בית ילין - מוצא

הנה בית ילין במוצא.

סיפור חדש ישן.

כילידת מוצא שהייתה יורדת לבית הכנסת בסיבוב בכניסת יום כיפור הבית מאחור תמיד הילך עלי קסם.

ביום כיפור עוד יש כמות לא מבוטלת של קוצים, יש נחשים, ככה הזהירו הורים, יש בורות לא מסומנים, יש קירות שיכולים להתמוטט בלי אזהרה ובכלל, זה מסוכן ואל תלכי לשוטט שם.

בגרתי, למדתי, הבנתי מה שלא הבנתי קודם ולא הבנתי דברים שהיו מאוד ברורים קודם לכן.

ככה דרכו של העולם.

אז אחרי טיול בעין הוד, הנה קצת על מוצא, ממה שלמדתי עד כה. וזאת רק ההתחלה.

בשנות השישים של המאה ה 19 נרכשו אדמות הכפר הערבי קולניה הסמוך לירושלים עלמנת להקים מושבה חקלאית מחוץ לחומותהעיר. הרקע לרכישה קשור בתהליך היציאה מהחומות כאמצעי לקרב את הגאולה ע"י גאולת הקרקע ועבודה חקלאית. המושבה התקיימה לאורך שנים בתנאים קשים מאוד תוך נסיונות חוזרים ונשנים לפתח מקורות פרנסה מתאימים לאזור: חקלאות הררית, תעשייה ואפילו נופש - נסיון ייחודי לאותה תקופה. במשך השנים התפתחה המושבה וגדלה כשהיא שומרת על עצמאותה (בניגוד למושבות עליי הראשונה לדוגמא) אך לא כמושבה חקלאית.

במקביל, התפתחות המערך הפיסי של המושבה ייחודי ואינו דומה למושבות אחרות שהוקמו באותה עת בגלל התנאים המיוחדים בהם הוקמה והתפתחה במשך השנים.

זו לא מושבה לדוגמא כמו עקרון או מטולה, גם לא מושבה מתוכננת כמו ראשון לציון

או זכרון יעקב.

אז מה היא כן?

מושבה אחרת, עם סיפור ייחודי וחד פעמי.

חיבור של זמן, מקום ואנשים.

כי למה בעצם לרדת ולהתישב במקום כ"כ רחוק מהעיר?

ואולי - למה להתישב במקום כ"כ קרוב אל העיר?

נדמה שהקרבה הזו אל העיר הייתה בעוכריה שלמושבה ואחת הסיבות המרכזיות שמעולם לא התפתחה והגיעה להיות מושבה גדולה ומפוארת שיש בה צדדים הרואיים ואפילים כאחת ....

היו בה 'יישוב ישן', היו בה בבלים, היו תימנים ואפילו אשכנזים.

היה בה בית הבראה לתפארת

יש בה מושב שמנסה עדיין למצוא ייחודיות והיום מוצא אותה יפה מאוד עם כל מיני פוליטקאים שבאים לחפש איכות חיים....

היו בה דובדבנים ושזיפים, היו לה מטעים והיום יש בעיקר בתים.

וכל פרק זמן עם הסיפור שלו.

טיול לאורך ואדי המלח - בעקבות ראשונים, מתיישבים ונשים.....

טיול רכוב בואדי המלח הוא ואדי מילק, בין עבר להווה, נופים ואנשים.
את היום מתחילים במסלול הליכה מקסים בחרבת חרמש, בקצה הדרומי של הכרמל. נדבר על נופי תרבות, על קברים שומרוניים, על כפר 'היפיפיות והקישוטים' ומה עושה קרן קיימת לטובת הציבור.

משם, לאורך הואדי ניסע ניסע לבת שלמה המושביה הקטנה שלא השתנתה מאז.

קצת על "איך בונים מושביה", קצת רכילות על אוהבים וחברים, קצת אמנות ואולי גבינות ומשם נמשיך לביקור בכפר הנוער שפיה, כפר נוער שהתחיל בכלל בתור מושביה. בעת השיטוט בין בתי כפר הנוער נעמוד על חשיבותם של כפרי הנוער בחינוך לחקלאות בארץ, על מקומן של הנשים בעשייה הציונית, נרכל קצת על תזמורת המנדולינות ואולי נבקר גם ביקב היוקרתי של הכפר.

