שריפה בעין הוד - 1998

עכשיו כשכל הגולן בוער יש לי תחושה קשה של דה ז'ה וו.
אני מכירה את הכאב, את החוסר אונים, את הכעס ואת הפחד שתוקף אותך כשאתה מבין שזהו, האש חזקה ממך ואין ברירה.
כל מה שנותר זה לאסוף את השאריות ולהתחיל שוב, מחדש.

ב 1998 היתה שריפה גדולה בעין הוד.
החלטנו שלא עוזבים את הבית. נשארים כדי לשמור עליו עד כמה שאפשר.
האזור מסביב נוקה וכוסח כבר קודם, מים יש בבריכה, בלוני גז נזרקו אף הם לתוך המים (גם של השכנים),  ומישהו הרי צריך להישאר בכפר כדי לעזור למכבי אש שכבר היו מותשים לגמרי משבוע של שרפות באזור.
בלילה המחזה היה נפלא ומרהיב ומפחיד. ישבנו על הגג עם עוד חברים שהחליטו להישאר על הבית ושמרנו. למקרה שהאש תחליט להתלקח שוב, כמו שבאמת קרה בבוקר למחרת. בינתיים, בלילה, ראינו את הגיצים, את הלהבות ואת הדרו של הטבע שאי אפשר עליו כשהוא מחליט שזהו זה. נמאס לו מאיתנו.

מה לוקחים כשיש שריפה?
1. אלבומי תמונות
2. מחשב
3. את הקופסה עם הקשקושים של הילדות
4. את מה שנמצא על השולחן ליד הכניסה.

לא חושבים עד הסוף, לא מתכננים, מקווים לטוב.
ככה זה כשיש שריפה.
אחרי השריפה מתחיל עידן חדש. וכדי לרפא את הפצעים שתלנו את 'עץ המשאלות'. עץ מעץ, עם עלי עץ, צבועים בצבעים טבעיים שכל אחד צייר וצבע בתקווה להשתקמות מהירה.

יקב מאיר שפיה

קונים יין שהוא סיפור - ארז ולקוחה

יורם פניאס שוב, איש יקר ופגישה עם היין- ארז.
יורם כבר 17 שנה בכפר הנוער. הוא התחיל והתקדם במסלול הרגיל ואז הרגיש שהוא נשחק,
אז כדי לא לאבד את האהבה לחינוך, לילדים, למקום, לייעוד שלו בחיים, החליט שהוא עובר תפקיד.
וכשהבין שהילדים לא אוהבים לרדת לכרם בארבע בבוקר ולצאת לחליבה בחימש בחליט ללכת על משהו סקסי.
יקב.
יקב לימודי.
יקב שבו ילמדו על כל התהליך של הכנת היין וגם יכינו, מענבים שיגדלו לבד, שיבצרו לבד, שידרכו לבד.
מי שלא ירד לעבוד בכרם לפחות שבוע, לא יכול להכנס לנבחרת של היינים של כפר הנוער.
היה מי שאמר שזה לא חינוכי - איך מלמדים ילדים על יין....
היה מי שאמר שזה לא בסדר בגלל עניני כשרות...
ויורם בשלו. יין זה חלק מתרבות. הוא אפילו זוכר במעומעם שקבל טעימה ראשונה כבר בגיל שמונה ימים.
ואח"כ בבית אבא שאת הטבעת שלו הוא עונד על האצבע עד היום היו עושים קידוש ביום שישי.
יין זה חינוך.
והיין של יורם וארז היינן המוכשר, והאהבה לילדים, לחינוך, לאדם והארחיות האישית של כל אחד הוא יותר מיין.
זה לקנות סיפור, לא סתם בקבוק של יין.

זכרון יעקב ליד עין הוד - זכרון וגבורה במצבה

לאחרונה היה דיון שלם באחד מאתרי האנטרנט החביבים עלי על המצבה של שרה.
לא היה צריך להסביר מי היתה שרה. כולם יודעים.
כולם יודעים איפה, מתי, ואיך, ולמה, ומי תמך ומי היה נגד. לא צריך להסביר.
ובכל זאת - על המצבה היה מי שאמר שהיא עלובה.
שהיא לא מייצגת ולא ראויה והיה צריך יותר ממלכתית ויותר גדולה ויותר מפוארת 'כראוי'.


