: בית מכירות קדם. 

בשנת 1937 חזרה לארץ, פגשה את השחקן יהודה גבאי שהיה ממייסדי תאטרון האוהל והשתלבה גם ב'עסקי התאטרון'. היא עיצבה תלבושות ותפאורות עבור יותר ממאה מחזות 'האהל', 'הבימה' ולאופרה הישראלית ( "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"  -האוהל, 1943, "בר כוכבא" - אהל, 1945, "חובנשצ'ינה" - האופרה הישראלית 1952, "האחים קזמרוב"  - הבימה, 1956). יחד עם התפאורות ציירה ציורי נוף ודיוקנאות, רחובות וסמטאות ססגוניים ולצד אלה ציורי תנ"ך בשמן וגואש.

ג'ניה ברגר ומרסל ינקו, ארכיוןן עין הוד, צלם: שמואל בר אבן 

בשנת 1953 ג'ניה ברגר ויהודה גבאי היו בין חברי הקבוצה שהקימה את עין הוד ומהאמנים הפעילים ביותר בכפר.כעבור עשור נבנתה בכפר סדנת הקרמיקה בתמיכת מסדר בני ציון האמריקאים. איצ'ה ממבוש לקח על עצמו את הניהול של הסדנה והפיתוח העסקי, בתמיכת משרד העבודה. בשנת 1963 כחלק מהחגיגות העשור של כפר האמנים התארח בעין הוד סמינר בנלאומי לקרמיקה. רבים וטובים השתתפו בו, מהארץ ומחו"ל הגיעו אמנים לבלות חודש שלם, קיץ בעין הוד עם המורה האגדי עימנואל לוצאטי. במהלך החודש יצרו, למדו, לימדו ופתחו רעיונות ותבליטי קיר שאת חלקם ניתן לראות עד היום בכפר ובמקומות אחרים בארץ.עבור ג'ניה היתה זו התגלות של ממש, היא, שתמיד אמרה  "מה שקל אינו מענין",  פיתחה שפה חדשה לצד התפאורות שלה - ציור קרמי. 

"זה שנים שאני מחפשת אמצעי ביטוי חדשים, קרא לזה דרך חזרה לתנ"ך, קרא לזה נסיון לביטוי פרימיטיבי, אני אנני מאמינה בהגדרות. .. עבדתי בשנה האחרונה הרבה מאוד, אך הרגשתי שאני מתקרבת למטרה: מצאתי ביטוי משלי לרוח התנ"ך, ואני מדגישה רוח כי אין לי כל כוונה לצייר אילוסטרציות." 


ג'ניה ברגר ומרסל ינקו, ארכיון עין הוד, צלם: שמואל בר אבן 
כשעבדה בקרמיקה זה לא היה קל כמו להקים תפאורות, והיא שמעולם לא אהבה את הקל והפשוט מצאה שבקרמיקה אפשר לעשות הכל - "אפשר ללוש ציור". 

על השפה שהמציאה נאמר שהיא 'על זמנית' שהיא שייכת לכל הזמנים. היא שלבה את המערב והמזרח, היא שלבה בין התנך והיום, היא שלבה צבעים וסגנונות הכל נמצא באמנותשלה שהיא מעין אזור ספר בין ציור ופיסול, בין סיפורי ומופשט בין מונומנטליות שבפסלים לתאוריםילדותיים (יונה פישר, "על הקרמיקה של ג'ניה ברגר", ג'ניה ברגר, מנחה לשלום, אפריל 2000)

אני והכפר שלי 1969/ תבליט 50*65. 
בסוף שנות השישים נוצר קשר בין משרד העבודה לבין כפר האמנים. במסגרת זו נקנו עבודות רבות מאמני הכפר לטובת 'אמנות קירונית' במבנים ציבוריים רבים. כך ניתן למצוא את העבודות של ג'ניה ברגר מעטרות מרכזי תרבות שונים חצד סניפי דואר ועוד.


בסיור אחד בעין הוד יצא לי לטייל עם קבוצה של עיוורים. כשיצאנו מהגלריה, שמו ידם על הקירות  וביחד הלכנו לטייל על קירות. על יד הקיר שיצרה עצרנו ודברנו ארוכות על צבעים ודימויים, על מסגרות ותפאורות, על נשים ואמנויות. בסוף הקראנו שיר שכתב לכבודה נתן זך, בקיץ 1998, כשהוצגה תערוכה מעבודות הקרמיקה שלה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב: