כפר אמנים - ביפו, צפת, עכו או בעין הוד ?

בשנות החמישים נסע מרסל ינקו בג'יפ שלו יחד יעם ויטו וולטרא יבדל"א וחיפשו מקומות ראויים לשמש 'פארקים ורזרבטים'. אגף התכנון בתוך משרד ראש הממשלה נתן להם יד חפשית, ג'ריקן של דלק (המקבילה לדלקן) וקשרים עם כל מיני אנשים שהיום היינו קוראים להם 'ירוקים' למיניהם.

ינקו נסע וחלם, חלם ונסע. חיפש מקומות להקים בהם שכונות אמנים, מושבות אמנים, כדי שאמנים יוכלו לשבת יחד, לקבל השראה אחד מהשני וביחד ליצור את כל המנעד האמנותי: מאומנות שימושית, מסורות מלאכת יד, פיצ'פקעס,  עד לאמנות גבוהה, היצירה האולטימטיבית. הרצוי -  שכונות ערביות בעלות ארכיטקטורה שלינקו הרומני נראו רומנטיות וקסומות במיוחד. המצוי - קצת יותר בעיתי:
בהתחלה חשב שיפו העתיקה ראויה למשכן אמנים. אבל הודיעו לו שהמציאות חזקה מכל חלום, יש עולים ופליטים ולכן זה לא רלוונטי.

אח"כ חשב על צפת. ככה נראתה בשנות החמישים  המאוחרות - עיר תיירות מדהימה,  חיבור בין דתי לחילוני נהנתני, גישה רומנטית ונהנתנית, מערוץ גנזך המדינה ביו טיוב:

 אח"כ חשב על עכו, ושוב חזר הסיפור, עיר תיירותית, יפה, אבל - מיועדת לאיחוד משפחות פליטים ערביים מהגליל וחיפה. 

ובסוף הגיע לעין הוד והשאר הסטוריה. מה שמענין היא העובדה שינקו, איצ'ה והוועדים שהיו בכפר האמנים ידעו תמיד 'להפוך שנור לאמנות'. לעשות למען הכפר כי אחרת לא יהיה. ואולי זה ההבדל בין הון ושלטון של אז להיום - אז ה'שנור' נכנס לחשבון הכפר. היום היה נכנס לכיס הפרטי של מישהו.  הם לא למדו שיווק וגם לא יחסי ציבור אבל ידעו את המלאכה. מסיבות פורים, בזארים בפסח,  סדנאות אמנים וגלריה מרכזית קואופרטיבית לצד בתי מלאכה לאומנות בכפר. 

ככה מייסדים גם בית ספר לאמנות ולידו אכסניה, כדי שיהיה איפה להתאכסן כשבאים ללמוד אמנות, ביאנלה גדולה לקרמיקה עם אמנים מחו"ל ובשנת 63 - הכרזה רבתי על 'מדינת עין הוד'. 

בטיול האחרון שלי בכפר, שבת גשומה ועמוסת מבקרים, עם קבוצה נחמדה במיוחד אמרה בעלת השמחה שאימא שלה תמיד אמרה לה  'ששמחות צריך לעשות, כי הנחס כבר יבוא לבד...'.

באירוע היתה שמפניה, עוגות נהדרות, יין אדום ומפיות בצבע אדום, תותים לשמפניה וקפה ותה צמחים צבעוני. אחרי זה יצאנו לטייל בין רקפות ובתים מספרים בעין הוד, מבקרים בסטודיו של ינקו, 'בבית המוכתר' (הוא בכלל מסיפור אחר וראוי לפוסט משל עצמו) ומדברים על מלכה אמריקאית ונשים מופלאות.  

ולמה דווקא עכשיו נזכרתי? 

כי בפרוטוקול של הכפר משנת 1955 כתוב שצריך להתחיל לתכנן את השמחה הבאה -  פורים  .....

בלימילים - נוער זהב, בשריפה בעין הוד

יש מי שיתגייס לסדר קופסאות ושקיות תרומות באמצע הלילה 

קר גשום ואין חשמל והתרומות מגיעות - יש מי שיסדר 

והקופסאות ממשיכות להערם וזו היתה רק ההתחלה, אח"כ היה עוד הרבה ועוד, ועוד, ועוד
אנחנו שמחים שהכל מאחורינו ופנינו אל העתיד. 

תודה לחברים מגני תקווה שהתגייסו לשיקום - בבוקר אחרי בעין הוד.

באמצע הבלגן פתאום הופיעו הארבעה האלה, רטובים ומחויכים "באנו לעזור, מה שצריך". גבי שלחה אותם לקונטיינרים בחוץ, להעביר תרומות בגדים ממקום למקום, לפרוק את המשאית של שטיבל ליד בית גרטרוד קראוס ואת הכיסאות בבית תרבות לקראת הארוע של ערוץ 24. תמרה הלכה להביא להם מנה חמה שבדיוק הביא האוטו של בית תמחוי, והם אמרו שהם לא רעבים אבל אני לא בדיוק מאמינה להם, פשוט רצו להמשיך לעבוד כנראה.

