יום שבת, 17 בספטמבר 2011

שניאטין אוקראינה - שימור או סתם עיירה שקפאה בזמן ?


בשבוע הבא יתכנסו הארכיונאים לסמינר שנתי גדול ומפורט בעניני ארכיונים ושימור ערכי מורשת.
הכוונה עכשיו היא לא לשימור של מסמכים בפורמט דיגיטלי או לשמור בנייר וכו'.
עכשיו ידברו על שימור אתרים - כזה שלוקח ערכי נכסי דה לא ניידי והופך אותם לערכי מורשת.
לקראת החגים שמגיעים, שנה אחרי מסע שורשים לאוקראינה יש לי מבט אחר על שימור אתרים המוכר.
פוליטיקה, תרבות ולאום משמשות בו בערבוביה. אינטרסים כלכליים כמו גם אנטרסים פולטיים, וכמו הבניית זיכרון גם שימור האתרים הוא כלי של השלטון.

אח שלי עשה סדר בכל המסע המשפחתי לאוקראינה לפני שנה.
מהתמונות עולה תמונה עיירות שלא עברו שימור כי הן בעצם קפאו בזמן, כמו שניאטין ועיירות אחרות באוקראינה שהיו תחת השלטון הסובייטי.

במסע פגשנו כמה וכמה  עיירות  עם ריח של סוף קיץ
ריח חם.
בכולן נשאר הכל כאילו לא קרה כלום מאז המלחמה; עברו הגרמנים, הפולנים, הרומנים, הרוסים הסובייטים, מלחמת עולם שנייה והגרמנים ובסוף אוקראינים, וכלום לא השתנה. המבנים נשארו במקומם גם אם נטושים, הרחובות לא השתנו, העצים גבהו, והירק גדל סביב המבנים הנטושים והריקים.

רק לפני שנה, לפני שהגענו, נהרס בית הסבא והסבתא שלי, שלא היה מפואר או בעל הדר מיוחד, סתם בית שנהרס לטובת בית מגורים חדש, בית קומות כחלחל ללא שום אופי. כמה שיכונים רוסיים 'הוכנסו' בסוף רחוב או בסוף מגרש כדי ליצור אמירה שהם בעלי הבית, אבל הבתים הנטושים ובמיוחד ה'סוקול' הפולני הנטוש שהולך ונהרס מעידים על מה שקרה כאן ברבדים הסמויים.

'בית התרבות' הפולני של העיירה שניאטין, 2010, נטוש ומתפורר. 
אין כאן 'שימור אתרים' של ממש, יש עזובה והרס איטי של חוסר ענין וחוסר תכלית. אולי כי הבנין היה שייך לפולנים שלא בדיוק אהובים כאן?
ואם כך אז איך יש להסביר את העובדה שדווקא ה'סוקול' היהודי, בית העם היהודי נראה שמור להפליא?

בית העם היהודי. כאן ביקר גם בגין, האישיות החשובה ביותר שעברה איפעם בעיירה. 

גם בעיר הגדולה צ'רנוביץ רק הרחוב הראשי עבר שימור והחייאה ונראה נחמד למדי. ברגע שיורדים מהרחוב הראשי לטובת הסמטאות האחוריות ורחובות צדדים התמונה משתנה והופכת לתפאורה שמתאימה לסרט ישן תקופתי.

מדרכות צ'רנוביץ 2010

את התשובה מצאתי במאמר  מלומד ומנומק מאוניברסיטת הרווארד - בעיירות שנשארו אחרי המלחמה תחת השלטון הסוביטי הזמן עמד מלכת : 


“The Holocaust wiped out many of the most educated and productive people in western Russia, ... It was a major shock to the social structure of the invaded regions, dramatically reducing the size of the Russian middle class. While there is a broad body of literature on the psychological effects of the Holocaust, there has been almost no study of the long-term economic and political impact on the societies left behind. We set out to better understand how this cataclysmic event has continued 
to reverberate in Russia. ......  We find a robust relationship between the decline in Jewish populations and subsequent economic development ....."

כמה לא מפתיע.


יום שבת, 30 באפריל 2011

שבועות, פסטיבל מאסטרו בעין הוד, סיור מיוחד בכפר האמנים - סיורקונצרט.

