יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

שריפה בעין הוד - 1998

עכשיו כשכל הגולן בוער יש לי תחושה קשה של דה ז'ה וו.
אני מכירה את הכאב, את החוסר אונים, את הכעס ואת הפחד שתוקף אותך כשאתה מבין שזהו, האש חזקה ממך ואין ברירה.
כל מה שנותר זה לאסוף את השאריות ולהתחיל שוב, מחדש.

ב 1998 היתה שריפה גדולה בעין הוד.
החלטנו שלא עוזבים את הבית. נשארים כדי לשמור עליו עד כמה שאפשר.
האזור מסביב נוקה וכוסח כבר קודם, מים יש בבריכה, בלוני גז נזרקו אף הם לתוך המים (גם של השכנים),  ומישהו הרי צריך להישאר בכפר כדי לעזור למכבי אש שכבר היו מותשים לגמרי משבוע של שרפות באזור.
בלילה המחזה היה נפלא ומרהיב ומפחיד. ישבנו על הגג עם עוד חברים שהחליטו להישאר על הבית ושמרנו. למקרה שהאש תחליט להתלקח שוב, כמו שבאמת קרה בבוקר למחרת. בינתיים, בלילה, ראינו את הגיצים, את הלהבות ואת הדרו של הטבע שאי אפשר עליו כשהוא מחליט שזהו זה. נמאס לו מאיתנו.

מה לוקחים כשיש שריפה?
1. אלבומי תמונות
2. מחשב
3. את הקופסה עם הקשקושים של הילדות
4. את מה שנמצא על השולחן ליד הכניסה.

לא חושבים עד הסוף, לא מתכננים, מקווים לטוב.
ככה זה כשיש שריפה.
אחרי השריפה מתחיל עידן חדש. וכדי לרפא את הפצעים שתלנו את 'עץ המשאלות'. עץ מעץ, עם עלי עץ, צבועים בצבעים טבעיים שכל אחד צייר וצבע בתקווה להשתקמות מהירה.