120 שנות בציר - יקב זיכרון יעקב

זיכרון יעקב של סוף הקיץ, קבוצה נחמדה שחוגגת התחלת שנה, וסיור בחצרות האחוריות.
בסוף הסיור חיכה מפגש מרגש עם היינות הטובים של השנה.

כרמל מזרחי עברו מיתוג מחדש והיום הם כבר לא מזרחי כי זה לא נשמע טוב, אז פשוט כרמל.
יין לקידוש הפך לקברנה, שיראז או סובניון בלאן.
יין ארץ ישראלי פשוט הפך למדע בעל בינלאומי.
אבל הכי חשוב שיין שפעם היה ציונות הפך להיות 'ציונות חדשה'.
היקב - כבר לא סתם יקב, היסטורי כפי שמעולם לא היה, עכשיו הוא נקרא 'המרכז לתרבות היין' כי רותי בן ישראל, הרוח החיה מאחוריו, מאמינה שהיסטוריה היא תרבות.

סיבה נוספת  לחגיגה היתה ההודעה ' ששיראז של יקב קיומי' זכה באוסקר של היינות. מכובד למדי ואפילו הפתעה נעימה ליקב האזורי של כרמל, אחיו של יקב יתיר הדרומי, אחיהם הצעירים של יקב זיכרון יעקב והבכור מכולם - יקב רשל"צ.

הנדיב הידוע, יקבים וגפנים.
הסיפור אומר שכדי לבנות אותו פנו פקידי הברון לשומאכר מהמושבה הגרמנית בחיפה  כדי שיתכנן ויבנה את המבנה בראשית שנות התשעים של המאה ה 19. כשבאו שנתיים מאוחר יותר לבנות את זה של זיכרון יעקב חסכו כסף ובצעו את אותה תכנית, בלי פיקוח של המהנדס...
אבל מכיוון שהתכנית הראשונה הייתה כ"כ טובה - מרתפים גדולים, אבן כורכר נושמת, אוורור מתאים וכו', המבנה השני גם עובד עד היום. המימון הגיע כמובן מהברון. הצעיר בחבורה, בניו של מאיר אנשיל שעשו חייל בעולם. הבנק של רוטשילד ובניו היה הגדול בעולם בזמנו. מי שרצה לממן מלחמה והיה זקוק לכסף נזיל, מימון של מערכת רכבות בכל רומניה או ברוסיה, או שסתם רצה לגור בזול בפאריס במשכנות למחוסרי בית , משפחת רוטשילד היתה הכתובת. רוטשילד שלנו היה הצעיר בחבורה, לא איזה איש עסקים גדול , אבל עם המון כסף וחיבה ליין, כי זה מה שידע לעשות. ז"א להיות בעלים של.

כשהחליט לקשור את גורלו עם היהודים בארץ ישראל חיפש מקור פרנסה ואז עלה הרעיון של יין. ברשל"צ הוקם היקב הראשון, בזיכרון יעקב השני, וכל המושבות עברו לגדל יין - בשביל היין הארצישראלי. גם מיזגגה, בית חרושת לבקבוקים הוקמה כדי לשווק את המוצר החדש בכל אירופה במיתוג ייחודי - קנו יין ארצישראלי, יין מארץ הקודש, מגפנים של יהודים, מיקבים ארץ ישראלים, תמכו במושבות. אבל כעבור זמן קצר נכשל המפעל מסיבות שונות, נסגר, והיין שווק בחביות.

120 שנה עברו מאז והסיפור של היין הארצישראלי הוא כמו ההיסטוריה שלנו כאן בארץ, הצלחות כישלונות, תהליכים, הפרטות, מיתוג ..... ובסוף פרסים על גבי פרסים בגלל איכות ומצוינות. היום הם חוגגים 120 שנות בציר, לא 120 שנים של הכנת יין כי בעצם הסיפור האמיתי כאן היא הגפן ממנ המכינים את היין, אבל עליה בפעם אחרת.

