'כסית בכרמל' - טיול ונוסטלגיה בעין הוד

בשנת 1960 נערכה ההופעה הראשונה על במת האמפי בעין הוד.

הופיעו עדנה פלידל, ייהודה גבאי, א. רונאי ואחרים במערכונים כאלה ואחרים. 

בשנת 1963 יצר חיים חפר מופע מיוחד לכבוד עשור לכפר. 

בשנת 1973 הופיעה חוה אלברשטיין עם תזמורת הפלטינה.

בשנת 1976 הופיעה באמפי של עין הוד, במסגרת פסטיבל ישראל, השלישיה: יצחק פרלמן - כינור, פנחס צוקרמן - ויולה, ויוג'יני צוקרמן - חליל. 

עם השנים היו רבים וטובים שהופיעו בו, וקצרה היריעה מלפרט אותם כאן, אבל באמפי של עין הוד 2017, כמו פעם, יש אווירה נעימה ומיוחדת. כשהירח עולה מעל להר, כשכלבים פתאום משוטטים וגונבים את ההצגה, כשמתחבקים ומתנשקים כי כולם מכירים את כולם, כי לא צריך להאבק על מקום - מכל זווית רואים נהדר, שומעים מצוין, כי יש פיצות ובירות למעלה במסעדה, כי יש קטנטנים ששוכבים לישון על הצעיף של אימא על הרצפה כי סגרו עניין להערב. 

אמפי עין הוד 2017 החדש הוא סיבה למסיבה 

לכבוד התחלות חדשות - באמפי המחודש הופיעה משפחת בנאי. 

שני דורות על הבמה. 

סיפורים מבית אבא, חן וקסם, הרמוניה מוסיקלית נדירה. 

צחוק חמים וביתי עם בדיחות על חשבון יושבי עין הוד. 

חוויה משובחת. 

כולם היו בנאי - מופע  נהדר של משפחת בנאי 

לא נותר לנו אלא לחכות להופעות הבאות שיהיו, ויהיו ממש בקרוב. 

בינתיים - אני מזמינה לטיול מיוחד: 

"כסית בכרמל" 

בוהמה, שחקנים, זמרים ואמנים עין הוד

טיול נוסטלגי בעין הוד של שנות השישים והשבעים. 

אלה הם בנאי, עין הוד 2017 

בית שערים - מקום לא רגיל, הצעה לטיול קיץ קריר

חודש יולי היה בלתי סביר מבחינת החום והלחות.

אחרי תשעה באב יצאנו לטייל למקום מאוד מיוחד - מערות בית שערים. 

בין המערות לצל הנהדר של הגן שסביבן, ניסינו להבין, מה יש בו בקיץ הישראלי שהוא כל כך קיצוני ואלים.
כך היה פעם לפני 200 שנה, וכך גם עכשיו, אמצע המאה  ה 21, מדינת ישראל השנייה, או השלישית, תלוי את מי שואלים. 

גן ירוק במיוחד,  אדירכלים ליפא יהלום ודן צור

מדרגות בסלע 

אז מה היה לנו? 

ארוע משמח במיוחד בו הוכר האתר כאתר מורשת עולמית מבית אונסק"ו. ההכרזה כשלעצמה לא מבטיחה הרבה אלתר, אבל מחייבת את הרשויות לפעול לשימורו, פיתוחו, מחקר ראוי והרבה יחסי ציבור. כסף בצד ההכרזה אין. יש כל מיני דיבורים ריקים על תיירות מורשת עולמית, על משוגעים לדבר שהולכים עם חוברות אונסקו ביד אחת וסמרטפון עם אפפ' ביד השנייה וכל מה שהם רוצים זה לראות אתר מורשת עולמית. אני עוד לא ראיתי כאלה. יש להניח שאם כבר מבקרים בארץ אז תיירים שישמעו על אתר מורשת עולמית יבואו לבקר גם בבית שערים. עם כל הכבוד, מאצ'ו פיצ'ו אנחנו עדיין לא. אולי פעם, יום אחד, כשיסיימו לחפור את האתר הגדול הזה, החד פעמי.