מסלול טיול מרתק במושבה מתחיל תמיד בבית הקברות. שם שקט ואפשר לפגוש באופן אישי את כל הגיבורים.
הסיור תמיד מתחיל במצבת הזכרון של אהרון אהרונסון.
אח"כ הולכים לבקר את משפחת לנגה עם הסיפור קורע הלב על מות שהוא ספק טבעי, ספק התאבדות וכראוי למושבה שהזרמים התת קרקעיים שלה מאוד חזקים גם כאן תאורית הקונספרציה מסרבת לגווע.
ובסוף, מגיעים לקבר של שרה ולידה אימא שלה. מלכה.

מצבה פשוטה ונקייה, חלקה. יש נר תמיד, יש דגל, יש אבנים ויש גדר מסוגננת מסביב.
ולא - לא בגלל שהיא התאבדה. כי ככה מציינים אנשים חשובים בבית הקברות של זכרון יעקב.
המצבה הובילה אותי למחשבה על ההבדל בין זכרון והסטוריה.
זכרון הוא אישי, הוא שלי.
הוא ישתנה ויתעמעם עם הזמן או שלא.
והסטוריה - תלוי מי כותב אותה, ומתי כותבים אותה, ואם זה תחקיר או מחקר הסטורי כי זה לא אותו דבר.
גם הזכרון ההסטורי של שרה עבר תהפוכות:
בזמנה היא לא הייתה גיבורה. במיוחד במושבה.
לאחר מכן היתה אחלא גיבורה. אלילה למדינה החדשה שחפשה סיפורי גבורה הירואים.
אחרי 1977 היה לה ייחוס גבורה מהימין המסורתי
ובעידן הפוסט מודרניזם או שהיתה גיבורה רק כי היא אישה או שהיתה אנטי גיבורה כי בעצם היתה יכולה להוביל את היישוב לכלייה. לכאורה.

אנחנו נשארים עם מצבה פשוטה ונקייה שמספרת סיפור על אישה אמיצה שהזכרון שלה הוא נכס לאומי. וככזה הוא מיצג נאמן של גבורה (אפילו אם היום אנחנו חושבים שאולי לא כ"כ), של גיבורה שאומצה לתוך הקנון הלאומי (ובגלל זה מצבה כמעט ממשלתית מבחינת העיצוב), ואין למושבה (שאהבו אותה או ממש לא ) כ"כ מה לאמר בענין.
היום אחד מבתי הספר מאמץ את המקום. ומאז האזכרה הסהרורית שגאולה אבן ארגנה לה לפני כמה חודשים במושבה יש גם נר תמיד ודגל.
מחוות קטנות לזכרון גדול

ג'יסר א זרקא (הפעם לא על עין הוד) - הכפר בין הכביש והים

ביקור מיוחד בכפר שכולנו חולפים על פניו ואף פעם לא עוצרים לבקר.

את הסיור נתחיל בתצפית על הביצה הגדולה שהיתה בארץ, חקלאית תעשייתית וגם על נשים, אהבות, מריבות וביצות

משם נמשיך לאורך סמטאות הכפר יחד עם עוואד, בן המקום. בשיטוט בין הבתים נדבר על ארבעה משפחות שהפכו לכפר, על גיבורים שהיו מנהיגים, על היחסים בין מצרים, סודנים ואחרים, על אבטלה והשכלה, על עבר והוה.

לאחר הביקור בכפר נמשיך לאורך הנחל עד לכפר הדייגים של ג'יסר א זרקא לפגישה על קפה ועוגה או ארוחת צהרים (ללא כשרות!) עם דייג מומחה שיכול לצייר במילים את מה שמרגישים.

מנהלות

את הסיור ניתן 'לחבר' לאתרים נוספים באזור.

לקבוצות קטנות - ניתן לשלב סדנת בישול לא שגרתית בבית פרטי .

טיול לאורך ואדי המלח - בעקבות ראשונים, מתיישבים ונשים.....