סניף כרמל מזרחי, רחוב יפו ירושלים

ומה זה יין ארץ ישראלי?
קודם כל הטרואר של האזור.
האדמה, השמש ועוד מרכיבים שונים שנותנים את הסה"כ העמום שמזין את הענב. יש 'טרואר' של יקב יתיר בדרום הר חברון, יש טרואר של יקב קיומי בצפון ויש של זיכרון יעקב או של רשל"צ.  וזה לא אותו טרואר של מחוז ממוצע בצרפת או לחילופין באוסטרליה או בקליפורניה.  זו הסיבה שאצלנו בארץ הבציר נמשך שלושה חודשים.
עניין אחר הוא החביות.

יין עם תרבות והיסטוריה חייב חביות עץ אלון. לפחות להתחלת התהליך. אח"כ אולי, הוא יכול לשהות במיכלי נירוסטה. אם הוא מיועד לשיווק בסופרמרקטים והמרכולים לקהל הרחב. רותי בן ישראל אומרת שחביות זה דבר חשוב בשביל היין. יין הוא לא מוצר כימי כמו קולה ספרייט או מיץ ענבים. "יין יודע לנקות את עצמו", הכוונה אחרי הדריכה, כשנוצרת עיסה עם הרכב לא מזוהה של ענבים, חרצנים, ענפים ואפילו ליכלוך, התסיסה והשכיבה בחביות אלון ובמרתפי כורכר 'שיודעים לנשום אוויר ופולטים לחות לאוויר' עושה רק טוב ליין. זו גם אמנות לבנות חביות - רצוי שהאלון יהיה בן 150 שנה, צרפתי או אטלקי, עם סיבים צפופים וגזע גבוה, שייושן שלוש שנים לפני שמתחילים לעבד אותו, שיעוגל ויהפוך לחבית  ע"י מומחים אוהבים ובסוף החבית תעלה משהו כמו 1000 דולר. לא הוספתי אפסים. ולמה אלון? ככה. כי באלון יש את הדבר העמום, שאולי רק כימאים ויינים מבינים, שגורם ליין להתישן ולהתבגר בצורה יפה וטעימה.

ועכשיו איך שותים.
לא נגעתי בטקסט, לא ערכתי. אני מצטטת את רותי בן ישראל, מנהלת המרכז לתרבות היין, סומליה מקצועית או איך שקוראים לזה היום - אוצרת יין. נתחיל עם 'רכס לבן' שמגיע מזיכרון יעקב, סדרה אזורית:

"קודם השקה, כדי לשמוע את הצליל, כדי לראות את הצבע.
צבע יכול לספר הרבה על היין, בן כמה הוא, מאיזה אזור, כמה זמן התישן בחבית ...
אח"כ הרחה. חוש הריח הוא המפותח והמורכב ביותר אצלנו, זכר להיותנו חברת ציידים ולקטים, ואפילו שהגברים היום כבר לא כ"כ ציידים כפי שהיו פעם .....
בכלל, אנחנו חושבים באסוציציה, אין לריחות שמות. אם הרחתם ברכס לבן לימון, ספרייט, או תפוח, ריחות חומציים כאלה זה משום שהיין עשוי מענבי סוביניון.
אח"כ לוקחים שלוק. מערסלים בפה, ויורקים. מערסלים בכל הפה כדי להעביר את היין על כל בלוטות הטעם, כדי שנחוש אותו בכל מאודנו. השלוק השני כבר טעים יותר.
אותו טקס חוזר על עצמו ביין האדום.  השקה, צליל, צבע, שלוק, ערסול יקירה ושלוק שני.


בכל הרחה או לגימה צריך להרגיש את העפיצות. התחושה שמאיר היין כשהוא חולף על הלשון ובמורד הגרון. אם יבש כמו ביס באפרסמון לא בשל, סימן שהיין צעיר, הטנינים והפנולים שבענבים עדיין חזקים ויוצרים תגובה כימית חזקה בפה....
אם 'עגול' ורך בפה, סימן ששה יין שיושן הרבה זמן. מה הולך טוב עם עפיצות? זמן וסטייק טוב, שמן".

