הרטוב - זכרון ושכחה.

ביום שישי מלאו 150 שנה להולדתו של הנדיב הלא ידוע - יצחק לייב גולדברג.

עליו ועל אחיו בוריס היו מי שאמרו שהם אנשי המעש ולא אנשי דיבורים.

זה עדייןלא מצדיק שכחה או בעצם השכחה.

הטקס התקיים בט"ו בשבט שהוא יום הולדתו.

אבל נציגי קק"ל שתרומותיו הן שאפשרו להם להיות מה שהם היום - לא הגיעו.

ונציג המועצה - דבר יפה על לזכור אבל שכח.

ובשלט שהמועצה לשימור אתרים הואילה בטובה לתרום - טעות ששוב מגמדת את פועלו של יצחק לייב גולדברג.

ובסוף - אף אחד לא דיבר עליו בעצם.

אולי רק המשפחה שמנסים לקומם את זכרו של מי שהם קוראים לו 'סבא גולדברג'. ואלה כבר בני הדור הרביעי, שיש להם את הזמן,  היכולת וההנעה לעשות משהו כדי שלא ישכחו אותו לגמרי.

ביומן שלו כתב מדי יום מה עשה: נסע בבוקר לבקר הבת שחיפה, ירד מהר הכרמל להדר לבקר את מר פולאק, נסע איתו למפעל נשר שהיה אז רק בחיתוליו ומשם חזר ברכבת לתל אביב. בערב היה אצל ביאליק או שהלך להקלוב הציוני לשתות טעהה. וזו לא שגיאת כתיב. ככה כתב איש שהתעקש כל שנה ביום הולדתו לעדכן את הצוואה. אלו הימים היחידים ביומן שבהם כתב יותר משתי שורות. בצוואה הוא פרט את החזון: " תודה לאל במצב בריאותי טוב, ובשנה שעברה כמעט לא חליתי. הרחיצה בים במשך שמונה חודשים משפיעה עלי לטובה מאוד . תודה לאל זכיתי עם משפחתי ליישב בארצנו ולעזור לבנינה וחפצי וכל מגמתי, אם יאריך ה' שנותי, להקריב הוני וזמני לבנין הארץ, העם והשפה.". 

את חוות גולדברג הקים בשנת 1910 כדי שתהיה לו אחוזה, כדי שיוכל לעזור למושבת הבולגרים שלא הצליחה להתקיים לבדה במקום, כדי שיהיה מקום עבודה נוסף כמו שלימים היה הפרדס שלו בגבול רמת גן מקום עבודה ל'150 פועל ופועלת'. והכי חשוב - הוא ייעד את הבית ל'עסקני ירושלים, שיוכלו לנוח במקום מעבודתם ולאגור כוח'.

אחרי מלחמת העולם הראשונה כשהחליט להעלות את משפחתו לארץ הרפת מודרנית בחווה היתה הכי מודרנית וכמוה לא נראתה קודם בארץ. לפחות פעם או פעמיים בשבוע היה עולה על הרכבת שהביאה בבוקר את התנובת החווה לתל אביב ונוסע לחווה בחזרה. פעמים רבות היה מזמין את החברים, והיו לו  ה ר ב ה, ואת החשובים ביישוב לבוא ולהתארח בה.

ולידה נטע חורשה - כי חורשה זה חלק מהענין.

חורשת אורנים יפיפיה שניטעה ע"י הבנות של החווה של רחל ינאית בן צבי, כדי שירכשו נסיון, כדי שתהיה עבודה כדי שיוכל לנסוע ברכבת יום אחד ולהתמוגג משירת הבנות של בית הספר לבנות בתל אביב שנסעו ליום טיול ושרו כל הדרך בעברית. את החורשה קרא, כמה מתאים, ע"ש חברו הקרוב וחברו לדרך ולחזון - חורשת ביאליק.

את החורשה הזו שחזרה בט"ו בשבט המשפחה. עצים בוגרים וחצבים, תורמוסים והמון רקפות נשתלו ע"י כל מי הוזמן להשתתף. בלטו במיוחד ילדי הישיבה התיכונית נחשון הסמוכה.

וגולדברג עשה הרבה למען היישוב, בלי ציניות.