טיול רכוב בואדי המלח הוא ואדי מילק, בין עבר להווה, נופים ואנשים.
את היום מתחילים במסלול הליכה מקסים בחרבת חרמש, בקצה הדרומי של הכרמל. נדבר על נופי תרבות, על קברים שומרוניים, על כפר 'היפיפיות והקישוטים' ומה עושה קרן קיימת לטובת הציבור.

משם, לאורך הואדי ניסע ניסע לבת שלמה המושביה הקטנה שלא השתנתה מאז.

קצת על "איך בונים מושביה", קצת רכילות על אוהבים וחברים, קצת אמנות ואולי גבינות ומשם נמשיך לביקור בכפר הנוער שפיה, כפר נוער שהתחיל בכלל בתור מושביה. בעת השיטוט בין בתי כפר הנוער נעמוד על חשיבותם של כפרי הנוער בחינוך לחקלאות בארץ, על מקומן של הנשים בעשייה הציונית, נרכל קצת על תזמורת המנדולינות ואולי נבקר גם ביקב היוקרתי של הכפר.

את היום נסיים בזכרון יעקב, מושבת עלייה ראשונה שם נדבר על התחלות, חלוצים ואוהבים, מיתוסים שנשברים והתחלות חדשות. נרד לאורך הרחוב הראשי של המושבה ונסיים ב'גן הטיול' ששוחזר לאחרונה והחזר לו קצת מההדר הישן, ככל שירשה הזמן .........

מנהלות

• מסלול ההליכה יותאם לרמת ההליכה של הקבוצה ומידת הענין


• בבת שלמה ניתן לתאם ביקור בגלרינה – קפה גלריה לאומנות השוכנת במושבה הציורית. במקום מוצגות תערוכות נושא קבוצתיות לצד תערוכות יחיד. ניתן לתאם ארוחה.


• בכפר הנוער שפיה ניתן לתאם ביקור ביקב.


• בזיכרון יעקב ניתן לתאם ביקור במוזיאון עלייה ראשונה, או ביקור במרכז המבקרים של קהילת בית אל בתשלום נוסף.

מאיר שפיה ועין הוד - נשים אמנות וציונות

נשים אמנות וציונות: סיור 'ברוח נשית' בחוף הכרמל

נשים פורצות דרך, כפר נוער של נשים, גלריות ועוד הפתעות בתמונות זמן שונות – פעם והיום.

פעם היו תפקידים מגדריים, חינוך, עזרה לרופא על הסוס, צדקה וחסד. לפעמים הפרויקט הפך לפורץ גבולות כמו למשל כפר הנוער שפייה, כפר הנוער של נשות הדסה שקבע סטנדרטים חדשים בחינוך  בארץ. איך הופכת מושבה לכפר נוער? איך הופך כפר נוער של פליטים לכפר של בנות ומה הקשר למתן זכות בחירה לנשים? ומיהי אליס? איפה למדו לרקוד ולשיר שרה לוי תנאי וברכה צפירה ? ומה הסיפור של הברוש? 

על כל אלה ועוד בטיול במאיר שפיה, כפר נוער מדהים ביופיו, כפר נוער של נשים שפורצות גבולות עד היום. וכדי שלא תצאו בלי כלום הכנו לכם גם ביקור ביקב עם יין שהוא סיפור בפני עצמו. יין של תלמידים מהתחלת התהליך עד סופו, עם הרבה חשיבה ומקצועיות. תשבו, תטעמו כמה סוגים, תשמעו סיפור, תכירו ייננית מצוינת ואז גם  תוכלו לרכוש יין של מאיר שפיה שחוגגת השנה יום הולדת.   

נשים בכפר נוער, נשים בכפר אמנים 

בחלקו השני של היום נגיע לעין הוד לסיור מעמיק מלווה תמונות וצילומים ישנים מארכיון הכפר האמנים עין הוד וסביבתו. כפר אמנים חלוצי המשקף חזון והוויה ארץ ישראלית שהייתה ואיננה.