ממחברת גרטרוד קראוס, על הקשר בין מוסיקה לאמנות , ארכיון עין הוד. 

עוד מעט מגיע חג השבועות ואיתו הפסטיבל שכבר הפך למסורת בעין הוד - פסטיבל מאסטרו  2011 - מוסיקה ומוסיקאים למען ישראל. 

כמו כל פרויקט כזה יש מי שמשוגע לדבר ומצליחה (במקרה הזה) גם לסחוף אחריה את מי שרק רוצה להסחף, ויש הרבה כאלה. אז בחג שבועות הקרוב, שלושה ימים של קונצרטים לכווולם, בכל מקום בעין הוד; בבית גרטרוד קראוס, במוזיאון ינקו דאדא, האמפיתאטרון עין הוד, בגן שי ובגן ינקו ועוד. 

רק רשימה חלקית של יום אחד לדוגמא:  סאן סאנס - הקרנבל המבולבל, היידן ע"י הרביעייה הקאמרית, באך בטעם צרפתי של סולני באך המדהימים וערב גאלה יוקרתי ואלגנטי במיוחד. וזו רק רשימת מכולת חלקית בלי להזכיר את כל מי שיופיעו בפינות ובגינות, את הסדנאות, הגלריות ועוד ועוד. 

מה חדש השנה? סיור שלי בכפר האמנים בדגש הסטורי, חברתי, אישי. הזדמנות להכיר את כפר האמנים בדרך אחרת,  סיור קונצרט מיוחד:   עין הוד – כל הסיפור כולו !

זהו סיור מעמיק מלווה תמונות וצילומים ישנים מארכיון כפר האמנים עין הוד וסביבתו. 
כפר אמנים חלוצי המשקף חזון והוויה ארץ ישראלית שהייתה ואיננה.  
את הסיור נתחיל בבית הראשונים של הכפר בית גרטרוד קראוס, שם, על קפה ועוגה טובה נדבר על 'איך בונים כפר אמנים', מי היתה גרטרוד קראוס, כלת פרס ישראל, מי היו מרסל ינקו ומוכתר הכפר - איצ'ה ממבוש ומה ביקשו להקים באותן חורבות של הכפר הערבי שנותרו בצלע הכרמל.
 ננסה להבין מה פירוש המושג כפר אמנים משנת 1953 ועד לימינו? נבקר  בגלריה השיתופית של אמני הכפר שהוקמה ממש יחד עם הכפר, בגלריה משפחתית עם שלושה דורות יוצרים ובין סמטאות הכפר הציוריות נעמוד על הייחודיות של הבנייה הערבית אותה בקשו הראשונים לשמר. בסוף הסיור נגיע לקונצרט מיוחד. 
דרך אחרת לחוות יום בפסטיבל, יום בעין הוד. 


יום שישי, 29 באפריל 2011

ליום השואה - העיירה של אבא שלי

שניאטין - עיר גבול 'מעורבת'

בראש השנה נסענו לרומניה ומשם לאוקראינה, לעיירה של אבא שלי. תמיד חשבתי שאני  פולנייה והנה הסתבר לי שהיום זה אוקראינה. אחרי שעברנו את הגבול  לנו במלון בצ'רנוביץ. כמו בסרטים על המלחמה הקרה פגשה אותנו שומרת קומה בלונדינית עם חיוך של זהב, שתמורת כמה שטרות הייתה מאוד נחמדה.
אוכל לא מי יודע מה, והמיטה ראתה ימים טובים יותר וכל מה שראיתי מצ'רנוביץ שעליה קראתי ואותה חיפשתי היה הרחוב הראשי המשופץ והמשוחזר. קודם זו הייתה רומניה, אח"כ רוסיה ועכשיו אוקראינה. פנייה ימינה או שמאלה חשפה את השכבות הארכאולוגיות של כל מי שעבר בעיר: עזובה, לכלוך, הוד של המאה  ה-19 שנצבע באפור.

ובבוקר קמנו ונסענו לשניאטין.
עיירת גבול לשעבר, עיר מעורבת שהיו בה אוקראינים, פולנים, יהודים וארמנים.
מאוכלוסייה ששליש היו בה יהודים לא נותר אפילו אחד, גם ניצולים כמעט ואין. אבא שלי אחד מהם.