והיום?

קוראים לו הנדיב הלא ידוע.

ותהליך השכחה מכוון שנעשה ע"י מי שניכסו לעצמם את מה שהוא בעצם עשה, הופך לתהליך שיכחה טבעי.

אף אחד כבר לא זוכר מה עשה ואיפה, ואחרים ניכסו לעצמם את מה שתרם ויצר, והניע.

ונשאר רק זכרון עמום של אחד שהיתה לו גם חווה בהרטוב. 

עין הוד ומאיר שפיה - מסלול טיול בגאווה ישראלית

תמונה שקבלתי בדואל, מצגת חדשה - אומרת הכל.

כמו אמנות ישראלית,  בשנות החמישים גם החקלאות היתה משהו שגורם לגאוה ולשמחה.
פעם היו מי שרצו להגיע לכפרי הנוער כדי לעזוב את הבית הפולני והההורים ניצולי השואה כדי להתחבר לצבר האמיתי שבך.
חקלאות עברית, עבודה עברית, קבוצות של בני נוער שהולכים עם חקי קוקו וסרפן, זה היה הדבר הנכון.
ועם השנים התמסמסו הקשיים, הבכי לכרית, הבית הקשה שנשאר מאחור עם קשיי הקיום.
איזו שמחה יש בבניה של צריף, איזה כיף זה לצאת לחליבה באמצע הלילה, ההוי, החברותא וקבוצה תפסו את המקום המרכזי בדימוי.
טיול אחר במאיר שפיה מביא אותנו לעשייה החינוכית של ימינו.
איך הופכים חקלאות לדבר סקסי?
איך משכנעים נוער לצאת בארבע בבוקר לבצור את הכרמים?
מסלול טיול בין אתמול ומחר ביקב הלימודי של יורם פניאס במאיר שפיה.
שווה ביקור, שווה רכישה.
יין מדהים שילדים מכינים מא' עד ת'.
אין מכונות ואין הי טק אבל יש חדוות עשייה וכיף גדול.

בחזרה למערב הפרוע: מכפר גליקסון לרמת הנדיב

עכשיו כשכולם חוגגים 70 שנה לחומה ומגדל החלטתי לחזור להתחלה .
בעצם זה סיור אחר בין 'החוגים האזרחיים' לבין הברון רוטשילד.

התחלנו בביקור בכפר גליקסון - קיבוץ שנראה כמו פעם. אולי יתפוס אותו איזה בימאי לסדרת נוסטלגיה, 70 שנה זה בכל זאת מספר.

מבט מפינת הזכרון לדרום חושף מרבדים של דשא ירוק בעונה או קש צהוב כמו בתמונה.
בכל מקרה מרשים ומרחיב את הלב.

אחרי הסיור בקיבוץ ממשיכים לחורשה.
יש הרבה הפתעות בדרך: גיתות וסלעים חשופים, שבילים פורחים שכיף ללכת לאיבוד - ופילבוקס.......

חורשת כפר גליקסון עם הפתעות בדרך, גבעת עדה, מושבה מונומנמת ובנימינה - מושבה בתנופה.

משם נמשיך לעבר רמת הנדיב שם נסכם את הסיור ב'אדמתו של הברון' בסרט קצר וביקור במרכז מבקרים מקסים וטיול בגנים קלאסיים ואקולוגיים.

מנהלות:

• סיור קליל ונעים .
• ביקורים ותשלומים נוספים יסוכמו בהמשך עם קביעת המסלול.
• רמת קושי - קליל ביותר.
• 
  

זכרון יעקב ליד עין הוד - זכרון וגבורה במצבה

לאחרונה היה דיון שלם באחד מאתרי האנטרנט החביבים עלי על המצבה של שרה.
לא היה צריך להסביר מי היתה שרה. כולם יודעים.
כולם יודעים איפה, מתי, ואיך, ולמה, ומי תמך ומי היה נגד. לא צריך להסביר.
ובכל זאת - על המצבה היה מי שאמר שהיא עלובה.
שהיא לא מייצגת ולא ראויה והיה צריך יותר ממלכתית ויותר גדולה ויותר מפוארת 'כראוי'.