את היום נסיים בזכרון יעקב, מושבת עלייה ראשונה שם נדבר על התחלות, חלוצים ואוהבים, מיתוסים שנשברים והתחלות חדשות. נרד לאורך הרחוב הראשי של המושבה ונסיים ב'גן הטיול' ששוחזר לאחרונה והחזר לו קצת מההדר הישן, ככל שירשה הזמן .........

מנהלות

• מסלול ההליכה יותאם לרמת ההליכה של הקבוצה ומידת הענין


• בבת שלמה ניתן לתאם ביקור בגלרינה – קפה גלריה לאומנות השוכנת במושבה הציורית. במקום מוצגות תערוכות נושא קבוצתיות לצד תערוכות יחיד. ניתן לתאם ארוחה.


• בכפר הנוער שפיה ניתן לתאם ביקור ביקב.


• בזיכרון יעקב ניתן לתאם ביקור במוזיאון עלייה ראשונה, או ביקור במרכז המבקרים של קהילת בית אל בתשלום נוסף.

מאיר שפיה ועין הוד - נשים אמנות וציונות

נשים אמנות וציונות: סיור 'ברוח נשית' בחוף הכרמל

נשים פורצות דרך, כפר נוער של נשים, גלריות ועוד הפתעות בתמונות זמן שונות – פעם והיום.

פעם היו תפקידים מגדריים, חינוך, עזרה לרופא על הסוס, צדקה וחסד. לפעמים הפרויקט הפך לפורץ גבולות כמו למשל כפר הנוער שפייה, כפר הנוער של נשות הדסה שקבע סטנדרטים חדשים בחינוך  בארץ. איך הופכת מושבה לכפר נוער? איך הופך כפר נוער של פליטים לכפר של בנות ומה הקשר למתן זכות בחירה לנשים? ומיהי אליס? איפה למדו לרקוד ולשיר שרה לוי תנאי וברכה צפירה ? ומה הסיפור של הברוש? 

על כל אלה ועוד בטיול במאיר שפיה, כפר נוער מדהים ביופיו, כפר נוער של נשים שפורצות גבולות עד היום. וכדי שלא תצאו בלי כלום הכנו לכם גם ביקור ביקב עם יין שהוא סיפור בפני עצמו. יין של תלמידים מהתחלת התהליך עד סופו, עם הרבה חשיבה ומקצועיות. תשבו, תטעמו כמה סוגים, תשמעו סיפור, תכירו ייננית מצוינת ואז גם  תוכלו לרכוש יין של מאיר שפיה שחוגגת השנה יום הולדת.   

נשים בכפר נוער, נשים בכפר אמנים 

בחלקו השני של היום נגיע לעין הוד לסיור מעמיק מלווה תמונות וצילומים ישנים מארכיון הכפר האמנים עין הוד וסביבתו. כפר אמנים חלוצי המשקף חזון והוויה ארץ ישראלית שהייתה ואיננה.

את הסיור נתחיל בבית הראשונים של הכפר בית גרטרוד קראוס, נדבר 'איך בונים כפר אמנים', מי היתה גרטרוד קראוס, כלת פרס ישראל, מי היו מרסל ינקו ומוכתר הכפר - איצ'ה ממבוש ומה ביקשו להקים באותן חורבות של הכפר הערבי הנטוש שנותרו בצלע הכרמל.

ננסה להבין מה פירוש המושג כפר אמנים משנת 1953 ועד לימינו? נבקר בגלריה השיתופית של האמנים שהוקמה ממש יחד עם הכפר, בגלריה מגל – גלריה של נשים ומשפחה של שלושה דורות. יוצרים ובין סמטאות הכפר הציוריות נעמוד על הייחודיות של הבנייה הערבית אותה בקשו הראשונים לשמר.

מזגגה פלשתינאית בנחשולים או מיקב ליקב

סיור מענין שהתחיל בזכרון יעקב משם המשכנו למאיר שפיה, וסיימנו במיזגגה הפלשתנאית.

סיור מיוחד במינו בארצו של הברון. אותו אחד שעל חשבונו למדתי כל החיים, או לפחות ככה אבא שלי אמר לי.