צילום סטודיו - איגנץ שמיצלר 
את התמונה צילם איגנץ שמיצלר.  שמיצלר היה יהודי. היה לו בית יפה וצהוב עם צריח בפינת הרחוב. היום הבית שייך לבנק של אוקראינה. הבת שלו למדה בבית הספר לבנות ואח"כ בגמנסיה.  שמיצלר צילם טקסי סיום של הגמנסיה, טקסים בכלל, חתונות, משפחות, אירועים ושמחות. כמו למשל צילום של קבוצה שהחליטה לעלות לארץ. תצלום למזכרת בסטודיו של הצלם.

נתן וורנר וחולדה הוכמן עולים לארץ, חברי קבוצת העובר מגשימים. 

והיתה לו סריה של גלויות של העיר שמכר לכל מי שרצה לשלוח גלויה לקרובים שנשלחו לארה"ב. את הדודות של אבא שלי שלחו לארה"ב. אימא שלו כבר לא יכלה לנסוע כי מישהי היתה צריכה לטפל בהורים הזקנים. אז היא וסבא שלי נשארו בעיר. עד הסוף. שלהם.

שניאטין - גלויה של הצלם שמיצלר 
הבית של שמיצלר היה ליד האזור הארמני של העיר. האזור הטוב של העיר, היה יפה והיום הוא עדיין יפה, אבל נטוש. נהרס לאט, כאילו לא עברו אי אילו שנים מאז.  הבתים עומדים, הארמנים גם כבר לא כאן. אולה, הדוקטורית הפולנייה שחוקרת את העיר אומרת שגם כאן גרו יהודים. בשכירות. כי זה היה אזור טוב של העיר, בדרך לנהר מתחת היו טרסות שניסו לגדל עליהן גפנים. היום כבר לא.  וגם אין טרסות. אבא שלי, כשהיה ילד, היה מאוהב קיץ אחד בילדה  ארמנית מהשכונה.

שניאטין - בית ארמני לשעבר. 
היהודים היו כמעט שליש מתושבי בעיר. הפולנים החזיקו במשרות השלטון. ראש העיר קושינסקי היה פולני. היהודים היו היזמים והכוח הכלכלי של העיר - בעלי מנסרות, מטחנת קמח, סוחרי עורות ונעליים, בעלי בתי מסחר ודירות להשכיר, עורכי דין וצלם. היה בעיר מעין 'בית תרבות' שהיו עורכים בו את החגיגות  והעצרות של היהודים, את בית הספר שהקים הברון הירש היהודים  תרמו לעיר, כדי שישמש את כולם, בית הכנסת החדש שהתחילו לבנות בעיר מעולם לא הושלם. אחרי המלחמה הפך לבית חרושת והיום שוב נטוש.

והיום - מה נשאר מהעיר ?  זכרונות שבורים, ריח חם של סוף הקיץ, בתים נטושים ורוחות.
ומחקר חדש, אקדמאי, של הדוקטורית המקסימה מפולנייה שחוקרת עיר גבול רב תרבותית.
ואחרי המסע הזה כבר אין לי דברים נחרצים להגיד, אין לי דיעה מגובשת וגם לא שיפוטית, רק נסיון לתפוס לשנייה את המהות של העירייה של אבא שלי,  נסיון להבין מאיפה בא, ומה הנחיל לי, ומה יש בי - משם, מהמקום שמעולם לא רצה בי ובשכמותי.

