יום שלישי, 14 בדצמבר 2010

תודה לחברים מגני תקווה שהתגייסו לשיקום - בבוקר אחרי בעין הוד.


באמצע הבלגן פתאום הופיעו הארבעה האלה, רטובים ומחויכים "באנו לעזור, מה שצריך". גבי שלחה אותם לקונטיינרים בחוץ, להעביר תרומות בגדים ממקום למקום, לפרוק את המשאית של שטיבל ליד בית גרטרוד קראוס ואת הכיסאות בבית תרבות לקראת הארוע של ערוץ 24. תמרה הלכה להביא להם מנה חמה שבדיוק הביא האוטו של בית תמחוי, והם אמרו שהם לא רעבים אבל אני לא בדיוק מאמינה להם, פשוט רצו להמשיך לעבוד כנראה.

אח"כ הם אמרו, תוך כדי הגשם השוטף, שהם ישנים גם הלילה באוהל. ואז קלטתי שהם הופיעו כבר ביום ראשון בלילה, אחרי הכל, ישנו בלילה בחוץ ובבוקר התיצבו לעבודה, לא לפני שנחשדו באמצע הלילה כמציתים כי עמדו עם בקבוק מים לכבות גיצים. את הלילה השני אני מאוד מקווה שכבר ישנו בבית ההארחה של נחשולים, יבשים.

בכל אופן - הנה התמונה של ארבעה חברים מגני תקווה שבלי שמישהו יגיד להם משהו נכנסו לאוטו עם המון חטיפים ושוקולדים, סתם כי צריך לתת יד ולעזור.
לארבעה שאני לא יודעת את שמם - תודה רבה !


יום שבת, 11 בדצמבר 2010

מאי 2010 - לילה מתוח בעין הוד, פרומו לשריפה הגדולה

מאי 2010 - לילה מתוח בעין הוד, האש גולשת למטה מימין אורד


הגיבורה האמיתית של השכונה - הכבאית של אורי איילון. חמש ספרות ועובדת 


כבאיות חדישות ומאובזרות, כבאיות קק"ל

נדב ורצמן על רקע מדרון שרוף בחודש מאי. מאז לא היה גשם עד דצמבר. 

יש הבדלים בעוצמות אש: זו הייתה בנונית ובחלקה קלה, האדמה חרוכה אבל לא אפויה, הרקע עדיין ירוק 

בשריפה של חודש מאי 2010 עדיין לא היה חסר חומר מעכב בעירה.




בחודש מאי הלילה היה מתוח מאוד. הלקחים אחרי השריפה ההיא הופקו - יש צוות כיבוי אש, יש הידרנטים חדשים וצינורות, ה'רשויות' שלחו מתאמים וזרנוקים כמו גם צינורות. כל אחד ידע מעכשיו מה הגזרה שלו, לאן ללכת ואיפה לעמוד. זו הייתה החזרה הגנרלית לקראת השריפה של חודש דצמבר 2010. גם אז הנוכחות שלנו במקום הרגיזה מאוד את הכבאים שהתמקדו בעיקר בלעמוד במגרש החנייה, בחפ"ק מאולתר בכביש ממול ובפרצופים מודאגים ומלאי חשיבות. את העבודה סיימו ביום למחרת הכבאים של הכפר. 
אחרי שהכבאיות כבר מזמן נסעו. 
אני לא מבינה למה הופתענו עכשיו בשריפה בחנוכה, הכתובת הייתה על הקיר - חוסר התאום בין כל הגופים הנוגעים בדבר, המצבור הבלתי אפשרי של 'חשובים' שלא עושים שום דבר, מלחמות האגו וחוסר המעש. בכולם כבר הבחנתי מזמן. אבל רק עכשיו הייתה להתנהגות הזו גם תוצאה מצמררת. 
מה הטעם עכשיו בועדת חקירה? האם יחקרו את הפרטים הקטנים? מי סגר את המים ומתי? למה הכבאים לא נכנסו? למה פינו את האנשים מהכפר ואח"כ לא נתנו להם להכנס גם כשאפשר היה? למה לא נתנו לחברי 'השומר החדש' שבאו לתגבר להכנס לכפר? למה לא הגיעו כוחות לשמור על הבתים אחרי האש כדי למנוע גניבות? למה אנחנו היינו צריכים לחשוב על כל הפרטים הקטנים הללו?  ואם ימצאו אשמים - זה ישנה את הפעם הבאה? יהיה תאום בין כל הגופים? מילה תהיה מילה? מי ילך הביתה ומה זה יעזור עכשיו אחרי שהסוסים ברחו כבר? 

ועדת חקירה או לא, סופר טנקר ומטוסים רוסים לצד טורקיים,  חנוכה 2010 זה לחיות בסרט. 

יום שישי, 10 בדצמבר 2010

חנוכה בעין הוד 2010 - השריפה, יום אחרי.