מסלול טיול מרתק במושבה מתחיל תמיד בבית הקברות. שם שקט ואפשר לפגוש באופן אישי את כל הגיבורים.
הסיור תמיד מתחיל במצבת הזכרון של אהרון אהרונסון.
אח"כ הולכים לבקר את משפחת לנגה עם הסיפור קורע הלב על מות שהוא ספק טבעי, ספק התאבדות וכראוי למושבה שהזרמים התת קרקעיים שלה מאוד חזקים גם כאן תאורית הקונספרציה מסרבת לגווע.
ובסוף, מגיעים לקבר של שרה ולידה אימא שלה. מלכה.

מצבה פשוטה ונקייה, חלקה. יש נר תמיד, יש דגל, יש אבנים ויש גדר מסוגננת מסביב.
ולא - לא בגלל שהיא התאבדה. כי ככה מציינים אנשים חשובים בבית הקברות של זכרון יעקב.
המצבה הובילה אותי למחשבה על ההבדל בין זכרון והסטוריה.
זכרון הוא אישי, הוא שלי.
הוא ישתנה ויתעמעם עם הזמן או שלא.
והסטוריה - תלוי מי כותב אותה, ומתי כותבים אותה, ואם זה תחקיר או מחקר הסטורי כי זה לא אותו דבר.
גם הזכרון ההסטורי של שרה עבר תהפוכות:
בזמנה היא לא הייתה גיבורה. במיוחד במושבה.
לאחר מכן היתה אחלא גיבורה. אלילה למדינה החדשה שחפשה סיפורי גבורה הירואים.
אחרי 1977 היה לה ייחוס גבורה מהימין המסורתי
ובעידן הפוסט מודרניזם או שהיתה גיבורה רק כי היא אישה או שהיתה אנטי גיבורה כי בעצם היתה יכולה להוביל את היישוב לכלייה. לכאורה.

אנחנו נשארים עם מצבה פשוטה ונקייה שמספרת סיפור על אישה אמיצה שהזכרון שלה הוא נכס לאומי. וככזה הוא מיצג נאמן של גבורה (אפילו אם היום אנחנו חושבים שאולי לא כ"כ), של גיבורה שאומצה לתוך הקנון הלאומי (ובגלל זה מצבה כמעט ממשלתית מבחינת העיצוב), ואין למושבה (שאהבו אותה או ממש לא ) כ"כ מה לאמר בענין.
היום אחד מבתי הספר מאמץ את המקום. ומאז האזכרה הסהרורית שגאולה אבן ארגנה לה לפני כמה חודשים במושבה יש גם נר תמיד ודגל.
מחוות קטנות לזכרון גדול

עין הוד - שמואל בר אבן - אהבת האבן, אהבת הטבע, אהבת האדם .......

למה בר אבן?
כי הבת, חנה קרן הסכימה להעמיד לרשות ארכיון עין הוד את אוסף הצילומים המדהים של אבא שלה.
במשך שבועיים אני חוגגת על המון המון שקופיות של אמנים מצוינים שהיו בעין הוד,
על צילומי אווירה של עין הוד
ולא מפסיקה להתפעל איזו עין היתה לו, איך 'תפס' פנים ותחושות,
איך היטיב לבטא במצלמה את האווירה שהייתה, איך הנציחאת רוח היצירות שצילם.

אני לא מבקרת אמנות, לא יודעת לשפוט תמונה או פסל, לקבוע אם היצירה טובה, או גרועה, זה לא התפקיד שלי.
אבל אני כן יכולה לקבוע שהיצירה - שקופית עם פורטרט או של יצירה - רגשה אותי.
(והאמת? זה לא משנה אם בגלל הנוסטלגיה או בגלל האיכות .....)

