ליום השואה - העיירה של אבא שלי

שניאטין - עיר גבול 'מעורבת'

בראש השנה נסענו לרומניה ומשם לאוקראינה, לעיירה של אבא שלי. תמיד חשבתי שאני  פולנייה והנה הסתבר לי שהיום זה אוקראינה. אחרי שעברנו את הגבול  לנו במלון בצ'רנוביץ. כמו בסרטים על המלחמה הקרה פגשה אותנו שומרת קומה בלונדינית עם חיוך של זהב, שתמורת כמה שטרות הייתה מאוד נחמדה.
אוכל לא מי יודע מה, והמיטה ראתה ימים טובים יותר וכל מה שראיתי מצ'רנוביץ שעליה קראתי ואותה חיפשתי היה הרחוב הראשי המשופץ והמשוחזר. קודם זו הייתה רומניה, אח"כ רוסיה ועכשיו אוקראינה. פנייה ימינה או שמאלה חשפה את השכבות הארכאולוגיות של כל מי שעבר בעיר: עזובה, לכלוך, הוד של המאה  ה-19 שנצבע באפור.

ובבוקר קמנו ונסענו לשניאטין.
עיירת גבול לשעבר, עיר מעורבת שהיו בה אוקראינים, פולנים, יהודים וארמנים.
מאוכלוסייה ששליש היו בה יהודים לא נותר אפילו אחד, גם ניצולים כמעט ואין. אבא שלי אחד מהם.

צילום סטודיו - איגנץ שמיצלר 

את התמונה צילם איגנץ שמיצלר.  שמיצלר היה יהודי. היה לו בית יפה וצהוב עם צריח בפינת הרחוב. היום הבית שייך לבנק של אוקראינה. הבת שלו למדה בבית הספר לבנות ואח"כ בגמנסיה.  שמיצלר צילם טקסי סיום של הגמנסיה, טקסים בכלל, חתונות, משפחות, אירועים ושמחות. כמו למשל צילום של קבוצה שהחליטה לעלות לארץ. תצלום למזכרת בסטודיו של הצלם.

נתן וורנר וחולדה הוכמן עולים לארץ, חברי קבוצת העובר מגשימים. 

והיתה לו סריה של גלויות של העיר שמכר לכל מי שרצה לשלוח גלויה לקרובים שנשלחו לארה"ב. את הדודות של אבא שלי שלחו לארה"ב. אימא שלו כבר לא יכלה לנסוע כי מישהי היתה צריכה לטפל בהורים הזקנים. אז היא וסבא שלי נשארו בעיר. עד הסוף. שלהם.

שניאטין - גלויה של הצלם שמיצלר 

הבית של שמיצלר היה ליד האזור הארמני של העיר. האזור הטוב של העיר, היה יפה והיום הוא עדיין יפה, אבל נטוש. נהרס לאט, כאילו לא עברו אי אילו שנים מאז.  הבתים עומדים, הארמנים גם כבר לא כאן. אולה, הדוקטורית הפולנייה שחוקרת את העיר אומרת שגם כאן גרו יהודים. בשכירות. כי זה היה אזור טוב של העיר, בדרך לנהר מתחת היו טרסות שניסו לגדל עליהן גפנים. היום כבר לא.  וגם אין טרסות. אבא שלי, כשהיה ילד, היה מאוהב קיץ אחד בילדה  ארמנית מהשכונה.

שניאטין - בית ארמני לשעבר. 

היהודים היו כמעט שליש מתושבי בעיר. הפולנים החזיקו במשרות השלטון. ראש העיר קושינסקי היה פולני. היהודים היו היזמים והכוח הכלכלי של העיר - בעלי מנסרות, מטחנת קמח, סוחרי עורות ונעליים, בעלי בתי מסחר ודירות להשכיר, עורכי דין וצלם. היה בעיר מעין 'בית תרבות' שהיו עורכים בו את החגיגות  והעצרות של היהודים, את בית הספר שהקים הברון הירש היהודים  תרמו לעיר, כדי שישמש את כולם, בית הכנסת החדש שהתחילו לבנות בעיר מעולם לא הושלם. אחרי המלחמה הפך לבית חרושת והיום שוב נטוש.

והיום - מה נשאר מהעיר ?  זכרונות שבורים, ריח חם של סוף הקיץ, בתים נטושים ורוחות.
ומחקר חדש, אקדמאי, של הדוקטורית המקסימה מפולנייה שחוקרת עיר גבול רב תרבותית.
ואחרי המסע הזה כבר אין לי דברים נחרצים להגיד, אין לי דיעה מגובשת וגם לא שיפוטית, רק נסיון לתפוס לשנייה את המהות של העירייה של אבא שלי,  נסיון להבין מאיפה בא, ומה הנחיל לי, ומה יש בי - משם, מהמקום שמעולם לא רצה בי ובשכמותי.