"ואז מברכים לחיים".
רותי אמרה שהברכה היא מסורת ארוכת ימים. שייכת לאותם ימים שבהם היה צריך לשתות יין במקום מים כי היין היה נקי יותר, ולאותם ימים שבהם היה רצוי ששני מנהיגים יערבבו את כוסות היין שלהם כדי שיהיו בטוחים מהרעלות. לכן מברכים לחיים, מקישים את הכוסות אחת בשנייה כדי שיתערבב היין ומקווים להישאר בחיים. וכמובן, זה לא ממש משנה אם הסיפור נכון או לא.

 הרבה יין נשתה מאז שקמה חברת כרמל לשיווק היינות בשנת 1896. יוזמה של אנשי עסקים אמידים מרחובות שהחליטו מטעמי ציונות ועסקים להקים חברה לשיווק המותג כפי שקראו לו - יין כרמל. בהתחלה סניפים בערים המרכזיות של מזרח אירופה ולאחר מכן גם הלבנט.  מאז השתנו הרבה דברים והיין הפך לחלק מהתרבות הישראלית. יש היום מאות יקבים בארץ, 200 יקבים תעשייתיים, שמיצרים מעל לעשרת אלפים בקבוקים בשנה ואין ספור מועדונים, סדנאות, מומחים ו'מבינים'.  ועוד לא דברתי על הפריחה בחנויות הציוד הנלווה.
והכל התחיל כאן במושבות, עם הטרואר המיוחד שלהן.....

עין הוד בסוף הקיץ - רימונים שחורים

בשבת ירדנו לקטוף רימונים. הרבה אחרי הדקה התשעים, הרבה מהם כבר פגועים ולא ראויים אפילו למיץ. שישה עצי רימונים נטעו ע"י בן ציון מגל, ליד התפוזים והלימונים, הפיטנגו והמישמש שכבר לא קיים. שנים אחרי, אנחנו קוטפים אותם ונזכרים באיש שאמר שאם אדם מעשן בגיל 96 סימן שהוא יחיה הרבה שנים ......

רימונים יש להם סגולה להעניק אריכות ימים. אני לא יודעת אם מישהו באמת ספר, אבל אומרים שברימון יש ברימון יש 613 גרגירים, בדיוק תרי"ג המצוות שאנו מצווים בהן.

מסורות על הרימון יש בערך כמו מספר הגרגרים:

בבבל נולד עץ הרימון מדמו של האל תמוז.  אולי בפרס, אולי  בסין.

במיתוסים אחרים מהאזור ההוא שבין הפרת והחידקל הרימון נולד מדמו של המלך הדדרימון, שמת ונולד מחדש כעץ מלכותי.

משם נדד לאירופה -  בזכות היוונים קראו לפרי Punic apple שהתגלגל לשמו הלטיני של הפרי - Punica granatum .
כך נוצר הקשר בין דיוניסוס שהיה אחראי על חקלאות, על עצי פרי למיניהם ויחד עם זה קשור לחגיגות פראיות של שתייה וסביאה, אם תרצו, פולחנות פוריות קדומים – לרימון האדום, המלכותי, שכל כולו אומר זנותיות.

לימים התגלגל הרימון למסורות הקשורות לממלכת השאול –  בעזרתו פיתה הדס את פרספונה להישאר בממלכת המתים. ואצלנו, ביהדות, איך לא, הרימון הוא פרי גן העדן האסור. אדום אדום, שחור, עגול וסקסי, גרגירים קטנים מכשפים – תכונות  הרימון הביאו לכך שהוא נאסר בשימוש ע"י אלה שתמיד מקלקלים את החגיגה. 

אחרי ששמו נקשר עם דברים טובים ויפים, עם סקס ושאול, עם אמנות ואוכל היו מי שהיו חייבים לקלקל את החגיגה.
במאה התשיעית הגיעו הרימונים לגרנדה של המורים. הפרי אפילו הפך לסמל הממלכה. לימים, הצרפתים היו חייבים לקלקל את החגיגה ולקרוא לרימון יד הצבאי ע"ש הרימון – grenade ....

 ישנם סוגים רבים של רימונים: רימון חמוץ ורימון מתוק, רימון 'מתפצל'  ועוד רבים. אבל המענין מכולם הוא הרימון השחור. בשנות השלושים באזרביג'ן פיתח בוטנאי יהודי רוסי בשם גריגורי לוין חווה של רימונים בטורקמניסטן. הרוסים ראו בזה מפעל חיוני והקצו לו שטחים וכספים והוא הצליח לאסוף מיני רימונים מכל העולם כולל רימונים שלטענתו היו רימוני הבר המקוריים - כום מהאסור ההוא שבין הקווקז ומרכז אסיה, שנגרילה לכל חובבי האגדות הבוטניאיות. בין היתר, אחד הזנים היו רימונים שחורים בשם Kara – Nar . לטענת המקומיים הוא טוב במיוחד נגד שלשול ומחלות עור משום מה. הרימונים השחורים הרשימו את כל מי שראה אותם -  שחורים סגולים, מבריקים מבחוץ, לא טעימים מבפנים. עם התמוטטות האמפריה בראשית שנות התשעעים צינור התמיכה הופסק והמפעל כולו נמוג אל העפר בבצורת שתקפה את האזור.
למזלנו, לוין הספיק לשלוח ייחורי רימונים יחודיים והפיץ אותם בכל העולם, בעיקר כשיחי נוי. אצלנו בבית, יש שיח אחד של רימונים שחורים. אין לי מושג איך הגיע ומי שתל, אולי סבא מגל? אולי מישהו אחר, אבל נשאר שיח זנוח, שכמעט חוסל פעם, ורק התערבות מהירה הצילה אותו, אחרי הכל – לא כל יום רואים רימון שחור מלכותי.

באשר לשאר הרימונים- זה הרבה יותר פשוט.

עכשיו זה סוף הקיץ לכאורה, לפחות ע"פ ההרגשה. עוד מעט חוזרים ללימודים למסגרת, לחיים הנורמאליים. אני כבר מחכה לחורף שיבוא. אבל עד שיגיע – עשינו מיץ רימונים.

אחרי שאכלנו רימונים ככה סתם, בישלנו איתם וסתם שמנו על השולחן לנוי, העמדנו את המסחטה וסחטנו לנו ארבעה בקבוקים של הנוזל האדום. 

שניים נגמרו כבר באותו יום, שניים בהקפאה. 

והמיוחדים מכולם הם הרימונים השחורים שעומדים בקערה על השולחן. 

זן מיוחד ונדיר שמצאנו סתם ככה, בין העצים של סבא מגל. 

נווה ים - סופו של חלום.

בשבוע האחרון כרתו בקיבוץ נווה ים חורשה של עצים שהייתה אמורה להשתלב בתכנית הפיתוח החדשה של הקיבוץ.
אני ממש מצטערת, אבל לא הספקתי לצלם אותה כשעוד הייתה באתרה.
אני גם לא זוכרת אם היה מדובר באשלים הוותיקים או בפיקוסים במרכז הקיבוץ שגם הם בסכנה בגלל חמדנות של אנשים זה גם לא ממש משנה.
זה סימפטום לחוסר אכפתיות, לזילזול, ל'גרידיות' של אנשים ולפעמים זו פשוט אלימות לשמה.
עצים שנכרתים לכל המרבה במחיר, בתים שנהרסים, ארכיונים שנזרקים מובילים לחוסר כבוד לאנשים, לנשים, לאלימות כלפי החלשים ולחברה שאין בה ערכים, לחוסר תרבות.

קיבוץ נווה ים עלה לקרקע כבר באמצע שנות הארבעים פשוט מפני שבן גוריון אמר שהעם היהודי צריך גם דייגים.
בהתחלה ישבו בגבעת השדים במחנה האוהלים הנראה בתמונה. רוחות, רסס ים, קור נוראי בחורף ולחות מול חום בקיץ הובילו אותם לרדת מהגבעה ולבנות את הקיבוץ למטה, 200 מטרים מהים.