יום רביעי, 20 באפריל 2011

בשביל הכרמל - פרשת לזרוביץ

משה לזרוביץ' וחבר 


מגדל שמירה על רכס אצבע, סוף הקיץ. 
הפעם אני לא מספרת את כל הסיפור, אפילו לא את חלקו אלא רק מפזרת הבטחות.
קבוצות בודדות שכבר עלו למקום וראו שלל חרציות צהובות, פרגים וקצת אדומים מבעד לשחור של השריפה כבר אמרו שיחזרו כדי לבקר באתר החדש - יד לשוטר.
ובתמונה, זה לא מגדל עשן וגם לא נועד ליצור מיסוך במקרה של התקפה אווירית. 
מגדל שמירה כמו כל מגדל שמירה, אחד מכמה שהקיפו את הצומת ונועדו לשמור על האסירים שלא יברחו או על המעפילים שלא יבואו, אני לא בטוחה. 
אבל כאן היה מחנה בריטי, מכובד, עם צריפים ומשטחים מרוצפים ומגדלי שמירה כמו שצריך. 
חלק מהצריפים היו יותר מכובדים - באחד גר מפקד המחנה ובשני סגנו היהודי, קצין מוערך ואהוב במשטרה הבריטית-  משה לזרוביץ. יליד ראשון לציון - ידע עברית ערבית ואנגלית, היה מוכשר ושקול ואיש ביניים, כזה שידע לדבר עם כל מי שצריך בשפתו שלו. ככה נשלח להרגיע את הרוחות בצפת במהלך המאורעות בשנת 1929, כך נשלח לטול כרם לפקד על מחנה בלב האוכלוסייה הערבית וכך הגיע בסופו של דבר לצומת עתלית, מחנה עובדי הכפייה של המשטרה הבריטית. 
ובעצם הוא היה מושאל לשב"ס של הבריטים כי במקור היה שוטר לכל דבר.
16 ליולי, 1938, לילה לפני שהיו אמורים, משה, ברוריה ושלושת הילדים לנסוע לנופש ארעה הטרגדיה. משה, ברוריה ואחיה אליהו קיריז'נר נרצחו בלילה ושלושת הילדים הגיעו כעבור כמה ימים מעין חוד (היום כרם הזיתים בכניסה לעין הוד) לקיבוץ.  יפרח אמר שזה נראה לו כמו נצח, לפחות חודש, במציאות - ארבעה ימים שבאמת נראו לכל מי שידע על הסיפור כמו נצח. 
יפרח היום בשנות השמונים, רחל אחותו הגדולה כבר לא איתנו וכך גם האח הצעיר. הסיפור שלו הוא הסיפור של המאורעות בארץ בשנות השלושים ושל עצב ארוך, ארוך שלא נגמר אפילו 25 שנה אחרי. 

בפעם הבאה שתעברו בצומת עתלית ותסתכלו על מגדלי השמירה תסתקרנו, תשאלו, ובעתיד הקרוב תוכלו לקבל תשובות ב'יד לשוטר', על הגבעה מתחת לעין הוד, ליד צומת עתלית, בצל מגדל שמירה עם נוף מדהים למערב. 

יום רביעי, 13 באפריל 2011

מבשלים ביחד בעין הוד - סדנת בישול של אורלי אלדובי

 
תראו את המכנסיים החדשים שלי! אברקרומבי אנד פיץ', שוות!
על השולחן מאחור: סלט פסטה קר.


ואחרי זה קוצצות בצל לסלט עגבניות וקרעי פוקצ'ה, את האגוזים לתוך הפסטה, על הבולגרית המשובחת


ויש מי שרושמת במרץ כדי לא לשכוח אף מרכיב מהחגיגה.


מערבבת, מערבבת,  מערבבת


לא שוכחת להזכיר שהיא שמה לק ממש אתמול, ועוד אדום, שיתאים למכנסיים החדשים.


ולסיום - השפית אורלי אלדובי ואתי ידלין, סו שף מוכשרת, השתלמות מורים 'רומא והדוניזם' עושות סדנת בישול בעין הוד.
בתפריט היו רק דברים טובים.
לא כ"כ רומאיים אלא יותר אטלקיים, אבל מה משנה?
יש אוכל? יש אצבעות ללקק? יש תענוג צרוף?
מה צריך יותר?
להתראות בפעם הבאה, סדנת בישול בעין הוד עם השפית אורלי אלדובי.
עוד אחד מהסיורים המוצלחים האלה שנחרטים בזיכרון. 

יום ראשון, 20 בפברואר 2011

זרעים מציון - סיפור אהבה לרקפת.

