יקב מאיר שפיה

קונים יין שהוא סיפור - ארז ולקוחה

יורם פניאס שוב, איש יקר ופגישה עם היין- ארז.
יורם כבר 17 שנה בכפר הנוער. הוא התחיל והתקדם במסלול הרגיל ואז הרגיש שהוא נשחק,
אז כדי לא לאבד את האהבה לחינוך, לילדים, למקום, לייעוד שלו בחיים, החליט שהוא עובר תפקיד.
וכשהבין שהילדים לא אוהבים לרדת לכרם בארבע בבוקר ולצאת לחליבה בחימש בחליט ללכת על משהו סקסי.
יקב.
יקב לימודי.
יקב שבו ילמדו על כל התהליך של הכנת היין וגם יכינו, מענבים שיגדלו לבד, שיבצרו לבד, שידרכו לבד.
מי שלא ירד לעבוד בכרם לפחות שבוע, לא יכול להכנס לנבחרת של היינים של כפר הנוער.
היה מי שאמר שזה לא חינוכי - איך מלמדים ילדים על יין....
היה מי שאמר שזה לא בסדר בגלל עניני כשרות...
ויורם בשלו. יין זה חלק מתרבות. הוא אפילו זוכר במעומעם שקבל טעימה ראשונה כבר בגיל שמונה ימים.
ואח"כ בבית אבא שאת הטבעת שלו הוא עונד על האצבע עד היום היו עושים קידוש ביום שישי.
יין זה חינוך.
והיין של יורם וארז היינן המוכשר, והאהבה לילדים, לחינוך, לאדם והארחיות האישית של כל אחד הוא יותר מיין.
זה לקנות סיפור, לא סתם בקבוק של יין.

מזגגה פלשתינאית בנחשולים או מיקב ליקב

סיור מענין שהתחיל בזכרון יעקב משם המשכנו למאיר שפיה, וסיימנו במיזגגה הפלשתנאית.

סיור מיוחד במינו בארצו של הברון. אותו אחד שעל חשבונו למדתי כל החיים, או לפחות ככה אבא שלי אמר לי.

מה הקשר בין מעשה חלוצי של המאה ה 19 למעשה חלוצי של המאה 21? היין והתעשייה הנלווית לו.

בזכרון יעקב התחלנו את הסיפור במקום שכולם מסיימים אותו - בבית הקברות, בקברו של הרופא שהיה יורד לבקר את כל 'המושביות' מוכות הקדחת של הברון - הלל יפה. (זה מהבית חולים בחדרה ....), הוא חשוב לסיפור כי בעקבותיו נסענו ואת הכרכרה שלו ליוינו מ'מושביה למושביה' וזו לא טעות כתיב.

משם התגלגלנו דרך רחוב האכרים - רחוב המייסדים לכיוון היקב.
במרכז המבקרים החדש של יקב זכרון יעקב. טעימות, הסברים מרותי וכולנו כבר מרחפים למרות שרותי אמרה לירוק ולא לשתות....

משם המשכנו ליקב של מאיר שפיה. יקב שהוא קודם כל סיפור ואח"כ גם יין מצויין.
יורם פניאס, איש יקר שרצה להביא ילדים לעבוד בכרם הקים יקב. את הילדים שרוצים לעבוד בהי טק של החקלאות הוא שולח קודם כל לעבוד בכרם, שידעו מאיפה הענבים מגיעים. הוא לא קנה מכונה לביקבוק כי אחרת לא תהיה עבודה לילדים.
הוא לא שלח את עיצוב התוויות לגרפיקאי כי אחרת איך ילמדו הילדים?
וכל שנה יוצא יין יותר טוב מהשנה הקודמת וכבר קנו את הכל לעשר השנים הבאות מ'גבינות השומרון' אז כנראה שהיין שווה משהו למרות שהוא לא כשר, ולמרות שנשות הדסה לא יכולות לקנות אותו לחברים בארה"ב בגלל זה.
יורם איש יקר הקים יקב.

אחרי הכל נסענו לטנטורה. למיזגגה.
כולם מכירים ובכל זאת דברנו על דיזינגוף ועל צינה ועל הילדה שאיבדו. דברנו על יין וקדחת, על שכונת פועלים ומפעל, על עיר נמל שלא קמה, על בקבוקים לשיווק יין מארץ ישראל ובין היתר דברנו על מרדכי בונשטיין, חלוץ יהודי בכפר ערבי: יליד אודסה, עלה לארץ בשנת 1882, התישב בראש פנה והתמסר לעבודה חקלאית כאכר חרוץ למופת. כעבור עשר שנים כשהוקמה המיזגגה בטנטורה שלח אליהו שייד את בונשטיין מראש פינה לטנטורה. הוא פיתה אותו ואמר שיחליף 'נחלה הררית קשה וסלעית' ב'מרחבי שדה ומרעה לעדרי צאן ובקר' בטנטורה שתהיה עיר נמל ומרכז תעשייה גדול ויישוב יהודי כדת וכדין.

בונשטיין התגורר בטנטורה עוד מספר שנים - כי שייד אמר לו. הוא אפילו קיבל הצעה למשרה חדשה - מוכתר טנטורה הרשמי.
בנתיים המשפחה כולה סבלה מהקדחת, האישה כבר גרה בזכרון יעקב, במצוות הרופא ובונשטיין התנחם בביקורים השבועיים של הרופא והרוקח מזכרון יעקב. אחרי עשר שנים רב לו מהישיבה בכפר הערבי מוכה הקדחת והמשפחה כולה עלתה לזכרון יעקב. שייד לא היה מרוצה. אבל בונשטיין היה לאחד "מטובי האכרים במושבה, חרוץ בעבודה ופעיל אף בעניני הצבור עד זקנה ושיבה, גבאי ראשי בבית הכנסת במושבה וגידל וחינך בנים ובנות מעורים בחיי הארץ". כפי שנכתב עליו באנצקלופדיה לראשני היישוב וחלוציו.

את הסיור סיימנו בכוס יין נוספת, רגע לפני השקיעה בחוף דור, למרגלות התל.