את הסיור נתחיל בבית הראשונים של הכפר בית גרטרוד קראוס, נדבר 'איך בונים כפר אמנים', מי היתה גרטרוד קראוס, כלת פרס ישראל, מי היו מרסל ינקו ומוכתר הכפר - איצ'ה ממבוש ומה ביקשו להקים באותן חורבות של הכפר הערבי הנטוש שנותרו בצלע הכרמל.

ננסה להבין מה פירוש המושג כפר אמנים משנת 1953 ועד לימינו? נבקר בגלריה השיתופית של האמנים שהוקמה ממש יחד עם הכפר, בגלריה מגל – גלריה של נשים ומשפחה של שלושה דורות. יוצרים ובין סמטאות הכפר הציוריות נעמוד על הייחודיות של הבנייה הערבית אותה בקשו הראשונים לשמר.

מזגגה פלשתינאית בנחשולים או מיקב ליקב

סיור מענין שהתחיל בזכרון יעקב משם המשכנו למאיר שפיה, וסיימנו במיזגגה הפלשתנאית.

סיור מיוחד במינו בארצו של הברון. אותו אחד שעל חשבונו למדתי כל החיים, או לפחות ככה אבא שלי אמר לי.

מה הקשר בין מעשה חלוצי של המאה ה 19 למעשה חלוצי של המאה 21? היין והתעשייה הנלווית לו.

בזכרון יעקב התחלנו את הסיפור במקום שכולם מסיימים אותו - בבית הקברות, בקברו של הרופא שהיה יורד לבקר את כל 'המושביות' מוכות הקדחת של הברון - הלל יפה. (זה מהבית חולים בחדרה ....), הוא חשוב לסיפור כי בעקבותיו נסענו ואת הכרכרה שלו ליוינו מ'מושביה למושביה' וזו לא טעות כתיב.

משם התגלגלנו דרך רחוב האכרים - רחוב המייסדים לכיוון היקב.
במרכז המבקרים החדש של יקב זכרון יעקב. טעימות, הסברים מרותי וכולנו כבר מרחפים למרות שרותי אמרה לירוק ולא לשתות....

משם המשכנו ליקב של מאיר שפיה. יקב שהוא קודם כל סיפור ואח"כ גם יין מצויין.
יורם פניאס, איש יקר שרצה להביא ילדים לעבוד בכרם הקים יקב. את הילדים שרוצים לעבוד בהי טק של החקלאות הוא שולח קודם כל לעבוד בכרם, שידעו מאיפה הענבים מגיעים. הוא לא קנה מכונה לביקבוק כי אחרת לא תהיה עבודה לילדים.
הוא לא שלח את עיצוב התוויות לגרפיקאי כי אחרת איך ילמדו הילדים?
וכל שנה יוצא יין יותר טוב מהשנה הקודמת וכבר קנו את הכל לעשר השנים הבאות מ'גבינות השומרון' אז כנראה שהיין שווה משהו למרות שהוא לא כשר, ולמרות שנשות הדסה לא יכולות לקנות אותו לחברים בארה"ב בגלל זה.
יורם איש יקר הקים יקב.

אחרי הכל נסענו לטנטורה. למיזגגה.
כולם מכירים ובכל זאת דברנו על דיזינגוף ועל צינה ועל הילדה שאיבדו. דברנו על יין וקדחת, על שכונת פועלים ומפעל, על עיר נמל שלא קמה, על בקבוקים לשיווק יין מארץ ישראל ובין היתר דברנו על מרדכי בונשטיין, חלוץ יהודי בכפר ערבי: יליד אודסה, עלה לארץ בשנת 1882, התישב בראש פנה והתמסר לעבודה חקלאית כאכר חרוץ למופת. כעבור עשר שנים כשהוקמה המיזגגה בטנטורה שלח אליהו שייד את בונשטיין מראש פינה לטנטורה. הוא פיתה אותו ואמר שיחליף 'נחלה הררית קשה וסלעית' ב'מרחבי שדה ומרעה לעדרי צאן ובקר' בטנטורה שתהיה עיר נמל ומרכז תעשייה גדול ויישוב יהודי כדת וכדין.