בנתיים - טיול לבית שערים על שום מה ולמה? 
1. כי קריר ולא חם
2. כי הגן הירוד והנהדר מסביב מעיצובם של  ליפא יהלום ודן צור מראה כאילו היה שם תמיד
כי זו היתה עירו של רבי יהודה נשיא, או בקיצור רבי, כי כולם ידעו היה ומה עשה ולא היה צריך להציגו. האיש שחתם את המשנה, שריכז את העם היהודי בגליל, שחי בבית שערים ובציפורי, המנהיג הכי יהודי שהיה לעם היהודי אם תשאלו אותי.
3. אמנם זה טיול  ברחבי ההנקרופוליס של היהודים בארץ הקודש לפני  2000 שנה, אבל איזה נקרופוליס, איזה סיפורים, כמה חיים יש במקום הזה.

         

            אפשר להתקשר, נתאם ביקור בבית שערים - שולי - 0526456072

מבט קריר 

טיול בעין הוד בסימן נשים זיתים וסרטים

עכשיו הזמן לטיולי זיתים.
לפני המסיק, לפני החורף, הקוצים נשכבים על האדמה רטובים ולחים, הסתווניות עולות, הכל נראה נקי וחדש.

והנה לכם טיול נחמד שמתחיל בכרם הזיתים של עין הוד ומסתיים בבית של גרטרוד קראוס.
שילבתי לכם קצת הליכה, לא קשה במיוחד, קצת כרמל, עין הוד והפתעה מרגשת - ביקור  ב'חאן יותם' - המקום לאדם וחברו', מקום מרגש ומחמם לב, שיוצאים ממנו עם דמעות ותחושה שיש עדיין תקווה למרות הכל !

ובנתיים - סרט.
פופקורן, ספה ושמיכה וגשם בחוץ.

יהודה טרמו.
סרט מוזמן לשלוש החברות שייצרו מוצרים משמן זית בארץ:
שמן, יצהר ועץ הזית
סרטי גבע,
מרדכי נבון ויצחק אגדתי
בימוי - יהודה טרמו, עין הוד
לא יודעת מה התאריך המדויק - מחצית שנות החמישים לראשית שנות השישים.

עוד משהו ישן על עין הוד, ציורי הקיר בבית של גרטרוד קראוס

יש לי כמה חברים שהאובססיה שלהם היא ציורי קיר.
הם מחפשים וחושפים ומתעדים ואח"כ מתפללים לשימור של התקרות/קירות האלה. כשהם מוצאים 'בורדר' מצוייר צבעוני מתחת לסיד של בית שכוח אל הם בשמיים ומרגישים קרובים לאלוהים.

בעין הוד כבר הסתיים פרויקט אחד של שימור ציורי קיר - הסטודיו המקורי של מרסל ינקו. עבודה של המוזיאון ושל שי פרקש והצוות שלו, דוד שאלתיאל שעמד חורף שלם עם מסיכה על הפנים ואולר קטן, מחפש צבעים מתחת לשכבות של צבע.

בנתיים אנחנו מכינים תיק לעוד פרויקט כזה, הפעם בבית של גרטרוד. 

גרטרוד קראוס כלת פרס ישראל, מקור ארכיון עין הוד 

 בעין הוד הייתה מסורת של ציורי קיר. על כל קיר בתולי ולבן צויר משהו.
הסטודיו של מרסל ינקו שעוד ידובר בו, מסיבות פורים מדהימות שכללו השקעה ענקית בתפאורה צבעונית, בקישוטים ובציורי קיר, במסעדה שכל פעם מחדש היה מי שעיטר אותה כדי שלסועדים אצל שמוליק וז'וניה יהיה מענין  על הצ'ולנט של שבת, שלא ישתעממו.

בבית של גרטרוד ואלזה ציירו אמנים על כל פיסת קיר חשופה. ממסד עד טפחות. ציורים צבעוניים יש להניח. את הרעש שהיה לה בבית השקיטה בעזרת פסלים לבנים מאבן גיר קשה.
האישה עם הסנדלים והסגרייה ככה זוכרים אותה אחרי שנים.

ציורי קיר היו גם בגלריה המרכזית ובבתים אחרים אבל הם לא נשמרו עם השנים. בכלל, היה ויכוח תרבותי בפרוטוקולים של הכפר, מה דינו של ציור קיר שעיטר בית כזה או אחר לכבוד מסיבה זו או אחרת. האם לצבוע עליו כפי שנעשה בד"כ? האם להשאיר 'כי זה מאוד לא תרבותי לעבור על עבודה של אמן אחר' או שפשוט לחכות שידהה, או עד למסיבה הבאה, או הארוע החדש לכבודו צריך להחליף תפאורה.