מה הקשר בין מעשה חלוצי של המאה ה 19 למעשה חלוצי של המאה 21? היין והתעשייה הנלווית לו.

בזכרון יעקב התחלנו את הסיפור במקום שכולם מסיימים אותו - בבית הקברות, בקברו של הרופא שהיה יורד לבקר את כל 'המושביות' מוכות הקדחת של הברון - הלל יפה. (זה מהבית חולים בחדרה ....), הוא חשוב לסיפור כי בעקבותיו נסענו ואת הכרכרה שלו ליוינו מ'מושביה למושביה' וזו לא טעות כתיב.

משם התגלגלנו דרך רחוב האכרים - רחוב המייסדים לכיוון היקב.
במרכז המבקרים החדש של יקב זכרון יעקב. טעימות, הסברים מרותי וכולנו כבר מרחפים למרות שרותי אמרה לירוק ולא לשתות....

משם המשכנו ליקב של מאיר שפיה. יקב שהוא קודם כל סיפור ואח"כ גם יין מצויין.
יורם פניאס, איש יקר שרצה להביא ילדים לעבוד בכרם הקים יקב. את הילדים שרוצים לעבוד בהי טק של החקלאות הוא שולח קודם כל לעבוד בכרם, שידעו מאיפה הענבים מגיעים. הוא לא קנה מכונה לביקבוק כי אחרת לא תהיה עבודה לילדים.
הוא לא שלח את עיצוב התוויות לגרפיקאי כי אחרת איך ילמדו הילדים?
וכל שנה יוצא יין יותר טוב מהשנה הקודמת וכבר קנו את הכל לעשר השנים הבאות מ'גבינות השומרון' אז כנראה שהיין שווה משהו למרות שהוא לא כשר, ולמרות שנשות הדסה לא יכולות לקנות אותו לחברים בארה"ב בגלל זה.
יורם איש יקר הקים יקב.

אחרי הכל נסענו לטנטורה. למיזגגה.
כולם מכירים ובכל זאת דברנו על דיזינגוף ועל צינה ועל הילדה שאיבדו. דברנו על יין וקדחת, על שכונת פועלים ומפעל, על עיר נמל שלא קמה, על בקבוקים לשיווק יין מארץ ישראל ובין היתר דברנו על מרדכי בונשטיין, חלוץ יהודי בכפר ערבי: יליד אודסה, עלה לארץ בשנת 1882, התישב בראש פנה והתמסר לעבודה חקלאית כאכר חרוץ למופת. כעבור עשר שנים כשהוקמה המיזגגה בטנטורה שלח אליהו שייד את בונשטיין מראש פינה לטנטורה. הוא פיתה אותו ואמר שיחליף 'נחלה הררית קשה וסלעית' ב'מרחבי שדה ומרעה לעדרי צאן ובקר' בטנטורה שתהיה עיר נמל ומרכז תעשייה גדול ויישוב יהודי כדת וכדין.

בונשטיין התגורר בטנטורה עוד מספר שנים - כי שייד אמר לו. הוא אפילו קיבל הצעה למשרה חדשה - מוכתר טנטורה הרשמי.
בנתיים המשפחה כולה סבלה מהקדחת, האישה כבר גרה בזכרון יעקב, במצוות הרופא ובונשטיין התנחם בביקורים השבועיים של הרופא והרוקח מזכרון יעקב. אחרי עשר שנים רב לו מהישיבה בכפר הערבי מוכה הקדחת והמשפחה כולה עלתה לזכרון יעקב. שייד לא היה מרוצה. אבל בונשטיין היה לאחד "מטובי האכרים במושבה, חרוץ בעבודה ופעיל אף בעניני הצבור עד זקנה ושיבה, גבאי ראשי בבית הכנסת במושבה וגידל וחינך בנים ובנות מעורים בחיי הארץ". כפי שנכתב עליו באנצקלופדיה לראשני היישוב וחלוציו.

את הסיור סיימנו בכוס יין נוספת, רגע לפני השקיעה בחוף דור, למרגלות התל.

ניסכו בעין הוד - קסם של מקום

ניסכו הגיע לכפר לפני כמה שנים.

מכונית אדומה חבוטה, כובע עור שחור ונראה כמו אחד מהנרגנים.

