יום ראשון, 8 בנובמבר 2015

טיול בעין הוד בסימן נשים זיתים וסרטים

עכשיו הזמן לטיולי זיתים.
לפני המסיק, לפני החורף, הקוצים נשכבים על האדמה רטובים ולחים, הסתווניות עולות, הכל נראה נקי וחדש.

והנה לכם טיול נחמד שמתחיל בכרם הזיתים של עין הוד ומסתיים בבית של גרטרוד קראוס.
שילבתי לכם קצת הליכה, לא קשה במיוחד, קצת כרמל, עין הוד והפתעה מרגשת - ביקור  ב'חאן יותם' - המקום לאדם וחברו', מקום מרגש ומחמם לב, שיוצאים ממנו עם דמעות ותחושה שיש עדיין תקווה למרות הכל !

ובנתיים - סרט.
פופקורן, ספה ושמיכה וגשם בחוץ.

יהודה טרמו.
סרט מוזמן לשלוש החברות שייצרו מוצרים משמן זית בארץ:
שמן, יצהר ועץ הזית
סרטי גבע,
מרדכי נבון ויצחק אגדתי
בימוי - יהודה טרמו, עין הוד
לא יודעת מה התאריך המדויק - מחצית שנות החמישים לראשית שנות השישים.



יום שני, 25 במאי 2015

עוד משהו ישן על עין הוד, ציורי הקיר בבית של גרטרוד קראוס


יש לי כמה חברים שהאובססיה שלהם היא ציורי קיר.
הם מחפשים וחושפים ומתעדים ואח"כ מתפללים לשימור של התקרות/קירות האלה. כשהם מוצאים 'בורדר' מצוייר צבעוני מתחת לסיד של בית שכוח אל הם בשמיים ומרגישים קרובים לאלוהים.

בעין הוד כבר הסתיים פרויקט אחד של שימור ציורי קיר - הסטודיו המקורי של מרסל ינקו. עבודה של המוזיאון ושל שי פרקש והצוות שלו, דוד שאלתיאל שעמד חורף שלם עם מסיכה על הפנים ואולר קטן, מחפש צבעים מתחת לשכבות של צבע.

בנתיים אנחנו מכינים תיק לעוד פרויקט כזה, הפעם בבית של גרטרוד. 

גרטרוד קראוס כלת פרס ישראל, מקור ארכיון עין הוד 

 בעין הוד הייתה מסורת של ציורי קיר. על כל קיר בתולי ולבן צויר משהו.
הסטודיו של מרסל ינקו שעוד ידובר בו, מסיבות פורים מדהימות שכללו השקעה ענקית בתפאורה צבעונית, בקישוטים ובציורי קיר, במסעדה שכל פעם מחדש היה מי שעיטר אותה כדי שלסועדים אצל שמוליק וז'וניה יהיה מענין  על הצ'ולנט של שבת, שלא ישתעממו.

בבית של גרטרוד ואלזה ציירו אמנים על כל פיסת קיר חשופה. ממסד עד טפחות. ציורים צבעוניים יש להניח. את הרעש שהיה לה בבית השקיטה בעזרת פסלים לבנים מאבן גיר קשה.
האישה עם הסנדלים והסגרייה ככה זוכרים אותה אחרי שנים.

ציורי קיר היו גם בגלריה המרכזית ובבתים אחרים אבל הם לא נשמרו עם השנים. בכלל, היה ויכוח תרבותי בפרוטוקולים של הכפר, מה דינו של ציור קיר שעיטר בית כזה או אחר לכבוד מסיבה זו או אחרת. האם לצבוע עליו כפי שנעשה בד"כ? האם להשאיר 'כי זה מאוד לא תרבותי לעבור על עבודה של אמן אחר' או שפשוט לחכות שידהה, או עד למסיבה הבאה, או הארוע החדש לכבודו צריך להחליף תפאורה.

ציורי קיר פעם היו דבר שבשגרה, היום הם 'מצרך מורשת' מבוקש. ניתן ללמוד מהם על מורשת, על מהות, על אווירה או כפי שנקראה בעין הוד - האספרי של הכפר - כפי שהיה בימים היותר תמימים (שאף פעם לא היו ממש תמימים אבל אנחנו רוצים לחשוב כך). יהיו מומחי אמנות שינתחו את ציורים ויקשרו אותם לאמנים ולזרמים ועוד. ואני, ברוח הנוסטלגיה שכ"כ חביבה עלי אסתפק לראות אותם מקשטים שוב את מבני הציבור של הכפר, מייצגים את הסטראוטיפים השונים שנקשרו למקום הזה.

מה יצא לגם לשבת מזה? 
סיור ברוח זו בעין הוד- בין הבית של גרטרוד קראוס, לסטודיו של מרסל ינקו, לחלק מחומת ברלין שהועבר לכפר כמתנה. ההבדל בין ציור קיר לתבליט קיר, בין ציור למסיבת פורים לציור בהזמנה, ציור קיר כפרנסה. 

גרטרוד קראוס, מקור ארכיון עין הוד 
גרטרוד קראוס הפסל, האישה והסגריה, ארכיון עין הוד, צלם: שמואל בר אבן. 