ישנם ימים שאני יודעת שיהיה כיף. בימים כאלה הכל נראה מתוק, הכל נראה אפשרי ונכון ואני חוזרת הבייתה עם חיוך מפגר מרוח לי על כל הפנים. לפעמים אפילו השרירים בלחיים כואבים. מרוב חיוכים. ככה זה יום צנירים בכרמל, יום ים, יום ייקבים באזור ואפילו יום עם זרעים מציון. סיור שהיה בשבת, כך היה: 


סיפור אהבה.
לפעמים קורה לי להתאהב באנשים או בסיפורים.
הפעם זה קשור בנשים (לקראת יום האישה בחודש הבא) וברקפות, ובאיש מיוחד במינו שאוהב את הרקפות בערך כמוני, אולי אפילו יותר. הכל התחיל במשפחה שהגיעה למושב בכרמל באמצע שנות החמישים. כדי להתפרנס היו יוצאים בבוקר השכם לכרמל, קוטפים פרחי בר מלוא הסל ונוסעים באוטובוס השני לחיפה. הולכים בין הבתים של הנשים היפות בכרמל, מוכרים את הזרים של הכלניות, הנוריות, נרקיסים בעונתם והמון חרציות. בכסף שהרוויחו יורדים לשוק תלפיות, קונים קצת אוכל וחוזרים באוטובוס האחרון למושב. ככה, יום יום, בחורף.

פעם אחת התבקשה אם המשפחה לאסוף כמה שיותר פרחי בר מדהימים לתערוכת הפרחים הקרובה. הכלנית שלה זכתה מקום ראשון. וזה לא סתם, לא כל כלנית הייתה זוכה, היא זכתה כי הידע, ההתבוננות מעמיקה, הלימוד העצמי היו שם אצל האישה הזו.


היא העבירה את הידע לבן שלה שיודע להגיד היום שרקפת אחת, סתם רקפת, היא בת 150 שנה, היא מאזור ירושלים או הכרמל, היא מוציאה 250 פרחים בעונה ולפי הריח - הוא גם יודע מאיזו נקודה בדיוק היא נלקחה. רקפת כך מסתבר, לא סתם חיה בחגווי הסלע. היא צריכה את הסלע כדי לעבור את הקיץ המגעיל שלנו בשלום. על הסלע נוצר טל בלילה, הוא נוזל עם בוקר פנימה לאדמה ונתקל מיד בשורש רקפת צמא. אם הכל הולך בסדר, כשיהיו הפרחים, יבוא חרק מיוחד לגור בתוכם, יפרה את הפרח ויווצרו זרעים שבתורם - אהובים מאוד על הנמלים. הנמלים אוספות את הזרעים המופרים שיש עליהם קצת צוף מתוק,נושאות אותן למרחקים וככה מתרבה לה רקפת לאט לאט, לאט לאט. המזל של הנמלים ושל הרקפות, משהו שרק שתיהן יודעות כנראה היא העובדה שהזרעים הללו רעילים, לכן הנמלים מסתפקות בצוף המתוק וזורקות את הזרעים איפשהו, הרקפת אסירת תודה ויוצרת פקעת חדשה לנוחות הנמלים כי עליה משמשים סוכך נפלא לקינים מגשמי החורף.


קבוצה מאושרת מבקרת חברות ומסניפה רקפות

לציון סימן טוב זה נשמע הסיפור הכי נדוש בעולם, הכי פשוט בעולם, צריך ממש לחלוב אותו כדי שיספר עוד על נפלאות עולם הצמחים. בשבילו זה ספר פתוח, הוא קורא בו יום יום כשהולך להציל את צמחי א"י מכליית הפיתוח. מזמינים אותו לכל פרויקט גדול כמו רכבת ישראל, כמו כביש 6, כמו בית ספר ביקנעם שאיזה איש ערני הבחין במצבור של גביעונית הלבנון - צמח נדיר ביותר בסכנת הכחדה אמיתית.

סימן טוב עם חברות 

עכשיו, כשהגביעונית הגיעה איליו, יש להניח שתוכלו לראות אותה לא רק בתמונות אלא גם בצידי הדרכים בשנים הבאות כי זה מה שהוא עושה. משמר ומרבה את מי שהגיעו איליו לחממות, יוצר זרעים של צמחים שנכחדו, מחייך לבצלים ועושה טוב לפקעות. יש לו ידיים ירוקות, סבלנות של איש אדמה אמיתי שמחובר בידע שנבנה משנים של התבוננות ולימוד וחן של מושבניק שאוהב את מה שהוא עושה. 