ציורי קיר פעם היו דבר שבשגרה, היום הם 'מצרך מורשת' מבוקש. ניתן ללמוד מהם על מורשת, על מהות, על אווירה או כפי שנקראה בעין הוד - האספרי של הכפר - כפי שהיה בימים היותר תמימים (שאף פעם לא היו ממש תמימים אבל אנחנו רוצים לחשוב כך). יהיו מומחי אמנות שינתחו את ציורים ויקשרו אותם לאמנים ולזרמים ועוד. ואני, ברוח הנוסטלגיה שכ"כ חביבה עלי אסתפק לראות אותם מקשטים שוב את מבני הציבור של הכפר, מייצגים את הסטראוטיפים השונים שנקשרו למקום הזה.

מה יצא לגם לשבת מזה? 

סיור ברוח זו בעין הוד- בין הבית של גרטרוד קראוס, לסטודיו של מרסל ינקו, לחלק מחומת ברלין שהועבר לכפר כמתנה. ההבדל בין ציור קיר לתבליט קיר, בין ציור למסיבת פורים לציור בהזמנה, ציור קיר כפרנסה. 

גרטרוד קראוס, מקור ארכיון עין הוד 

גרטרוד קראוס הפסל, האישה והסגריה, ארכיון עין הוד, צלם: שמואל בר אבן. 

עתלית - בית כנסת, חברת מלח, מושבה ותחנת רכבת. סיור אחר לגמרי

עתלית היא מושבה שעכשיו ממש הופכת להיות עיירה.

כבר דברתי על זה פעם שבשנים הראשונות של המושבה, כשהבינו שהיא לא מתקדמת לאף מקום שמעו פרנסי המושבה על מסע הרבנים, וכשעצרה הפמלייה המכובדת בעתלית בקשו שיעזרו לשנות את מר גורלה, השינוי היה מהיר - הרבנים הציעו שבמקום עתלית  יקראו למושבה תרומיה - "והייתה להם תרומיה מתרומת הארץ" (יחזקאל מ"ח, י"ב) - במחשבה שאם יפרישו תרומות ומעשרות תבוא להם הברכה. זה החזיק מעמד זמן קצר. כשלא הגיע השינוי המיוחל חזרו כולם לשם המקובל כי ככה זה בחיים, מאוד קשה לשנות הרגלים. בעבור שנה או שתיים עדיין היתה זו מושבה קטנה שנאבקה על עצם קיומה. בתים וחצרות משק היו בה, אבל הריחוק מכל מושבה אחרת היה קשה, הקדחת הוסיפה את שלה ועתלית הייתה מושבה שקשה לחיות בה, אפילו המים בה היו מליחים שלא טעימים. מספרים הראשונים שמדי יום היו יורדים לבאר על יד חוות הנסיונות של אהרונסון כדי לשאוב ממנה מים טובים לשתייה כדי שהתה לא יהיה מלוח .... . 

אחרי מלחמת העולם הראשונה  גדלה המושבה והפכה למושבה - של - חברת המלח שהוקמה בעתלית בשנת 1922. כאן חברו האינטרסים של היזמים קאסל וסורדין, חברת יק"א והשלטון הבריטי להקמת מפעל לאומי. החברה נרשמה בירושלים ולונדון, היה לה חבר מנהלים רציני ודירקטוריון שהורכב 'מחברי הון ושלטון' של אותה תקופה, החברה הוציאה קול קורא לפועלים לבוא לחפור בריכות מלח ובתמורה הציעה מגורים, אוכל, טיפול רפואי וחברה נעימה. לאיכרים הציעו בתמורה - פרנסה, טיפול רפואי, חינוך לילדים וייצוג בפני השלטונות דרך חברת יק"א שכבר הפכה לחברת פיק"א. כך הפכה עתלית למושבה-של-חברת המלח.

בשנת 1928, אחרי ביקור של הברון, המושבה קבלה מתנה  - בית כנסת, וגם בית ספר 'חדש' על חשבון הברון, במבנה שהיום משמש את וועד עתלית. 

בית הכנסת של עתלית 

בית הוועד, בית הספר, המבנה הציבורי הראשון במושבה 

פרויקט הדגל של יד בן צבי, ישראל נגלית לעין שמתקיים בשנתיים האחרונות בעתלית חושף דרך אלבומי התמונות את הסיפורים של המושבה. כך אנו למדים מהתמונות ששורת הבתים הראשונים הפכה לרחוב הראשי, פותחו והורחבו מבני משק בחצרות האחוריות, התחילו לגדל גפנים, גידולי שדה חדשים ועוד. 