מקום - בית ורכובסקי, נעמי , זאב עין הוד
זמן - יום חמישי, יום שישי - הלילה, יום ראשון. שלושת הימים הקטסטרופליים בעין הוד.
הכוכבים - אנשי הכפר.
כוכבת ראשית - האש.
דמות הנבל בסיפור - המערכת.
מסר שיווקי - אם אין אני לי מי לי?

15 אלף ספרים

יום חמישי, 9 בדצמבר 2010

עוד שריפה בעין הוד - חנוכה 2010

12 שנה אחרי הקודמת.
חנוכה הגיע ואיתו האש. תמיד חשבתי שחנוכה זה אומר גשם, קר, לביבות, אח מבוערת וריח של פטריות בחוץ. הפעם חמסין, יובש נוראי רוחות והתוצאה, שלא תגידו שלא אמרנו לכם - שריפה.
אין מילים, אין לי מה לכתוב, כ"כ הרבה ואין מילים.

אני כועסת על המערכת, אני מרגישה נטושה, ויחד עם זאת - עטופה באהבה.
במקרים כאלה מתגלה הכוח של הקהילה. קודם כל הקהילה שלי שהתארגנה ולקחה אחריות על עצמה, על האנשים שלה, על הכפר שלה. הקהילה של עין איילה שמיד התארגנו לעזור במה שאפשר, אוכל חם ומצוין, גנרטורים, האנשים הטובים שפגשנו בדרך - אלה שהביאו שתייה חמה ואוכל לתחנת המפונים הזמנית שהתארגנה בתחנת הדלק אלון בעין כרמל בבוקר שבת, בעצומה של הקטסטרופה, החברים של השומר החדש שבאו לעזור ולהחליף את השומרים בכפר, החברים הטובים של גני תקווה שבגשם שאחרי הופיעו רטובים ומחויכים נכונים לעזור, חברי ארגון לב אחד, בית תמחוי ששכחתי את שמו, המונית מרשל"צ שהביאה דברים טובים, הקונטיינרים של בורכרד, מירון וצים, הסנדויצים של אינטל ......

דברים חמים ונשיקות לצוות של המועצה שעשו הכל כדי שנרגיש יותר טוב, ואני לא אזכיר שמות כי בטוח אשכח מישהו.
ולכל מי שבאו ונתנו את הלב ביומיים האחרונים, הרבה אחרי שאני כבר הלכתי לעשות דברים אחרים.
לכולם מגיעה תודה ענקית אבל הם לא רוצים ולא צריכים אותה, הם עשו את מה שהיו צריכים לעשות, אדם לאדם.
וזה הכוח של קהילה,  זה הנכס העקרי של החברה וזאת אזלת היד של המערכת שקרסה כבר מזמן ואיננה. הכל נשען היום על האנשים, ולמזלנו יש אנשים טובים שמתגייסים ועושים את מה שצריך.
ככה אמר חגי ביום הגשום אחרי במזכירות הכפר, אחרי שאבד את הבית שלו שנשרף  - שתדעי לך, רק כאן עושים דברים מאהבה, לא כי צריך, או כדאי.
הלוואי שמשהו מהטוב הזה ישאר איתנו גם יותר מאוחר, כשהעשן יתפזר והעשב יצמח שוב.

שקיעות מדהימות על רקע עשן  
יום שישי בבוקר, שנייה לפני הקטסטרופה הראשונה 

אין מילים, צילמה ניצן ירקוני - יום שישי בבוקר. רגע לפני




יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

שריפה בעין הוד - 1998

עכשיו כשכל הגולן בוער יש לי תחושה קשה של דה ז'ה וו.
אני מכירה את הכאב, את החוסר אונים, את הכעס ואת הפחד שתוקף אותך כשאתה מבין שזהו, האש חזקה ממך ואין ברירה.
כל מה שנותר זה לאסוף את השאריות ולהתחיל שוב, מחדש.

ב 1998 היתה שריפה גדולה בעין הוד.
החלטנו שלא עוזבים את הבית. נשארים כדי לשמור עליו עד כמה שאפשר.
האזור מסביב נוקה וכוסח כבר קודם, מים יש בבריכה, בלוני גז נזרקו אף הם לתוך המים (גם של השכנים),  ומישהו הרי צריך להישאר בכפר כדי לעזור למכבי אש שכבר היו מותשים לגמרי משבוע של שרפות באזור.
בלילה המחזה היה נפלא ומרהיב ומפחיד. ישבנו על הגג עם עוד חברים שהחליטו להישאר על הבית ושמרנו. למקרה שהאש תחליט להתלקח שוב, כמו שבאמת קרה בבוקר למחרת. בינתיים, בלילה, ראינו את הגיצים, את הלהבות ואת הדרו של הטבע שאי אפשר עליו כשהוא מחליט שזהו זה. נמאס לו מאיתנו.