יום חמישי, 30 באפריל 2015

עתלית - בית כנסת, חברת מלח, מושבה ותחנת רכבת. סיור אחר לגמרי


עתלית היא מושבה שעכשיו ממש הופכת להיות עיירה.

כבר דברתי על זה פעם שבשנים הראשונות של המושבה, כשהבינו שהיא לא מתקדמת לאף מקום שמעו פרנסי המושבה על מסע הרבנים, וכשעצרה הפמלייה המכובדת בעתלית בקשו שיעזרו לשנות את מר גורלה, השינוי היה מהיר - הרבנים הציעו שבמקום עתלית  יקראו למושבה תרומיה - "והייתה להם תרומיה מתרומת הארץ" (יחזקאל מ"ח, י"ב) - במחשבה שאם יפרישו תרומות ומעשרות תבוא להם הברכה. זה החזיק מעמד זמן קצר. כשלא הגיע השינוי המיוחל חזרו כולם לשם המקובל כי ככה זה בחיים, מאוד קשה לשנות הרגלים. בעבור שנה או שתיים עדיין היתה זו מושבה קטנה שנאבקה על עצם קיומה. בתים וחצרות משק היו בה, אבל הריחוק מכל מושבה אחרת היה קשה, הקדחת הוסיפה את שלה ועתלית הייתה מושבה שקשה לחיות בה, אפילו המים בה היו מליחים שלא טעימים. מספרים הראשונים שמדי יום היו יורדים לבאר על יד חוות הנסיונות של אהרונסון כדי לשאוב ממנה מים טובים לשתייה כדי שהתה לא יהיה מלוח .... . 

אחרי מלחמת העולם הראשונה  גדלה המושבה והפכה למושבה - של - חברת המלח שהוקמה בעתלית בשנת 1922. כאן חברו האינטרסים של היזמים קאסל וסורדין, חברת יק"א והשלטון הבריטי להקמת מפעל לאומי. החברה נרשמה בירושלים ולונדון, היה לה חבר מנהלים רציני ודירקטוריון שהורכב 'מחברי הון ושלטון' של אותה תקופה, החברה הוציאה קול קורא לפועלים לבוא לחפור בריכות מלח ובתמורה הציעה מגורים, אוכל, טיפול רפואי וחברה נעימה. לאיכרים הציעו בתמורה - פרנסה, טיפול רפואי, חינוך לילדים וייצוג בפני השלטונות דרך חברת יק"א שכבר הפכה לחברת פיק"א. כך הפכה עתלית למושבה-של-חברת המלח.

בשנת 1928, אחרי ביקור של הברון, המושבה קבלה מתנה  - בית כנסת, וגם בית ספר 'חדש' על חשבון הברון, במבנה שהיום משמש את וועד עתלית. 

עתלית - בית הכנסת
בית הכנסת של עתלית 

עתלית - שולי נופי תרבות
בית הוועד, בית הספר, המבנה הציבורי הראשון במושבה 

פרויקט הדגל של יד בן צבי, ישראל נגלית לעין שמתקיים בשנתיים האחרונות בעתלית חושף דרך אלבומי התמונות את הסיפורים של המושבה. כך אנו למדים מהתמונות ששורת הבתים הראשונים הפכה לרחוב הראשי, פותחו והורחבו מבני משק בחצרות האחוריות, התחילו לגדל גפנים, גידולי שדה חדשים ועוד. 

אפילו בית ספר נפתח במושבה לטובת ילדיה וילדי חברת המלח הסמוכה.

 מהתמונות עולה כי שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו מבטיחות: מושבה של איכרים מצד אחד וחברת המלח עם משפחות פועלים בעלות תודעה מצד שני. ילדים עובדים 'מחזיקים משק' מזה, ילדי הנוער העובד והלומד שמדברים על הגשמה והולכים למצעד של אחד במאי מצד שני. החיבור, איך לא, היה כלכלי והיה דרך הזוגות שנוצרו בין הנוער מכאן והנוער משם...


מבנים אחרונים של עובדי חברת המלח בעתלית 

מסדר אחד במאי, מחנה עובדי חברת המלח עתלית, אלבום לאה רקוב, יד בן צבי - ישראל הנגלית לעין 



ומה יצא להם מכל זה אתם שואלים?

טיול במושבה מנומנמת ששוכנת בנוף הכי יפה בארץ. ים מצד אחד וכרמל מצד שני, רכס כורכר מרהיב ושטחים פתוחים זרועי רקפות עריות ושאר פרחים ושיחי חוף. נתחיל ברחוב הראשי שלא דומה לפעם אבל עדיין נושא בתוכו שרידים של מושבה, נדבר על ראשונים לא ידועים, נמשיך לשביל הרכס, למרכז המבקרים החדש של חברת המלח שמספר יותר על מלח מאשר על חברה,  ונסיים בתצפית לעבר המבצר הצלבני של עתלית.
כמה שעות בין ישן וחדש בעתלית.
כל מה שנותר זה לקבוע תאריך.



בית כנסת ישן מחודש בעתלית