אפילו בית ספר נפתח במושבה לטובת ילדיה וילדי חברת המלח הסמוכה.

 מהתמונות עולה כי שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו מבטיחות: מושבה של איכרים מצד אחד וחברת המלח עם משפחות פועלים בעלות תודעה מצד שני. ילדים עובדים 'מחזיקים משק' מזה, ילדי הנוער העובד והלומד שמדברים על הגשמה והולכים למצעד של אחד במאי מצד שני. החיבור, איך לא, היה כלכלי והיה דרך הזוגות שנוצרו בין הנוער מכאן והנוער משם...

מבנים אחרונים של עובדי חברת המלח בעתלית 

מסדר אחד במאי, מחנה עובדי חברת המלח עתלית, אלבום לאה רקוב, יד בן צבי - ישראל הנגלית לעין 

ומה יצא להם מכל זה אתם שואלים?

טיול במושבה מנומנמת ששוכנת בנוף הכי יפה בארץ. ים מצד אחד וכרמל מצד שני, רכס כורכר מרהיב ושטחים פתוחים זרועי רקפות עריות ושאר פרחים ושיחי חוף. נתחיל ברחוב הראשי שלא דומה לפעם אבל עדיין נושא בתוכו שרידים של מושבה, נדבר על ראשונים לא ידועים, נמשיך לשביל הרכס, למרכז המבקרים החדש של חברת המלח שמספר יותר על מלח מאשר על חברה,  ונסיים בתצפית לעבר המבצר הצלבני של עתלית.
כמה שעות בין ישן וחדש בעתלית.
כל מה שנותר זה לקבוע תאריך.

בית כנסת ישן מחודש בעתלית 

טיול בעכו חדשה ישנה עתיקה

בזמן האחרון התאהבתי בעכו. מעכו החדשה המנדטורית לעכו בתוך החומות, ועכו הארכאולוגית שבעצם הייתה הסיבה  לביקור הממלכתי שלנו בעיר הזאת. בוקר אחד נסעתי לסיור הכנה באולמות האבירים הזכורים לטוב.

 ביקור באולמות האבירים זימן חוויה מסוג אחר - התחושה העמומה מתחת לאדמה, לחשוב על אסירים שחופרים לתוך עמוד או שנופלים לתוך אולם צלבני בפעם הראשונה אחרי מאות שנים, הספר של דאף על 'אבירי הגליל' ולבסוף החדווה שבמנהרה הטמפלרית, פתאום להגיח מתחת לאדמה מול הים. אתר אהוב למדי שהיה מה לשפר בו ולהנגיש אותו לציבור הרחב, אבל החוויה המיוחדת הייתה מובטחת.

לפני כחודש חנכו את החוויה הצלבנית בעכו. יש בפרויקט בענק הזה הבטחה שיהפוך למיזם תיירותי, עוגן כלכלי, פרויקט מניב וריווחי ויבוא לציון גואל. סליחה, לעכו. בנתיים תקופת הרצה, תקופת חסד, אבל אני יכולה כבר לאמר לעצמי שאני לא אוהבת את מה שעשו לאולמות הללו, את הגרניט -פורצלן על הרצפה, את הדק- עץ איפה שצריך ואיפה שלא, את האבן-ירושלמית-כי-זה-נורא יפה, שמכסה על אבן אחרת, מקומית צנועה וישנה ועוד. אבל הכי חמורה בעיני העובדה שבמקום לקחת את הקיר, את הטיח, את החרותות בקיר, את הארכאולוגיה ולהעצים אותה - בחרו להשקיע בפירוטכניקה שמתעלמת לחלוטין מהאמיתי ויוצרת מציאות חדשה. לא צריך להתאמץ כי יצרו לנו באולמות מציאות מדומה שכוללת פוסטרים פשטניים על הקירות, וידאו בין עמודים, הסברים אנטלגנטיים במערכת שמע סראונד שאמורה לפעול אבל בפועל מגמגמת בין ערוצי שידור ועוד ועוד. כמבקרת מעל לממוצע - הלכתי לאיבוד. מה קודם ומה אחרי? איזה אולם זה ולאן הולכים? מה הבדל בין אולם א לאולם ג'? ולמה כל החנויות/דוכנים של בעלי המקצוע סגורות?  המצב כ"כ נואש?