ליוותה אותו מכונית אדומה חבוטה שהודבקה בצלוטייפ או מסקינגטייפ במקרה הטוב.

את האולם של האכסניה מילאו קופסאות על גבי קופסאות ולאט לאט המקום קיבל צורה.

לא משהו אם אתם שואלים אותי.

אבל מי שואל אותי?

נכנסתי.

נכבשתי

הוקסמתי.

ועכשיו תשאלו אותי .

ערימה של תיבות נגינה מכל מיני מקומות,

מייצגות טכניקות הפעלה שונות, מיצגות אופנה שהייתה ונעלמה, יש כאלה עם בית :

יש כאלה שמציגות את עצמן יפה מאוד:

ובסוף משהו מסורתי - His Masters Voice 'התקווה' במהדורה ראשונה על גרמופון מיוחס:

הדר הכרמל - התרפקות על עבר מפואר, התחדשות עירונית והזנחה.

סיור ברחובות הדר הוא טיול אחר. צריך לבחור יום שמש אביבי, לפתוח את העיניים, לקחת פסק זמן מהמולת היום ופשוט לשוטט. לא להתבייש להיכנס לחצר, לדבר עם המוכר בחנות או לשוחח עם שחקן שח בגן. לשים משקפיים וורודות ולחשוב שפעם היה כאן יוקרתי נורא......

טיול בהדר הכרמל הוא פסיפס של עבר והווה. הדר הכרמל, היתה עד לא מכבר שכונה מזדקנת, שמצבה הפיזי הולך ומתדרדר, שרמת הפשיעה בה עולה יחד עם הירידה ברמת החיים, אך בשנים האחרונות מתרחש בה תהליך התחדשות מרענן. צעירים שגדלו בשכונה חוזרים אליה, בתי קפה נפתחים בה ליד גלריות וחנויות שכונתיות, ובתי עסק ייחודיים משרתים את צורכי האוכלוסייה הרוסית ההולכת וגדלה. תחושת הקהילתיות והאווירה המיוחדת שלה משכו אנשים רבים, אך כגודל המגוון כך גם הבעיות והלחצים. במקומות רבים בשכונה תפסו את מקומם של בתי המגורים משרדים, עסקים ומכוני ליווי, העוני מזדחל, הערייה מזניחה, וחיי הקהילה שצמחו כאן בשנים האחרונה מוחזקים בחוטים דקים דקיקים שבקלות יכולים להיקרע. למרות ההתחדשות העירונית הפנימית, למרות המאבקים הציבוריים לשימור השכונה וערכיה - השכונה נמצאת בנקודה בזמן שממנה אפשר להמריא ולהפוך למרכז התרבותי החדש של חיפה, או להתרסק.

ואולם, העבר של הדר הכרמל עדיין נמצא בכל מקום, והוא בדיוק מה שמושך אליה את הצעירים ואת המטיילים שמחפשים את הקסם, הרומנטיקה והסגנון. כי מי לא גר כאן? כל סלתה ושמנה של חיפה: משפחת ויצמן; וילבושביץ, ממייסדי מפעל "עתיד", שהפך לימים לבית החרושת "שמן"; אדון פבזנר, מבעלי מחסני "חירם" ויו"ר ועד השכונה המיתולוגי; אנשי עסקים, רופאים ואלה שהפרוטה היתה מצויה בכיסם.

ראשיתה של השכונה בעוגן התרבותי והלאומי - בטכניון. מכלול הטכניון היווה את הבסיס לשכונה שהתפתחה באותה רמה, שכונתה "מדרגת ההר". עם השנים הפכה השכונה, שיועדה להיות "עיר גנים" שלווה וירוקה, למרכז עירוני תוסס: נפתחו בה חנויות, משרדים, בתי קפה, תיאטרון, בתי קולנוע ושוק.

טכניקום שהפך למוזיאון
את הסיור נתחיל בגן הטכניון הישן (חלק מהטכניון עבר ב-1953 לקמפוס חדש בנווה שאנן), ששוקם לכבוד יובל ה-75 למוסד. כיום שוב ניתן לראות בגן את שדרת דקלי הוושינגטוניה, שבעבר הוליכה היישר לעבר האופק (בימים יפים ניתן היה לראות מכאן את ראש הנקרה), את המערכת של תעלות הניקוז ואת שני הדקלים, שניטעו על ידי אלברט איינשטיין ורעייתו בעת ביקורם בטכניון ב-1924.