אח"כ הם אמרו, תוך כדי הגשם השוטף, שהם ישנים גם הלילה באוהל. ואז קלטתי שהם הופיעו כבר ביום ראשון בלילה, אחרי הכל, ישנו בלילה בחוץ ובבוקר התיצבו לעבודה, לא לפני שנחשדו באמצע הלילה כמציתים כי עמדו עם בקבוק מים לכבות גיצים. את הלילה השני אני מאוד מקווה שכבר ישנו בבית ההארחה של נחשולים, יבשים.

בכל אופן - הנה התמונה של ארבעה חברים מגני תקווה שבלי שמישהו יגיד להם משהו נכנסו לאוטו עם המון חטיפים ושוקולדים, סתם כי צריך לתת יד ולעזור.

לארבעה שאני לא יודעת את שמם - תודה רבה !

מאי 2010 - לילה מתוח בעין הוד, פרומו לשריפה הגדולה

מאי 2010 - לילה מתוח בעין הוד, האש גולשת למטה מימין אורד

הגיבורה האמיתית של השכונה - הכבאית של אורי איילון. חמש ספרות ועובדת 

כבאיות חדישות ומאובזרות, כבאיות קק"ל

נדב ורצמן על רקע מדרון שרוף בחודש מאי. מאז לא היה גשם עד דצמבר. 

יש הבדלים בעוצמות אש: זו הייתה בנונית ובחלקה קלה, האדמה חרוכה אבל לא אפויה, הרקע עדיין ירוק 

בשריפה של חודש מאי 2010 עדיין לא היה חסר חומר מעכב בעירה.

בחודש מאי הלילה היה מתוח מאוד. הלקחים אחרי השריפה ההיא הופקו - יש צוות כיבוי אש, יש הידרנטים חדשים וצינורות, ה'רשויות' שלחו מתאמים וזרנוקים כמו גם צינורות. כל אחד ידע מעכשיו מה הגזרה שלו, לאן ללכת ואיפה לעמוד. זו הייתה החזרה הגנרלית לקראת השריפה של חודש דצמבר 2010. גם אז הנוכחות שלנו במקום הרגיזה מאוד את הכבאים שהתמקדו בעיקר בלעמוד במגרש החנייה, בחפ"ק מאולתר בכביש ממול ובפרצופים מודאגים ומלאי חשיבות. את העבודה סיימו ביום למחרת הכבאים של הכפר. 

אחרי שהכבאיות כבר מזמן נסעו. 

אני לא מבינה למה הופתענו עכשיו בשריפה בחנוכה, הכתובת הייתה על הקיר - חוסר התאום בין כל הגופים הנוגעים בדבר, המצבור הבלתי אפשרי של 'חשובים' שלא עושים שום דבר, מלחמות האגו וחוסר המעש. בכולם כבר הבחנתי מזמן. אבל רק עכשיו הייתה להתנהגות הזו גם תוצאה מצמררת. 

מה הטעם עכשיו בועדת חקירה? האם יחקרו את הפרטים הקטנים? מי סגר את המים ומתי? למה הכבאים לא נכנסו? למה פינו את האנשים מהכפר ואח"כ לא נתנו להם להכנס גם כשאפשר היה? למה לא נתנו לחברי 'השומר החדש' שבאו לתגבר להכנס לכפר? למה לא הגיעו כוחות לשמור על הבתים אחרי האש כדי למנוע גניבות? למה אנחנו היינו צריכים לחשוב על כל הפרטים הקטנים הללו?  ואם ימצאו אשמים - זה ישנה את הפעם הבאה? יהיה תאום בין כל הגופים? מילה תהיה מילה? מי ילך הביתה ומה זה יעזור עכשיו אחרי שהסוסים ברחו כבר? 

ועדת חקירה או לא, סופר טנקר ומטוסים רוסים לצד טורקיים,  חנוכה 2010 זה לחיות בסרט. 

חנוכה בעין הוד 2010 - השריפה, יום אחרי.

מקום - בית ורכובסקי, נעמי , זאב עין הוד
זמן - יום חמישי, יום שישי - הלילה, יום ראשון. שלושת הימים הקטסטרופליים בעין הוד.
הכוכבים - אנשי הכפר.
כוכבת ראשית - האש.
דמות הנבל בסיפור - המערכת.
מסר שיווקי - אם אין אני לי מי לי?