פירוטכניקה על הקיר 

מבטיחה לחזור שוב עוד כמה חודשים. אולי ישתפר.
אחרי שלוש שעות קשות  כאב לנו הראש כ"כ שהיינו חייבות הפסקה, השותפה ואני.
אז איריס הציעה שנלך לחוויה מתקנת -בירה ציפס ושרימפס בקוקשקה, בבזאר הטורקי.

לא מילים. דברו עם גילי, עובד עד אח"צ מאוחרים. 

מה יכול היות גרוע? ואכן לא היה גרוע אלא בדיוק להיפך. משהו טוב קורה בעיר הזאת עכשיו.
כן אני יודעת, יש עדין הזנחה ולכלוך ומה שתרצו, בכל זאת, לוקח הרבה זמן לנקות חצרות אחוריות של ערים מוזנחות, אבל בכל זאת - יש איזה משהו אחר באוויר וזה משמח.

משהו חדש בעיר עתיקה 

משם המשכו לשיטוט מושכל בעיר.
בסופו - אחרי כמה שעות, כשכבר לא היה לנו כוח לכלום, הגענו לבית על שפת הים.
מרפסת מתוקה להפליא, בית מדהים שעבר טיפל אוהב של טעם טוב ואישה עם אור בעיניים שהאופטימיות שלה, כך אומרת איריס, לא מפריעה לה אף פעם לראות את המציאות. היא, כמו עכו, יוצרת מציאות משלה וזה מדבק.

גונית   מתכוננת לאירוע חשוב 

אלה יונגמן מימין. 

חלונות מקוריים

  אלה יונגמן עושה אוצרות בעכו מלווה יזמות מקומית בעכו כבר כמה שנים והיא רואה את השינוי אולי כי היא אחראית לו במידה רבה. השלב הבא  כמו במקומות אחרים יהיה השינוי שיעברו הנשים ואז באמת נקום לשחר חדש, כי העצמה נשית פרושה חינוך, פרושה לקיחת אחריות אחרת על החיים והדור הבא רק יצא נשכר מזה. עם אלה הלכנו לבית שעוד ידובר בו, סתם כדי לעזור להן לסחוב דברים ולהרוויח  כניסה לפרויקט דגל חדש בעכו.

מה יצא לשבת מכל היום הזה?
טיול שעובר בכל האתרים החשובים של עכו, ולאו דווקא התיירותית אלא ב'נופי התרבות', אנשים, מקומות מתחת לרדאר של הפיתוח התיירותי כדי להכיר באמת ובתמים את עכו. פשוט לעקוב בפיסבוק, לעשות לייק כשצריך ואני מבטיחה לפרסם תאריך בקרוב מאוד.
כי-זה-מה-זה-טיול-שווה.

ובארוחת ערב מיוחדת החלטנו, כל הבנות, שאת הסיור הזה יש לסיים באווירה אנטימית - כאן:
(ולא, לא יכולה לספר לכם מה זה, תצטרכו לחכות לפוסט הבא או לטיול הבא, מה שיבוא קודם...)

סוד ....

הון שלטון ודגים - בוקר טיול בעמק זבולון

הכל התחיל מבוקר טיול עם איריס. 

נסענו לקריות שזה בהחלט המקום הכי קרוב ל'סתם' עלי אדמה לכאורה. 

או לפחות ככה חשבתי כמיטב המסורת של 'פולניות עילאיות ומתנשאות'. ארכיטקטורה תזזיתית, עצבנית, בליל של רחובות וכיכרות שלא מובילים לאף מקום ובכלל, "בקיץ נורא חם שם". אבל אז יצאנו מצוידות בתפוחים ובקבוקי מים למסע בקריות בעקבות הון שלטון ודגים. אחרי שחזרנו החלטתי שיש בהן משהו בקריות, באמפרים על כביש מסמנים מתנ"ס או ביה"ס, עצים על המדרכות נותנים צל על הכביש ועל החצר שליד, אנשים הולכים ברגל למכולת בפינה, כי המרחקים שפויים ונורמליים, וסה"כ, זה בכלל לא רע אם אתם שואלים אותי, אבל מי שואל אותי?

טיילת כרי הנעמן - שקט באמצע העיר,  גבול בין בתים לשדות

אבל הכי חשוב זה הנוף שליד, טיילת שנחנכה לפני כמה שנים מעניקה צל מים ושקט לאנשים. טיילת הנעמן מובילה לברכה שיצרו בשביל הנימפאה התכולה, מין של פרח בסכנת הכחדה, שיטוט רגלי קצר, תחת אקליפטוסים מצלים, שקט וציוץ ציפורים. בדרך אפילו ראינו שניים שיושבים על ספסל בצד.....

