אח שלי התחיל פתאום ממרומי שנותיו לחשוב על ההיסטוריה המשפחתית. הוא עושה סדר בתמונות, בקלטות ודאו, מחבר בין ההיסטוריה והטכנולוגיה. בפגישה המשפחתית האחרונה, על הקינוח שכלל עוגות, פרות ו'מי רוצה קפה ומי תה?' אסנת שלפה את האיפון והראתה את התמונות האחרונות שסרק:
 |
נעים להכיר - הדסה ומאיר לינדר. |
סיפור האהבה בין ההורים שלי התחיל עם כוס סוכר, או דיו לעט, תלוי את מי שואלים. בכל מקרה היא נכנסה לחדר, ראתה את אבא שלי וההמשך כבר היה ברור. אימא שלי ירדה מהשיירה לגוש עציון, לא הגיעה לרבדים, או למענית, תלוי את שואלים - ונשארה בירושלים.
התחתנה עם חתיך אלוהי, ניצול שואה ונולדו ילדים, כי זה מה שעושים פליטי שואה – מקימים משפחה. בהתחלה גרו בבית הכרם, אצל משפחה שגידלה כלבי בוקסר מפחידים בירושלים של המצור. אח"כ, ההורים שלי עזבו את ירושלים למושב כי ככה הייתה הקריאה הלאומית – 'מן העיר אל הכפר'. וגם בגלל שהיו 'חסרות לנו ארבע לירות לבית בבית הכרם', ככה אימא שלי הסבירה את המעבר. או שאולי, פשוט משום שלאבא שלי היה אח במושב?
צעירים ומאושרים עם שדים בארון בנו לעצמם חיים חדשים. אימא שלי הבורגנית מקרקוב גידלה ילדים ארנבות ותות שדה, ואבא שלי נטע שזיפים (ויקסון) ולימים גם שזיף אירופי (שגיב) כי זה הזכיר להם את 'שם', למרות שזה פיתוח ישראלי לחלוטין ...
 |
| אריה לינדר עם חברים |
כשאימא שלי הבינה כמה ידע חסר לה בחיים הלכה ללמוד כלכלת הבית, ונשארה גם ללמד במדרשה. תזונה, בישול, תפירה וניהול בית. והייתה לה גם גאווה במקצוע. העוגות שלה, הבישולים שלה, הבגדים שתפרה כי נמאס לה מאתא והיא הרי פולניה מהעיר הגדולה ... .... אבל לימים, כשרצתה ללמוד לימודים אקדמאים הייתה צריכה להלחם עם אבא שלי שלא הבין למה היא צריכה את זה. ככה גם עם רישיון נהיגה ולקנות מכונית וכו'.
אימא שלי הסתלקה מהעולם מוקדם מידי, לפני שהספקתי להכיר אותה באמת, אבל מה שבטוח, את חותמה השאירה על כולנו. מניצולת שואה עקשנית ובעלת תושיה לאימא מופלאה,פמיניסטית עוד לפני שקראו לזה ככה, אימא משכילה מצחיקה שמחה ועצובה. כמו כולנו.
 |
| מאיר והדסה לינדר ואנוכי הקטנה בחנוכה. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה