יום שלישי, 6 באפריל 2010

עגל הזהב בעין הוד - 2010

כל שנה מתחדש הויכוח.
האם זה טקס ראוי או לא?
בסופו של דבר החלטתי לעצמי שהוא לא ראוי, אבל הוא נאמן למקורות - היה עגל, היתה עבודה זרה, הוא נשרף וחזרנו למקורות. סליחה, למוטב.
כמו כל שנה, כולם הוציאו את הגלביות מהארון, אולי הזדמנות אחרונה ללבוש את מה שקנו בהתלהבות בהודו או בסיני, שמו צעיפים, כאפיות לבנות על הראש , פרחים בשיער ולקחו כלי הקשה מהבית.


נפגשנו ליד העץ. 'עץ המשאלות'. עוד מוסד מקומי. עץ שהורכב והוצב במקומו אחרי השריפה הגדולה ועליו עלי משאלות של ילדי הכפר באותה עת. העץ כבר הזדקן כמו כולנו, אבל המיקום שלו מצוין ליציאה לתהלוכה. אחרי שכולם התאספו ניתן האות, התופים נשמעו, החצורה נשמעה והתהתלוכה יצאה לדרך הארוכה. 
בדרך נאספו עוד ועוד אנשים. 
כל הדרך נשמעו התופים, כלי ההקשה, החצוצרה, השריקות וההמון. 
מי שלא רצה ללכת ישב בצד הדרך והסתכל . 

כולנו הלכנו בתקווה לראות כבר את העגל. שמענו שהשנה, כמו כל שנה הוא מיוחד, ייחודי, אמנותי, השנה הפרויקט הופקד בידי גיא לוגסי וארז - זה חייב להיות מיוחד. 


ואז נפגשנו. הנה העגל.
החשיפה המלכותית, הפגישה הראשונה עם משה ועם מנחת הטקס, והאמת?
כבר לא שמעתי מה אמרו ולמי.
העגל מרהיב ומקסים וכ"כ עגל זהב. עד שנשרף.
אחרי שנשרף לקול מצהלות, תופים ושריקות, ניתן האות לאכול חמץ.
אז התחילה ההסתערות על הפיתות שנאפו במקום.
הכי טעים - פיתה עם שוקולד.


אפשר להתווכח על מהות הטקס כמה שרוצים.
אפשר לקטול אותו כי הוא פאגאני במהותו ואפשר לראות אותו באור חיובי כי הוא מאוד מתאים ל'רוח המקום' - כפי שהיינו רוצים לראות את הרוח ....
אבל האמת שזה ממש לא משנה.
לחגיגה באמפי', לשריפה של העגל כבר מתקבצים כולם, מי כדי לראות את התהלוכה, מי כדי להראות ומי כדי לראות.
או לאכול פיתה.