במשך שנים  ניסו להוציא לחמם מהים ללא הצלחה יתרה.

חצבו מעגנה לסירות שקיבלו, נתנו לסירות שמות עבריים על מנת להתחבר לשורשים ויצאו ללמוד את שיטות הדיג ואת שדות הדיג של המדינה החדשה.
לא תמיד בהצלחה. ניסו גם שימורים,  ותעשייה קלה ותיירות כי הם ממוקמים במקום מצוין מול הים.

ומה יקרה עכשיו?
תכנית הרחבה, ומפוני גוש קטיף, ומרבים במחיר בשיטת מכרז או בהקצאת מגרשים - אין לי מושג. אני רק מכירה כמה זקנים בקיבוץ שעוד יש בהם אידאולוגיה וחלומות שהולכים ונטרפים להם מול העיניים.

עין הוד השנים הקסומות - מי יכול לספר על סרטי נבון?

בשנת 1959 עין הוד הייתה בת שש שנים.

צעירה, זוהרת, מבטיחה ומאוד אופנתית. 

כולם כולם באו  לבקר - דני קיי, אלינור רוזוולט, אחד מהאחים מרקס ועוד רבים ואחרים. 

לכל אחד היה חבר בעין הוד ל'בוא לשבת על המרפסת ' וזה נחשב מקום בילוי מועדף על רבים מהבוהמה התל אביבית. 

גם תיירים היו חלק מהסיפור.


עין הוד נחשבה לחלק מהפנים היפות של המדינה הצעירה והאמנים מבחינתם קבלו את האורחים בשמחה.
האוטו השחור הגדול של התיירים היה נכנס לכפר, חונה ליד הגלריה המרכזית והסלבריטאים היו יוצאים לראות אומנות  ואמנות ישראלית בגלריה המרכזית. לא היו ספקות ביחס למפעל הציוני האמנותי, לא היו הרהורי כפירה בנחיצותו וגם לא הייתה ציניות. מהסרט שהופק וצולם בשנת 1959 עולה ההתרגשות ותחושת החופש, ההתלהבות של העושים במלאכה וגם של מי שצילם שדאג למצוא את הפינות היפות ביותר בחורבות הכפר. 


אני לא יודעת של מי הייתה היוזמה לעשות סרט פרסום לעין הוד. יכול מאוד להיות שדווקא ועד הכפר היו אלה שהציעו לקרן היסוד והם נענו. אבל אולי שגם הפוך. בכל מקרה ה'קבלן' שצילם את הסרט היה יוסף נבון. בעל פירמת סרטים עצמאית בשם סרטי יוסף נבון. 
לא מצאתי עליו כלום. אני רק יודעת שגר בתל אביב, הפיק וצילם סרטים עצמאית וגם עבור קרן היסוד כמו במקרה זה.
מענין מה עוד צילם, איפה ומתי.
מענין מה עלה בגורלו.
מישהו יכול לספר?

בינתיים:
Ein-Hod 1959:
צלם -  ??
מוסיקה - הלפרין
הארות - חיים חפר.
הפיק - יהודה טרמו.
הרעיון - קרן היסוד מציגה את תפארת היצירה הישראלית האמנותית - עין הוד.

באדיבות סרטי שפילברג:

עתלית - בין ים לכורכר, סיור קצר במושבה נעלמה.

סיור קצר בעתלית מגלה מקומות שעדיין נשמר בהם קסם וזהות. 

שיטוט ברחוב שפעם היה הראשי של המושבה ועל גבי רכס הכורכר המקסים של עתלית, מלווה בתמונות ארכיון ישנות ורכילות מקומית הכרחית מגלה קצת מסודות המושבה שאף אחד לא מגיע אליה סתם ככה לביקור. 