ומה יצא לי לשבת מזה? קבוצה מאושרת שהגיעה למרכז המבקרים של 'זרעים מציון' ויצאה עם ערימה של רקפות, כמה אתי חפירה קטנים, קפסולות של זרעים של פרחי בר לשתילה באוקטובר הבא (לא לשכוח לערבב בחול לפני שזורים בשטח) וחיוך נהדר, כי היתה להם חוויה אמיתית וכנה, פגישה עם איש מדהים וריח של רקפות.  

קפסולה אחת של צמחי בר לאדנית גדולה

יום שני, 14 בפברואר 2011

לכבוד יום האישה: גרטרוד קראוס בעין הוד – "הגורו שלי"

בשבת שעברה הייתה קבוצה מאוד מיוחדת בטיול בעין הוד.
יומולדת לבחור בן 70, אבל עוד כוחו איתו. וגם החברים. ביחד הם הולכים בערך מהפעוטון בקיבוץ. כל חודש וחצי נפגשים, מטיילים קצת, פותחים שולחן מכובד לארוחת בוקר, מטיילים שוב ואוכלים ארוחת צהריים ממיטב ה'שולחן הפתוח'.  הם כבר היו בכל מקום בארץ, מכירים הכל. ועכשיו באו לביקור מיוחד בעין הוד אחרי השריפה. 
טיול בהר לראות פריחה אחרי שריפה, סיור בכפר לראות את הבתים שעברו את השריפה, ואנחנו נכנסים לבית גרטרוד קראוס, שם מחכה לי אורח מיוחד. 'אמרו לי שתבואי, אז חיכיתי לך, נעים מאוד להכיר'. .....
הוא קרוב משפחה של אלזה שרף ויש לו סיפור מאוד מיוחד לספר לי על האישה שאיתה. .....  
באופן ספונטני הקפנו אותו לשמוע את הסיפור, על אלזה, שבתל אביב היתה המנהלנית ובעין הוד היתה אלזה של גרטרוד.  חוויה שהשאירה טעם של עוד.
בנתיים, עד שיכתב הסיפור של אלזה ויצורפו תמונות שלה ושל השטיחונים שיצרה, עוד משהו על גרטרוד קראוס, הגורו של המחול המודרני בארץ.  

צילום-  אנה רבקין בריק



גרטרוד קראוס נפטרה בשנת 1977, בחורף. היא בחרה למות בחורף.
היא נולדה שלוש פעמים, מתוכן פעמיים לפחות פשוט המציאה את עצמה מחדש.
היא נולדה בוינה בשנת 1901 לאחר מכן נולדה כשעלתה לארץ אחרי עליית היטלר לשלטון. רקדנית ידועה, אמנית בעלת שם שנוטשת הכל מאחור כדי להגיע לארץ, ופעם שלישית כשנאלצה להמציא עצמה כאמנית מחדש בגלל ששכחנו אותה ואת מה שהיה לה לתרום. גרטרוד קראוס והמחול המודרני שלה נחשבו מיושנים בשנות החמישים כי רצינו להדמות לאמריקה הגדולה והיא רצתה להמשיך לחפש את מקורות היצירה מבפנים. האישה הקטנה גדולה עם האנרגיות הבלתי נדלות, הקפה והסגריה  הפסיקה אולי להופיע אבל לא הפסיקה לתת לכולם.

בשנת 2007  התכנסו כמה מהגבירות הראשונות של המחול הישראלי כדי לדבר על המורה, בבית גרטרוד בעין הוד. זה לא היה ערב אופייני של העלאת זיכרונות כי כולן הכירו אותה -  השפה, הקפה והסגריה, היצירה – הן כולן היו חלק מזה אז אין צורך לדבר על העבר. אבל מפריזמת השנים אפשר היום להעריך ולאמוד ולבחון, כל אחת את גרטרוד שלה. וביחד – את גרטרוד האישה, היוצרת פורצת הדרך שעשתה כ"כ הרבה לעולם המחול הישראלי והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת. 

יהודית ארנון, מייסדת להקת המחול הקיבוצית וכלת פרס ישראל בעצמה (1998) סיפרה על יכולת הנתינה של גרטרוד קראוס, זכרה לה את העובדה שהצילה את "עולמה הפנימי" של אישה צעירה שניצלה מהשואה והעניקה את הריקוד במתנה.  לימים נוצרה מערכת היחסים המיוחדת של התנועה הקיבוצית עם גרטרוד קראוס. בקורסי הקיץ למחול בגעתון קראוס היתה מלמדת 'שעורי אמפרוביזציה', ככה קראו לזה. לא כולן הבינו אותה. לא כולן יכלו, מי שכן – זכתה לעולם חדש ומופלא.