בונשטיין התגורר בטנטורה עוד מספר שנים - כי שייד אמר לו. הוא אפילו קיבל הצעה למשרה חדשה - מוכתר טנטורה הרשמי.
בנתיים המשפחה כולה סבלה מהקדחת, האישה כבר גרה בזכרון יעקב, במצוות הרופא ובונשטיין התנחם בביקורים השבועיים של הרופא והרוקח מזכרון יעקב. אחרי עשר שנים רב לו מהישיבה בכפר הערבי מוכה הקדחת והמשפחה כולה עלתה לזכרון יעקב. שייד לא היה מרוצה. אבל בונשטיין היה לאחד "מטובי האכרים במושבה, חרוץ בעבודה ופעיל אף בעניני הצבור עד זקנה ושיבה, גבאי ראשי בבית הכנסת במושבה וגידל וחינך בנים ובנות מעורים בחיי הארץ". כפי שנכתב עליו באנצקלופדיה לראשני היישוב וחלוציו.

את הסיור סיימנו בכוס יין נוספת, רגע לפני השקיעה בחוף דור, למרגלות התל.

ניסכו בעין הוד - קסם של מקום

ניסכו הגיע לכפר לפני כמה שנים.

מכונית אדומה חבוטה, כובע עור שחור ונראה כמו אחד מהנרגנים.

ליוותה אותו מכונית אדומה חבוטה שהודבקה בצלוטייפ או מסקינגטייפ במקרה הטוב.

את האולם של האכסניה מילאו קופסאות על גבי קופסאות ולאט לאט המקום קיבל צורה.

לא משהו אם אתם שואלים אותי.

אבל מי שואל אותי?

נכנסתי.

נכבשתי

הוקסמתי.

ועכשיו תשאלו אותי .

ערימה של תיבות נגינה מכל מיני מקומות,

מייצגות טכניקות הפעלה שונות, מיצגות אופנה שהייתה ונעלמה, יש כאלה עם בית :

יש כאלה שמציגות את עצמן יפה מאוד:

ובסוף משהו מסורתי - His Masters Voice 'התקווה' במהדורה ראשונה על גרמופון מיוחס:

נופי תרבות - למה ולשם מה?

שולי – נופי תרבות
מורת דרך אחרת, עין הוד

מה זה נופי תרבות (Cultural Landscapes) ?
על פי ההגדרה המקובלת: " נופי תרבות, להבדיל מנוף טבעי, הם נופים שמתקיים בהם שילוב של טבע ומעשה ידי אדם או נופים המהווים מקור להשראה וזיכרון עבור האדם." באונסק"ו, ארגון החינוך והתרבות של האו"ם הכירו בחשיבותם של אתרים מסוג זה וכיום נופי תרבות כוללים מגוון רחב של אתרים ואזורים שיש בהם את השילוב של הטבע והיצירה האנושית.

בארץ כיום ישנם לא מעט אתרים שזכו להכלל ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. רובם מייצגים ערכי תרבות יוצאי דופן: עכו, תל אביב – העיר הלבנה, דרכי השיירות בנגב, או התלים המקראיים – חצור, מגידו ובאר שבע. אלו אתרים שכבר זכו להכרה, הפכו לאתרים מסודרים עם ממשק ניהול רשמי, פרסום וכו'.

נופי תרבות בחצר האחורית
בשטחים הפתוחים פה ושם - בין מערות, טרסות, משוכות צבר, בוסתנים ובתי המושבים ניתן למצוא מישארים בנוף - מתחבאים להם סיפורים אחרים על תרבות אחרת ואנשים אחרים שחיו פה. סיור עם שולי הוא טיול בין נופי תרבות שונים שנושאים איתם זיכרון וייצוג של תרבות אחרת, מנקודת זמן אחרת לצד נופים עכשווים שקשורים לתולדות ההתיישבות במדינת ישראל.

קצת עלי
שולי לינדר ירקוני, בוגרת תואר שני של החוג ללימודי א"י באוניברסיטת חיפה ומורת דרך מוסמכת ומידענית מציעה לכם סיורים מודרכים ברמה אחרת, מגוון של סיורים קצרים בין נופי תרבות בחיפה, חוף הכרמל והאזור.