מילים שכתבה מרים טל לתערוכה שנערכה לו ב 1979:
" הוא לא תמיד היה פסל, ולא תמיד ירושלמי - ולא תמיד היה בר אבן. השתוממתי לשמוע שהוא מפסל רק 22 שנה. לפני זה היה צייר, ולפני שהיה צייר, עסק בדברים שונים, חיוביים שחישלו את אופיו ואת עקשנותו.
פיסול דווקא למד - אצל דב פייגין, ובמסגרת סמינר אורנים. אך מהר מאוד חש כיהמפתח לביטוי שאיפותיו באמנות - נמצא בנפשו, בשכלו ובידיו.
הוא חש קשר ראשוני בין החומר, היד, והמחשבה, איחוד בין 'חכמת הלב' לבין 'מלאכת מחשבת'.
לפני שהפך סופית לבר אבן היה זמן מה 'בר עץ'. הוא אהב את העץ ויצר, בתחילת שנות השישים בעיקר, עיצובים הרמוניים מופשטים,, מעץ אגוז, לעיתים על 'רגלי ברזל' שאפשר היום לראות באתרים שונים ובמוסדות שונים בארץ. אך האבן כבשה יותרויותר את עולמו ואת שדה פעולתו של הפסל ....."

"בר אבן פעל רבות גם כמורה לפיסול. כמתקין הדפסים, כצלם אמן מקורי. ובכל הפעולות הללו השקיע כשרון ומרץ רב. אך תמיד נשאר הפיסול העיסוק המרכזי, גם האהבה העקרית. כי מקור פיסולו של בר אבן, בכל גלגוליו הוא האהבה: אהבת האבן, אהבת הטבע, אהבת האדם וכמובן אהבת ירושלים .....".

תודה לחנה קרן שהסכימה להעמיד לרשות בית גרטורד קראוס את האוסף הנדיר ואני תקווה שבעתיד נוכל להראות חלק מהשקופיות הנהדרות שצילם, לכשיסתיים תהליך הקטלוג והסריקה. בנתיים אפשר לראות עוד מיצירותיו בכתבה שהכינה חנה קרן.

ג'יסר א זרקא (הפעם לא על עין הוד) - הכפר בין הכביש והים

ביקור מיוחד בכפר שכולנו חולפים על פניו ואף פעם לא עוצרים לבקר.

את הסיור נתחיל בתצפית על הביצה הגדולה שהיתה בארץ, חקלאית תעשייתית וגם על נשים, אהבות, מריבות וביצות

משם נמשיך לאורך סמטאות הכפר יחד עם עוואד, בן המקום. בשיטוט בין הבתים נדבר על ארבעה משפחות שהפכו לכפר, על גיבורים שהיו מנהיגים, על היחסים בין מצרים, סודנים ואחרים, על אבטלה והשכלה, על עבר והוה.

לאחר הביקור בכפר נמשיך לאורך הנחל עד לכפר הדייגים של ג'יסר א זרקא לפגישה על קפה ועוגה או ארוחת צהרים (ללא כשרות!) עם דייג מומחה שיכול לצייר במילים את מה שמרגישים.

מנהלות

את הסיור ניתן 'לחבר' לאתרים נוספים באזור.

לקבוצות קטנות - ניתן לשלב סדנת בישול לא שגרתית בבית פרטי .

געגועים לאביב בעין הוד

חם יותר מדי.

אפילו החצבים של אורסולה נרדמו השנה והחליטו לחכות לימים טובים יותר כדי לצאת החוצה.

תמיד היו פורחים ב 15 לאוגוסט והשנה אין להם זכר!

אז עד שהחורף יגיע עם קצת מים ופרחים הנה תמונה של כרם הזיתים באביב.

חרציות זיתים ושמיים כחולים.

מסביב לכפר הערבי עין חוד ניטעו במשך השנים כמה עשרות דונם של זיתים.

קוראים לזה 'חגורת הזיתים'. בד"כ היא מופיעה בדיוק בנקודה שכבר יותר מידי ללכת ברגל מידי יום מהכפר עצמו, אבל עדיין קרוב מספיק לכפר כדי לאפשר מסיק נוח בעונה.

לפניה, קרוב יותר לכפר עצמו גידלו ירקות. מה שהיה ומה שאפשר היה.

רחוק יותר - הדגנים ואחרים.

בכפר עצמו - שני בתי בד מסורתיים.

היום הזיתים הללו מספרים סיפורים אחרים: ביאנלה לפיסול, פסטיבל אקוספרה ושמן עין הוד.

מי שמכיר, ומי שיודע, מספר גם את הסיפורים האחרים שלהם.

טיול בעין הוד הוא גם טיול מסביב, זיתים, ואדיות, פרחים ומטעים.