יום שבת, 17 באפריל 2010

יקב מאיר שפיה



קונים יין שהוא סיפור - ארז ולקוחה

יורם פניאס שוב, איש יקר ופגישה עם היין- ארז.
יורם כבר 17 שנה בכפר הנוער. הוא התחיל והתקדם במסלול הרגיל ואז הרגיש שהוא נשחק,
אז כדי לא לאבד את האהבה לחינוך, לילדים, למקום, לייעוד שלו בחיים, החליט שהוא עובר תפקיד.
וכשהבין שהילדים לא אוהבים לרדת לכרם בארבע בבוקר ולצאת לחליבה בחימש בחליט ללכת על משהו סקסי.
יקב.
יקב לימודי.
יקב שבו ילמדו על כל התהליך של הכנת היין וגם יכינו, מענבים שיגדלו לבד, שיבצרו לבד, שידרכו לבד.
מי שלא ירד לעבוד בכרם לפחות שבוע, לא יכול להכנס לנבחרת של היינים של כפר הנוער.
היה מי שאמר שזה לא חינוכי - איך מלמדים ילדים על יין....
היה מי שאמר שזה לא בסדר בגלל עניני כשרות...
ויורם בשלו. יין זה חלק מתרבות. הוא אפילו זוכר במעומעם שקבל טעימה ראשונה כבר בגיל שמונה ימים.
ואח"כ בבית אבא שאת הטבעת שלו הוא עונד על האצבע עד היום היו עושים קידוש ביום שישי.
יין זה חינוך.
והיין של יורם וארז היינן המוכשר, והאהבה לילדים, לחינוך, לאדם והארחיות האישית של כל אחד הוא יותר מיין.
זה לקנות סיפור, לא סתם בקבוק של יין.

יום שלישי, 6 באפריל 2010

עגל הזהב בעין הוד - 2010

כל שנה מתחדש הויכוח.
האם זה טקס ראוי או לא?
בסופו של דבר החלטתי לעצמי שהוא לא ראוי, אבל הוא נאמן למקורות - היה עגל, היתה עבודה זרה, הוא נשרף וחזרנו למקורות. סליחה, למוטב.
כמו כל שנה, כולם הוציאו את הגלביות מהארון, אולי הזדמנות אחרונה ללבוש את מה שקנו בהתלהבות בהודו או בסיני, שמו צעיפים, כאפיות לבנות על הראש , פרחים בשיער ולקחו כלי הקשה מהבית.


נפגשנו ליד העץ. 'עץ המשאלות'. עוד מוסד מקומי. עץ שהורכב והוצב במקומו אחרי השריפה הגדולה ועליו עלי משאלות של ילדי הכפר באותה עת. העץ כבר הזדקן כמו כולנו, אבל המיקום שלו מצוין ליציאה לתהלוכה. אחרי שכולם התאספו ניתן האות, התופים נשמעו, החצורה נשמעה והתהתלוכה יצאה לדרך הארוכה. 
בדרך נאספו עוד ועוד אנשים. 
כל הדרך נשמעו התופים, כלי ההקשה, החצוצרה, השריקות וההמון. 
מי שלא רצה ללכת ישב בצד הדרך והסתכל . 

כולנו הלכנו בתקווה לראות כבר את העגל. שמענו שהשנה, כמו כל שנה הוא מיוחד, ייחודי, אמנותי, השנה הפרויקט הופקד בידי גיא לוגסי וארז - זה חייב להיות מיוחד. 


ואז נפגשנו. הנה העגל.
החשיפה המלכותית, הפגישה הראשונה עם משה ועם מנחת הטקס, והאמת?
כבר לא שמעתי מה אמרו ולמי.
העגל מרהיב ומקסים וכ"כ עגל זהב. עד שנשרף.
אחרי שנשרף לקול מצהלות, תופים ושריקות, ניתן האות לאכול חמץ.
אז התחילה ההסתערות על הפיתות שנאפו במקום.
הכי טעים - פיתה עם שוקולד.


אפשר להתווכח על מהות הטקס כמה שרוצים.
אפשר לקטול אותו כי הוא פאגאני במהותו ואפשר לראות אותו באור חיובי כי הוא מאוד מתאים ל'רוח המקום' - כפי שהיינו רוצים לראות את הרוח ....
אבל האמת שזה ממש לא משנה.
לחגיגה באמפי', לשריפה של העגל כבר מתקבצים כולם, מי כדי לראות את התהלוכה, מי כדי להראות ומי כדי לראות.
או לאכול פיתה.

יום שני, 5 באפריל 2010

מקסריה למגידו




שער הכניסה המרשים למגידו - מאות שנים של שער. 


שני אתרים אהובים עלי במיוחד.
קיסריה זה די ברור למה.
הורדוס הוא דמות שקשה לא לספר עליה. הורדוס הבנאי, הורדוס של מרים, הורדוס של דוריס, הורדוס עליו נאמר כי עדיף להיות כלב בחצרו ולא בן משפחה ...




אז למה מגידו?
כי מגידו היא לא ברורה ו'מדברת' כמו קיסריה, כי אין מה לראות בה, כי אין מה לעשות בה - חוץ מלספר סיפור מרתק.
וצריך לדעת לספר סיפור כמו שצריך. כשעולים למגידו הנוף מסביב כבר מכניס לאווירה:

אח"כ,  כמה אלפי שנה של רצף יישובי זה לא סיפור פשוט ותלוי מאיפה ועד לאיפה סופרים.
התל - תופעה תרבותית, ארכאולוגית, נוף תרבות של חברה, תקופה ואזור. אפילו אונסקו הכירו במגידו כאתר מורשת עולמית.
מגיע לה, אם אתם שואלים אותי כי להיות תל זה לא פשוט.

הסיפור הדתי - הסטורי שלה. משלמה שבנה 'ערי רכב' ביניהן מגידו, ואולי אחאב היה זה שבנה אבל יחסי הציבור שלו כשנכתב התנך לא היו משהו? ואולי בכלל היה זה מלך אחר? בירידיה המושל הכנעני,שמע עבד ירובעם המופיע בחרפושית האבודה, או בענה בן אחילוד שהיה בעצם המושל מטעם שלמה - כולם שמות שנקשרו לעיר.
ועדיין לא התחלתי בכלל לספר בענין ארמגדון, יוחנן פאולוס והביקור עם הנשיא שזר בזמנו והאוטובוסים של הצליינים שמגיעים פעמיים ביום - בדרכם אל הצפון או בחזרה משם. ולא משנה כמה קר, חם, רטוב או חמסין יהיה באותו יום הם יעלו אל התל ויאמרו תפילה וילכו עם תחושה טובה שעשו משהו למען האנושות. 

ישראלים לא מגיעים לתל וחבל.
מגידו  - יש בה סיפור אמיתי, מורכב ולא פשוט.