נמפאה תכולה והיא בכלל לבנה - צמח מים ברשימה האדומה של הצמחים בסכנה

אחרי זה המשכנו לעין אפק. מי לא מכיר את המקום? את הסיפור על שני מסדרים טמפלרים שמתקוטטים ביניהם על המיים שמניעים טחנות קמח עבור עכו הגדולה? מי לא מכיר את הסיפור על התייבשות השמורה לפני כמה שנים, זו שהובילה את הרט"ג לקמפיין שנקרא 'זכות הטבע למים'. את איריס עניינו הפרעושית המשולשלת, הנמפית התכולה ושאר סביונים כאלה שעולים בפוסטים של קבוצת בוטניקה לאוהבי א"י. אבל אותי מה שענין היו דווקא עניני הון ושלטון. כמו תמיד. וגם שם מצאתי את זה. קודם כל שנבין על מה מדובר: ככה נראה האזור כשהג'מוסים עדיין היו מקוריים בביצה הגדולה שנוצרה מסביב לנעמן ולמעינות עין אפק.

ג'מוסים מקוריים 

ההמשך היה ברכישת אדמות עמק זבולון שכנראה הייתה יחסית זולה, עוד לא נדל"ן מניב, אלא שטח ביצתי שיש ליבשו, לטייבו ורק לאחר מכן לחשוב מה עושים בו - התיישבות, חקלאות, איזה מן חקלאות וכו'. בנתיים, עד שייובש, פירנס לא מעט אתוסים ציוניים של חלוצים חדורי להט ועזוז שבחרו לחיות בתנאים הבלתי אפשריים של הארץ ולוותר על המילקי בברלין.  מה קבלו בתמורה? קצת ביצה, הרבה מלריה, זריקות חינין, ואם היה יום טוב אז גם היה בשר במחנה. העתיד האישי והמשפחתי שלהם נשאר באותם ימים בצד, קודם כל צריך לייבש. אח"כ נראה מה הלאה.

ואז באו היזמים. יזם בא בשלב השני. כשכבר התחילו הייבוש וההסדרה וצריך לחשוב מה עושים עם השטח.
קראו לו ברנקו זיצר. בחור יוגוסלבי חריף שנשם דגים בערך מהיום שנולד. כבר שם היו לו לא מעט בריכות דגים ואם כבר עולים לארץ אז למה לא להתפרנס בכבוד מדגים? אמנון לויה שכתב עליו אמר שהיה לו כשרון לבחור שותפים ובעלי מקצוע, אז הוא הביא את מרדכי שוורץ, הדגולוג של תל עמל שהבין משהו בגידול הקרפיונים בארץ, הביא שותפים ומשקיעים. השקיע כסף, הכין תשתית התחיל לגדל וזה נראה מבטיח במיוחד.
באמת, קרפיונים מתאימים לגפילטעפיש, לדגלשבת, קרפיונים זה בריא, קל לגדל, איך אפשר להכשל?

ככה נראית ביצה: טחנת קמח, עין אפק, תעלות לגידול דגים

חפר תעלות וברכות, קשרים עם שותפים וחנויות שימכרו את הדגים שיגיעו לעיר - חיפה או תל אביב, ברכבת, בקרונות מיוחדים וקיווה לטוב. אבל אז - כמו כל יזם פרטי וקטן, קצת קשיים בדרך, קצת קנאה ורגליים ששמו לו, ונאלץ לותר על החלום לטובת בריכות הדגים של קיבוצים הסתדרותיים. כפר מסריק, קיבוץ אפק לשעבר משמר הים וכולם מסביב מחזיקים היום בריכות דגים לתפארת. מדברים על 'ענף הדיג' הציוני, ושוכחים שמי שהתחיל, חלם, הגה, ניהל, חפר, גידל ושיווק עד שנפל היה ברנקו זיצר, יזם יוגוסלבי.

 ככה הסתיים יום נפלא בעמק זבולון, קפה נחמד וגלידה לסיום, ילדים חוזרים עם תיקים על הגב ברגל הבייתה, הולכים בקבוצות מתחת לעצי פונציאנה נהדרים. קריות מקום נחמד מאוד.