עתלית הוקמה בשנת 1903.
יוסף קלוזנר היה זה שהחליט שלמושבות כאלה שהן לא זיכרון יעקב ראש פינה או רשל"צ, כלומר מושבות גדולות ומרכז אזורי - צריך לקרוא 'מושביות'. ההחלטה למקם את עתלית עם הפנים מזרחה לכיוון הכרמל ולא לכיוון הים מיוחסת לד"ר הלל יפה שאחרי דוח מיוחד החליט שבכיוון הזה יש סיכוי לפחות מלריה. ובכלל, הוא לא חשב שראוי להקים התיישבות במקום הזה - בדיוק בגלל הבעייתיות של מים-יתושים-מחלות. אבל אם כבר אתם מתעקשים אז עדיף שהרחוב הראשי יפנה מזרחה.
כעבור זמן קצר התברר שהמושבה לא הולכת לאף מקום.
פשוט לא מתקדמת.

כשמסע המושבות של הרב קוק עבר בה - הוחלט לשנות את שמה מעתלית ל'תרומיה'.
משנה שם משנה מזל - לא במקרה של עתלית, אז חזרו לשם המקורי.
במשך שנים ארוכות עתלית הייתה מנומנמת עם כנות טובות יותר וטובות פחות, עם אוכלוסייה ותיקה מול אוכלוסייה עשירה מאוד וכמה סלבריטאים לקינוח.
ועכשיו הכל משתנה. בעקבות תכנית המתאר החדשה ישנה של המושבה היא הופכת לעיירה, עם שיכונים במקום אדמות חקלאיות, עם 'פיתוח' של אזורי מסחר ומלאכה, עם 'פיתוח סביבתי' שזה אומר מדרכות, חניות, גינון ציבורי ועוד.
לכולם ברור לאן עתלית הולכת.
אבל מה שכחו בתהליך המבורך?
כרגיל. מאיפה באנו.

מיבנים ישנים נמחקים לטובת חדשים לחלוטין, מבני ציבור עוברים 'שיפוצים' שגוזלים מהם את הראשוניות התכנונית, תוואי שטח משתנים לטובת 'פיתוח שטח' ועוד. אני לא מהפנאטים שחושבים שצריך להשאיר הכל כמו שהיה 'פעם', אבל שימור של ישן וחדש, יצירת תמהיל פיסי שונה, ערכי יותר, הסטורי יותר, מעניק למושבה זהות מקומית. אופי אמיתי ולא שטוח וסתמי כמו בכל מקום. ובעתלית היה מקום לשמור על ערכי מורשת, ערכי טבע מיוחדים ולהשתמש בהם כדי לקדם את כל המושבה. למה לא ליצור מוקד תרבותי מסביב לבית הכנסת שיכול היה להיות יפה יותר? לצאת לסיבוב נגיש על רכס כורכר? כי בכמה מקומות כבר חורפות ציפורים נודדות ליד הבית? איפה עוד ניתן לראות את החיבור בין הכורכר לים?
במקום זה נקבל עתיד הקרוב דיסנילנד חסר זהות אמיתית, סתם מקום שאין לו ייחוס, כמו כל עיירה אחרת בארץ.

ונותר רק לחשוב שזה יכול היה להיות אחרת:

רומא והדוניזם - סדנת בישול בעין הוד

אורלי אלדובי, השתלמות מורים שהסתיימה בסדנת בישול,

נעים להיזכר במה שהכנו, עכשיו כשחם ואין חשק לבשל.
ותודה לדוניה רוסה ולאיתי מהצ'וצ'ו בר שאירחו.

סדנת בישול רומאי נפתחת בהרצאה מלומדת על יינות ויין בתרבות הרומאית. כל מה שרציתם לשאול על יין ועל אלים, על אורגיות ועל הקשר לאורגניות .....

לאחר מכן שמענו על יינות מהעולם הישן - אירופה לעומת יינות מהעולם החדש - ארה"ב, אוסטרליה. אני אישית אוהבת מאוד את העולם החדש. רוטשילד שלנו היה מאוד 'מהעולם הישן'. אז מה זה הופך את יינות כרמל? חדשים? ישנים?

לא משנה. העיקר היין.