ראשיתו של הטכניון ב-1911, כיוזמה של חברת "עזרה" של יהודי גרמניה, שביקשה להקים בארץ ישראל מוסד יהודי ללימוד המקצועות הטכניים. בשל מלחמת העולם הראשונה, התעכבה פתיחת המוסד, שנחנך רק ב-1924 כמכלול ובו באר המים, מבנה הפנימייה, בית הספר הריאלי, בתי המלאכה, מבנה הטכניקום עצמו (כיום פועל בו ה"מדעטק", המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל) וגן מעוצב.

תכנון המכלול הופקד בידיו של אלכסנדר ברוואלד, ארכיטקט יהודי גרמני בעל מוניטין. ברוואלד ביקש להמחיש את הקשר שבין העם החוזר למולדתו ובין המציאות "המזרחית" בארץ. בניגוד לאדריכלים אחרים בני תקופתו, הוא הצליח ברוואלד ליצור שלמות סגנונית, שפה מיוחדת, המאפשרת לזהות גם כיום את המבנים שתִכנן. הוא שילב תפיסות וחומרי בניין מערביים עם אלמנטים מזרחיים, הבאים בין השאר לידי ביטוי בעיטור הגג של הבניין ובמרפסות המקושטות בשני צדדיו. את הנקודה הציונית נמצא בשני מגיני דוד הכלולים במבנה: הראשון מובלט באבן מעל לכניסה, והשני קבוע בסבכה שבדלת הכניסה, מעל לדיוקנו של הארכיטקט. לפני גרם המדרגות הראשי לבנין עמדו בעבר שני ברושים זקופים. בשנים האחרונות חלה אחד מהם והמאמצים הרבים להחיותו לא הצליחו. השלמות הסמטרית נפגעה......

"הרחוב לאוטומובילים, סמטה להולכי הרגל"
נצא מהגן בשער המזרחי ונרד ברחוב ירושלים, המכונה הרחוב של "בעלי הבתים". כבר בהתחלה נבחין בתכנון ההגיוני והמתחשב של השכונה, שעוצבה על ידי האדריכל ריכרד קאופמן, לפי תוכניתו המקורית של הארכיטקט פטריק גדס: הרחובות - שביניהם מקשרות סמטאות להולכי הרגל - עוקבים במהלכם אחר קווי הגובה, ואינם שוברים את הטופוגרפיה. השקט, הצמחייה וקצב הרחוב - כל אלה מעידים על יופיה של השכונה, שהתקהה עם השנים. קאופמן, האדריכל של המוסדות הציוניים, יצר שפה מודרנית ייחודית, שתרמה לעיצובה של ארץ ישראל הישנה והטובה, שכיום אופנתי להתרפק עליה. הוא תִכנן מושבים כמו נהלל, מבנים רבים וגם את "שכונות הגנים", שנועדו לשקף את יצירת החברה העברית החדשה בארץ.

נלך במדרכה הצפונית של רחוב ירושלים. בית מספר 5 שרד רק אחרי מאבק ציבורי ארוך לשימורו. זהו בית אבן גדול, בעל מרפסות, סבכת עץ וגג רעפים, ובתכנונו נעשה שימוש דקורטיבי באבן להדגשת קווי המתאר של החלונות והקשתות. יש הסבורים שאת המבנה כולו, או לפחות את הקומה השנייה, תִכנן גדליהו וילבושביץ, שעיצב בשנות העשרים של המאה הקודמת רבים מבתי השכונה. מבנים אלה ובית מספר 5 עוצבו בסגנון אקלקטי, שהעניק להם את הכינוי "ארמונות בשממה".

לאורך המדרכה ממול נראה בשורה של בתי באוהאוס, הסגנון המודרני הבינלאומי. אלה בתי דירות משנות השלושים של המאה העשרים, שהיופי בהם נובע מהחלל עצמו, ולא מהקישוטים ומהעיטורים. כדאי לשים לב לחדרי המדרגות המוארים ולצלונים שמעל החלונות והמרפסות. בניגוד לתל אביב, שבה כל בנייני הבאוהאוס הוקמו במתכונת הקלאסית של סגנון זה, כאן נוכל למצוא וריאנטים, כמו בית באוהאוס מחופה באבן (כתובת: ירושלים 8), האופייני רק לירושלים ולחיפה.