תלמידה אחרת – הרקדנית ורה גולדמן סיפרה על המפגש הראשון שלה עם גרטרוד קראוס כילדה בת 4 :  "זכרון רחוק כמו מבט בתעלה"...
ורה גם ראתה את גרטרוד מבצעת את ריקוד ה'חיל האלמוני' על רקע מלחמת האזרחים בספרד. המוסיקה, הקצב, ההבעה, "המנגינה 'דוחפת' וגרטרוד צועדת! המנגינה 'דוחפת' והחיל נופל קדימה על הפנים בגוף מתוח ומיד מתרומם חזרה .... והקהל ישב ללא נשימה !"   זיכרון אחר של ורה גולדמן מגרטרוד היה מהיום שההודעה על מותה של המורה הגיעה אליה להודו. "היה לי צורך להיות בחלל מקודש" אמרה, וכמה מתאים, בהודו, אישה לבדה, במקדש, זוכרת את הגורו הראשונה שלה בחיים. כי כמוה גם לה היה הריקוד לדרך חיים שלמה. כמוה היא יכולה להופיע בכל מקום, כמו הרחבה הקטנה לפני הפסנתר בבית גרטרוד בקטע מרתק ומקסים משיר השירים שלרגע העביר את כולם למקום אחר בזמן.

את הערב חתמה סימה מזור. תלמידה ומורה למחול שספרה שגרטרוד קראוס האמינה שהיצירה יוצאת מהבטן, מבפנים, ורק אז מטפסת את דרכה החוצה אל התודעה ואל החלל ואז שבה וחוזרת אל האמן. ככה האמינה צריך להתבצע תהליך היצירה, זו דרכו של האמן והפרטים הקטנים כבר לא חשובים. וסימה מזור ראתה את הפעם השנייה ש'החיל האלמוני' הוצג, בתום הופעה של הלהקה, בקיבוץ מעגן בפני קהל שאולי הכירו את האמנית עוד מ'שם'. היא צעדה לקדמת הבמה, תלשה את המסך, התעטפה בבד האדום והעניקה שוב הופעה בלתי נשכחת של 'החיל האלמוני' כשהמוסיקה הן מחיאות הכפיים של הקהל.

רות אשל, רקדנית ומבקרת מחול נגעה בנקודה מיוחדת מפועלה של גרטרוד קראוס - אולי היא נדחקה מהבמה בשנות החמישים, אולי לא זכתה מספיק להוקרה, לא ניתנה לה במה, אבל היום כבר ניתן לקבוע שהיא, גרטרוד קראוס למעשה היותה אחד מהכוחות המניעים לדור שלם של אנשים שמצאו בעצמם את הכוח לפעול וליצור מחוץ ללהקות הגדולות, לפרוץ את המסגרת ואת הגבולות ולבדוק אפיקי יצירה חדשים.

את האתנחתא האמנותית סיפק צבי גוטאינר, רקדן של גרטרוד לשעבר שהגיע לארה"ב בסוף שנות השבעים ומאז חי ויוצר שם. צבי שלח קטע ממחול שיצר השנה לזכרה של גרטרוד קראוס שהוקרן בערב.

את הערב סיימה המשוררת צגית ששיר שכתבה על הגורו שלה – גרטרוד קראוס הוקרא ע"י אורה שאלתיאל, מארגנת הערב.

ולסיום- מילים לזכרו של שמעון לוי ז"ל, רקדן וכוריאוגרף, בן חסותה של גרטרוד קראוס שהיה הכוח המניע לקיומו של הערב הזה ולצערנו הלך לעולמו מוקדם מידי. בשנה האחרונה, בפרץ יצירה מחודש ביקש לוי לכתוב את הספר על גרטרוד קראוס שלו. לשם כך נפגש עם רבות מתלמידותיה לשעבר וחיפש חומרים עליה. הוא לא הספיק. 

Posted by Picasa

יום רביעי, 9 בפברואר 2011

כפר אמנים - ביפו, צפת, עכו או בעין הוד ?