15 אלף ספרים

עוד שריפה בעין הוד - חנוכה 2010

12 שנה אחרי הקודמת.
חנוכה הגיע ואיתו האש. תמיד חשבתי שחנוכה זה אומר גשם, קר, לביבות, אח מבוערת וריח של פטריות בחוץ. הפעם חמסין, יובש נוראי רוחות והתוצאה, שלא תגידו שלא אמרנו לכם - שריפה.
אין מילים, אין לי מה לכתוב, כ"כ הרבה ואין מילים.

אני כועסת על המערכת, אני מרגישה נטושה, ויחד עם זאת - עטופה באהבה.
במקרים כאלה מתגלה הכוח של הקהילה. קודם כל הקהילה שלי שהתארגנה ולקחה אחריות על עצמה, על האנשים שלה, על הכפר שלה. הקהילה של עין איילה שמיד התארגנו לעזור במה שאפשר, אוכל חם ומצוין, גנרטורים, האנשים הטובים שפגשנו בדרך - אלה שהביאו שתייה חמה ואוכל לתחנת המפונים הזמנית שהתארגנה בתחנת הדלק אלון בעין כרמל בבוקר שבת, בעצומה של הקטסטרופה, החברים של השומר החדש שבאו לעזור ולהחליף את השומרים בכפר, החברים הטובים של גני תקווה שבגשם שאחרי הופיעו רטובים ומחויכים נכונים לעזור, חברי ארגון לב אחד, בית תמחוי ששכחתי את שמו, המונית מרשל"צ שהביאה דברים טובים, הקונטיינרים של בורכרד, מירון וצים, הסנדויצים של אינטל ......

דברים חמים ונשיקות לצוות של המועצה שעשו הכל כדי שנרגיש יותר טוב, ואני לא אזכיר שמות כי בטוח אשכח מישהו.
ולכל מי שבאו ונתנו את הלב ביומיים האחרונים, הרבה אחרי שאני כבר הלכתי לעשות דברים אחרים.
לכולם מגיעה תודה ענקית אבל הם לא רוצים ולא צריכים אותה, הם עשו את מה שהיו צריכים לעשות, אדם לאדם.
וזה הכוח של קהילה,  זה הנכס העקרי של החברה וזאת אזלת היד של המערכת שקרסה כבר מזמן ואיננה. הכל נשען היום על האנשים, ולמזלנו יש אנשים טובים שמתגייסים ועושים את מה שצריך.
ככה אמר חגי ביום הגשום אחרי במזכירות הכפר, אחרי שאבד את הבית שלו שנשרף  - שתדעי לך, רק כאן עושים דברים מאהבה, לא כי צריך, או כדאי.
הלוואי שמשהו מהטוב הזה ישאר איתנו גם יותר מאוחר, כשהעשן יתפזר והעשב יצמח שוב.

שקיעות מדהימות על רקע עשן  

יום שישי בבוקר, שנייה לפני הקטסטרופה הראשונה 

אין מילים, צילמה ניצן ירקוני - יום שישי בבוקר. רגע לפני

שריפה בעין הוד - 1998

עכשיו כשכל הגולן בוער יש לי תחושה קשה של דה ז'ה וו.
אני מכירה את הכאב, את החוסר אונים, את הכעס ואת הפחד שתוקף אותך כשאתה מבין שזהו, האש חזקה ממך ואין ברירה.
כל מה שנותר זה לאסוף את השאריות ולהתחיל שוב, מחדש.

ב 1998 היתה שריפה גדולה בעין הוד.
החלטנו שלא עוזבים את הבית. נשארים כדי לשמור עליו עד כמה שאפשר.
האזור מסביב נוקה וכוסח כבר קודם, מים יש בבריכה, בלוני גז נזרקו אף הם לתוך המים (גם של השכנים),  ומישהו הרי צריך להישאר בכפר כדי לעזור למכבי אש שכבר היו מותשים לגמרי משבוע של שרפות באזור.
בלילה המחזה היה נפלא ומרהיב ומפחיד. ישבנו על הגג עם עוד חברים שהחליטו להישאר על הבית ושמרנו. למקרה שהאש תחליט להתלקח שוב, כמו שבאמת קרה בבוקר למחרת. בינתיים, בלילה, ראינו את הגיצים, את הלהבות ואת הדרו של הטבע שאי אפשר עליו כשהוא מחליט שזהו זה. נמאס לו מאיתנו.

מה לוקחים כשיש שריפה?
1. אלבומי תמונות
2. מחשב
3. את הקופסה עם הקשקושים של הילדות
4. את מה שנמצא על השולחן ליד הכניסה.

לא חושבים עד הסוף, לא מתכננים, מקווים לטוב.
ככה זה כשיש שריפה.
אחרי השריפה מתחיל עידן חדש. וכדי לרפא את הפצעים שתלנו את 'עץ המשאלות'. עץ מעץ, עם עלי עץ, צבועים בצבעים טבעיים שכל אחד צייר וצבע בתקווה להשתקמות מהירה.