בהמשך הרחוב, במדרכה הצפונית, נמצא בית דירות (כתובת: ירושלים 11), שהכניסה אליו היא מהסמטה המוליכה למטה, לרחוב נורדאו. את הבית הזה תִכנן הצמד אורל וזוהר, מהנדס וארכיטקט, שעבדו ביחד ועיצבו אחדים מהבתים המודרניים המרשימים ביותר בחיפה. את הבניינים שתכננו מאפיינת חזות "נקייה": קומת עמודים פתוחה עם חלונות עגולים, אלמנט קישוטי המחבר את כל הקומות אל הפרגולה שעל הגג, וגן שבערוגותיו נטועים עצים.

המבנה ברחוב ירושלים 15 הוא לכאורה סתם עוד בית. אבל על השלט מצויין שבבית הזה התגורר אבא חושי, ראש העיר הכל יכול. מולו, בבית מספר 20, גר מנהל בנק אפ"ק (לימים בנק לאומי) בחיפה, שלמה זלמן נתנזון. במקום עדיין שרדו מעקה המדרגות המקורי וסורג הגדר העדין. לכמה שנים? אין לדעת, שכן האופנה החדשה ברחוב ירושלים היא החניות. פעם דאגו בעלי הבתים לשתול בחצר עצים: קזוארינות בגבולות המגרש, ברושים בחזית ועצי צל אחרים בתווך. כיום נמדדת רמת החיים על פי מספר החניות שאפשר לדחוס בחצר אחת. אבל לפחות לבית אחד (כתובת: ירושלים 24) נעשה חסד. לפני כמה שנים עציו נגזמו, חזיתו נוקתה, וכך נחשף הבית המיוחד שתִכנן הארכיטקט יוסף ברלין עבור עו"ד סגל.

ברחוב ירושלים 28 הקים גדליהו וילבושביץ בית שהוקדש לאוסישקין. אוסישקין לא גר בו מעולם, אבל ד"ר אורבך קבע בו את משכנו, ואף פתח בקומה הראשונה בית יולדות. מולו נמצא כיום מתנ"ס הדר - שם מודרני, שהחליף את "מרכז ביתנו" של מועצת הפועלים, אך עדיין משמש את אוכלוסיית השכונה כולה, שגם היא השתנתה מאז ימי חיפה האדומה.

גן היסטורי ומדרחוב תוסס
תכנונה המקורי של הדר כ"עיר גנים" כלל שטחים ירוקים פתוחים. מול גן הטכניון הוקם גן בנימין, שנקרא על שם הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. לפי התכנון המקורי, בשכונה אמור היה להיות גם פארק, אבל במגרש שיועד לו, ברחוב החלוץ, הוקם בית ההסתדרות.

גן בנימין היה הגן בה"א הידיעה. כל תושבי השכונה הגיעו אליו כדי לשבת בבית הקפה שתִכנן ברוואלד, לשוטט בשבילים שבין עצי הזית העתיקים, להאזין לקונצרטים שנערכו בשעות אחר הצהריים, ובעיקר לראות ולהיראות. במעלה הגן נבנה בית ועד השכונה, המשמש כיום כתיאטרון העירוני. בשנים האחרונות באה עדנה לגן. בבוקר פוקדות אותו האמהות והמטפלות, בצהריים - שחקני השח והדמקה, אחר כך הילדים, וגם בערב יש מי שמבקרים בו. ולמרות שהשפה השלטת כאן היא רוסית ולא עברית כמו פעם, הפעילות שוקקת. גורלם של עצי הגן, לעומת זאת, לא שפר. עצי הזית, שהועתקו בזמן שיפוץ חזית התיאטרון, התייבשו ומתו. החדשים שנשתלו במקומם נלחמים על קיומם, ואין מה לדבר על שיחים או על דשא. עדיין לא נמצא התורם שיקצה כספים לשיקום הגן ההיסטורי, מהראשונים בארץ. כאן תחליטו לבד - חוזרים לכיוון הטכניון הישן לאורך רחוב נורדאו, המדרחוב הכי תוסס למכוניות או שממשיכים לקפה קטן. הכוונה ביצירת המדרחוב לאורך רחוב נורדאו הייתה טובה. רחוב מוצל, בנינים נחמדים, ספסלים ואפילו מזרקת שיש לבן. ההתפתחות פחות נעימה. למען העסקים שנתקלו בקשיי קיום פתוח את המדרחוב למכוניות. אח"כ גם לחנייה, וכשזה גם לא עזר והחנויות פשוט נסגרו בזו אחרי זו השאירו אתהשער פתוח. עוד ציר תנועה. עדיף כבר לשתות קפה במעדנייה.