בשנות החמישים נסע מרסל ינקו בג'יפ שלו יחד יעם ויטו וולטרא יבדל"א וחיפשו מקומות ראויים לשמש 'פארקים ורזרבטים'. אגף התכנון בתוך משרד ראש הממשלה נתן להם יד חפשית, ג'ריקן של דלק (המקבילה לדלקן) וקשרים עם כל מיני אנשים שהיום היינו קוראים להם 'ירוקים' למיניהם.

ינקו נסע וחלם, חלם ונסע. חיפש מקומות להקים בהם שכונות אמנים, מושבות אמנים, כדי שאמנים יוכלו לשבת יחד, לקבל השראה אחד מהשני וביחד ליצור את כל המנעד האמנותי: מאומנות שימושית, מסורות מלאכת יד, פיצ'פקעס,  עד לאמנות גבוהה, היצירה האולטימטיבית. הרצוי -  שכונות ערביות בעלות ארכיטקטורה שלינקו הרומני נראו רומנטיות וקסומות במיוחד. המצוי - קצת יותר בעיתי:
בהתחלה חשב שיפו העתיקה ראויה למשכן אמנים. אבל הודיעו לו שהמציאות חזקה מכל חלום, יש עולים ופליטים ולכן זה לא רלוונטי.

אח"כ חשב על צפת. ככה נראתה בשנות החמישים  המאוחרות - עיר תיירות מדהימה,  חיבור בין דתי לחילוני נהנתני, גישה רומנטית ונהנתנית, מערוץ גנזך המדינה ביו טיוב:



 אח"כ חשב על עכו, ושוב חזר הסיפור, עיר תיירותית, יפה, אבל - מיועדת לאיחוד משפחות פליטים ערביים מהגליל וחיפה. 


ובסוף הגיע לעין הוד והשאר הסטוריה. מה שמענין היא העובדה שינקו, איצ'ה והוועדים שהיו בכפר האמנים ידעו תמיד 'להפוך שנור לאמנות'. לעשות למען הכפר כי אחרת לא יהיה. ואולי זה ההבדל בין הון ושלטון של אז להיום - אז ה'שנור' נכנס לחשבון הכפר. היום היה נכנס לכיס הפרטי של מישהו.  הם לא למדו שיווק וגם לא יחסי ציבור אבל ידעו את המלאכה. מסיבות פורים, בזארים בפסח,  סדנאות אמנים וגלריה מרכזית קואופרטיבית לצד בתי מלאכה לאומנות בכפר. 
ככה מייסדים גם בית ספר לאמנות ולידו אכסניה, כדי שיהיה איפה להתאכסן כשבאים ללמוד אמנות, ביאנלה גדולה לקרמיקה עם אמנים מחו"ל ובשנת 63 - הכרזה רבתי על 'מדינת עין הוד'. 

בטיול האחרון שלי בכפר, שבת גשומה ועמוסת מבקרים, עם קבוצה נחמדה במיוחד אמרה בעלת השמחה שאימא שלה תמיד אמרה לה  'ששמחות צריך לעשות, כי הנחס כבר יבוא לבד...'.
באירוע היתה שמפניה, עוגות נהדרות, יין אדום ומפיות בצבע אדום, תותים לשמפניה וקפה ותה צמחים צבעוני. אחרי זה יצאנו לטייל בין רקפות ובתים מספרים בעין הוד, מבקרים בסטודיו של ינקו, 'בבית המוכתר' (הוא בכלל מסיפור אחר וראוי לפוסט משל עצמו) ומדברים על מלכה אמריקאית ונשים מופלאות.  

ולמה דווקא עכשיו נזכרתי? 
כי בפרוטוקול של הכפר משנת 1955 כתוב שצריך להתחיל לתכנן את השמחה הבאה -  פורים  .....

יום ראשון, 30 בינואר 2011

בלימילים - נוער זהב, בשריפה בעין הוד

יש מי שיתגייס לסדר קופסאות ושקיות תרומות באמצע הלילה 

קר גשום ואין חשמל והתרומות מגיעות - יש מי שיסדר 

והקופסאות ממשיכות להערם וזו היתה רק ההתחלה, אח"כ היה עוד הרבה ועוד, ועוד, ועוד
אנחנו שמחים שהכל מאחורינו ופנינו אל העתיד.