ויין טוב עושים מגפנים מעולות.
אנחנו בדרך לשם, אם נשפוט ע"פ כמות הכרמים שאני רואה בצידי הדרכים בזמן האחרון.
לכל אחד יש כרם קטן. אז מה זה אומר? שיהיה לו גם יקב קטן יום אחד ?

 גם אוכל טוב עושים מחומרים מקומיים. התחלנו עם פסטה קלילה לימות הקיץ ע"פ חומרי בישול רומאי עתיק

ז"א שאין הרבה תבלינים אבל יש חומרים מעולים שגודלו בחוות קרובות לעיר הגדולה ע"י אכרים מומחים: קחו חיטה, שמן זית, בצל ירוק פשוט, עגבניה טובה וזיתים, והרבה גבינה מלוחה כי זה מה שיש במזווה הרומאי באותה עת. ומלח. מטבע עובר לסוחר.

תערבבו הכל ביחד, תוסיפו עוד הרבה שמן זית כי הוא נספג, שימו במקרר, מכוסה שלא יקבל טעמים לא לו, שימו בקבוק יין טוב ליד (אומרים שיקב קאיומי היום זה הכי נחשב.....), סלט טרי טרי, כמו זה שבתמונה, ובסוף מספיקה חתיכת עוגה, ככה שיהיה מתוק בסוף. חום קל לכולם. 

* אתם יכולים לבדוק אותי על ענין העגבנייה. יש לי הרגשה, לא שזה משנה הרבה, שלרומאים אולי לא היתה עגבנייה, אבל לנו יש, והיא מקומית, אז למה לא להשתמש בה? 

הבית הכי יפה בקיסריה

פעם זה היה הבית הכי יפה בקיסריה.
רחוק מההמולה של מרכז העיר, ליד החומה, ליד הכניסה לעיר.
אני לא יודעת מי גר שם, ואפילו מתי בדיוק - האם מאה ראשונה לספירה או מאה שנייה, האם היה חלפן כספים, פקיד גבוה או מנהל ראשי בחברת המים של העיר.
מה שבטוח - שהיה שם כסף, היה ארכיטקט מוכשר למדי ושפע של חומרי גלם.

אהבתי את הרחבה - שימו לב לכאילו ספסלים סביבה.
גדולה, מרוצפת, מאווררת ברוח בריזת אחר הצהריים. חלמתי על פנסים ועל לפידים מאירים ועל מסיבת טוגה אפלוליות .



אבל הכי חשוב מי שומר על הכל מלמעלה: המפלצת שנשבר לה הראש שישבה על עמוד השיש בכניסה לבית.
לבעל הבית היה ביטוח צמוד. עם שניים כאלה בכניסה הרוחות לא יבואו להטריד, הגנבים יפחדו להכנס, ולאורחים של אשתו יהיה משהו לדבר עליו כשיצאו מהארוחה המלכותית שהכינו להם.
עם השנים כבר נעלם הראש של אחת המפלצות, השנייה נעלמה או נשדדה אבל נשאר הרעיון - בית אמידים בקצה העיר, צמוד לחומה, עם שתי מפלצות נהדרות ששומרות על בעל הבית מכל המריעין בישין.

הבית הוא חלק מסיור אחר בקיסריה, לאורך האתרים הלא מטוילים של העיר.
סיור אחר הצהריים שמאפשר לראות את החלקים האחרים של העיר.
כך אפשר לראות מה זו חפירה ארכאולוגית, איך מקישים משני קירות וחצי על קיומו של אמפיתאטרון שלם? על מה מעידים עמודי שיש 'בצליים'? ומה הויכוח הגדול על בסיס העמודים, למה זה כל כך חשוב למחקר?
טיול שמאפשר לראות איך נראה אתר ארכאולוגי לפני שנכנסים אנשי השימור, לפני שמכינים תצוגה לקהל, מרימים אבנים, מזיזים, צובעים מתקנים וכו'. כך ניתן לראות את הסיפור כולו - כמו שהוא נראה בשנייה שנחרב בפעם האחרונה ועד שישופץ בפעם הבאה.