קולינריה קלה
אחרי שנשב וננוח על ספסל בגן, נחצה אותו מזרחה, ונפנה בסמטת פרישמן, ההמשך של רחוב ירושלים. שם, בקצה, מצד שמאל, נמצאת קונדיטוריה לייבל (כתובת: ארלוזורוב 8א', פינת פרישמן. טלפון: 04-8674002), קונדיטוריה בטעם של פעם. מומלץ במיוחד לטעום כאן מעוגת המשמש. האווירה השוררת כאן שונה: שולחנות פורמייקה, כוסות זכוכית של ההסתדרות, אוכלוסיית המבקרים אחרת, וזו ראשיתו של מסלול אחר.

למי שרוצים לשתות במקום מודרני יותר, מוצע לחזור מערבה, דרך מדרחוב נורדאו, לחצות שוב את גן הטכניון ולעלות אל מתחם הגלריות ובתי הקפה שברחובות מסדה והלל. בין שלל הגלריות, החנויות הקטנות ובתי הקפה נציין במיוחד את "קפה קטן" (כתובת: מסדה 22. טלפון: 04-8640499). הבעלים לשעבר של הקפה, אורי אסנת ז"ל, עמד בראש קבוצת מתנדבים הפועלת לשימור השכונה והחייאתה.

שולי – נופי תרבות, מורת דרך ותחקירנית היסטורית.
* פורסם לראשונה במגזין מסע אחר.

נופי תרבות - למה ולשם מה?

שולי – נופי תרבות
מורת דרך אחרת, עין הוד

מה זה נופי תרבות (Cultural Landscapes) ?
על פי ההגדרה המקובלת: " נופי תרבות, להבדיל מנוף טבעי, הם נופים שמתקיים בהם שילוב של טבע ומעשה ידי אדם או נופים המהווים מקור להשראה וזיכרון עבור האדם." באונסק"ו, ארגון החינוך והתרבות של האו"ם הכירו בחשיבותם של אתרים מסוג זה וכיום נופי תרבות כוללים מגוון רחב של אתרים ואזורים שיש בהם את השילוב של הטבע והיצירה האנושית.

בארץ כיום ישנם לא מעט אתרים שזכו להכלל ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. רובם מייצגים ערכי תרבות יוצאי דופן: עכו, תל אביב – העיר הלבנה, דרכי השיירות בנגב, או התלים המקראיים – חצור, מגידו ובאר שבע. אלו אתרים שכבר זכו להכרה, הפכו לאתרים מסודרים עם ממשק ניהול רשמי, פרסום וכו'.

נופי תרבות בחצר האחורית
בשטחים הפתוחים פה ושם - בין מערות, טרסות, משוכות צבר, בוסתנים ובתי המושבים ניתן למצוא מישארים בנוף - מתחבאים להם סיפורים אחרים על תרבות אחרת ואנשים אחרים שחיו פה. סיור עם שולי הוא טיול בין נופי תרבות שונים שנושאים איתם זיכרון וייצוג של תרבות אחרת, מנקודת זמן אחרת לצד נופים עכשווים שקשורים לתולדות ההתיישבות במדינת ישראל.

קצת עלי
שולי לינדר ירקוני, בוגרת תואר שני של החוג ללימודי א"י באוניברסיטת חיפה ומורת דרך מוסמכת ומידענית מציעה לכם סיורים מודרכים ברמה אחרת, מגוון של סיורים קצרים בין נופי תרבות בחיפה, חוף הכרמל והאזור.