מה לוקחים כשיש שריפה?
1. אלבומי תמונות
2. מחשב
3. את הקופסה עם הקשקושים של הילדות
4. את מה שנמצא על השולחן ליד הכניסה.

לא חושבים עד הסוף, לא מתכננים, מקווים לטוב.
ככה זה כשיש שריפה.
אחרי השריפה מתחיל עידן חדש. וכדי לרפא את הפצעים שתלנו את 'עץ המשאלות'. עץ מעץ, עם עלי עץ, צבועים בצבעים טבעיים שכל אחד צייר וצבע בתקווה להשתקמות מהירה.







יום שישי, 22 באוקטובר 2010

השוטר לזרוביץ' - או - מי מכיר את הגן בעתלית ?


לא ערכתי, לא שיניתי את התמונה, ככה היא באלבום המשפחתי של יפרח לזרוביץ', עם הכיתוב 'בגן בעתלית'.
פנים מחייכות של ילדים בשיא החורף, הגננת הוציאה אותם החוצה למרות שהיה קר, ולגמרי במקרה היה צלם במקום לצלם חבורה צוחקת של ילדים מאושרים.
יפרח לזרוביץ ואולי האחות שלו היו חלק מהגן הזה, עד הטרגדיה של רצח הוריו בשנת 1938, בעיצומם של המאורעות.

יפרח לזרוביץ היום כבר מעבר ל 80, איש שעבר הרבה בחיים ועכשיו סוגר מעגלים.
שרידי המחנה הבריטי, מחנה עובדי הכפייה ליד בכביש 'הישן' חיפה תל אביב, משם נחטפו ההורים, ישוקמו חלקית בקרוב  ותהיה במקום תצוגה שתספר את סיפור החטיפה והרצח של משה וברוריה לזרוביץ' ואליהו קירשנר.
ועד אז, עד שנספר את הסיפור כולו אני מחפשת פרטים על התמונה - ילדי גן בעתלית, בראשית שנות השלושים.
מי הייתה הגננת, האם התגוררה בעתלית, מי מזהה את הילדים? איפה צולמה התמונה? מי ידע לספר?




יום שבת, 4 בספטמבר 2010

120 שנות בציר - יקב זיכרון יעקב

זיכרון יעקב של סוף הקיץ, קבוצה נחמדה שחוגגת התחלת שנה, וסיור בחצרות האחוריות.
בסוף הסיור חיכה מפגש מרגש עם היינות הטובים של השנה.

כרמל מזרחי עברו מיתוג מחדש והיום הם כבר לא מזרחי כי זה לא נשמע טוב, אז פשוט כרמל.
יין לקידוש הפך לקברנה, שיראז או סובניון בלאן.
יין ארץ ישראלי פשוט הפך למדע בעל בינלאומי.
אבל הכי חשוב שיין שפעם היה ציונות הפך להיות 'ציונות חדשה'.
היקב - כבר לא סתם יקב, היסטורי כפי שמעולם לא היה, עכשיו הוא נקרא 'המרכז לתרבות היין' כי רותי בן ישראל, הרוח החיה מאחוריו, מאמינה שהיסטוריה היא תרבות.





סיבה נוספת  לחגיגה היתה ההודעה ' ששיראז של יקב קיומי' זכה באוסקר של היינות. מכובד למדי ואפילו הפתעה נעימה ליקב האזורי של כרמל, אחיו של יקב יתיר הדרומי, אחיהם הצעירים של יקב זיכרון יעקב והבכור מכולם - יקב רשל"צ.

הנדיב הידוע, יקבים וגפנים.
הסיפור אומר שכדי לבנות אותו פנו פקידי הברון לשומאכר מהמושבה הגרמנית בחיפה  כדי שיתכנן ויבנה את המבנה בראשית שנות התשעים של המאה ה 19. כשבאו שנתיים מאוחר יותר לבנות את זה של זיכרון יעקב חסכו כסף ובצעו את אותה תכנית, בלי פיקוח של המהנדס...
אבל מכיוון שהתכנית הראשונה הייתה כ"כ טובה - מרתפים גדולים, אבן כורכר נושמת, אוורור מתאים וכו', המבנה השני גם עובד עד היום. המימון הגיע כמובן מהברון. הצעיר בחבורה, בניו של מאיר אנשיל שעשו חייל בעולם. הבנק של רוטשילד ובניו היה הגדול בעולם בזמנו. מי שרצה לממן מלחמה והיה זקוק לכסף נזיל, מימון של מערכת רכבות בכל רומניה או ברוסיה, או שסתם רצה לגור בזול בפאריס במשכנות למחוסרי בית , משפחת רוטשילד היתה הכתובת. רוטשילד שלנו היה הצעיר בחבורה, לא איזה איש עסקים גדול , אבל עם המון כסף וחיבה ליין, כי זה מה שידע לעשות. ז"א להיות בעלים של.

כשהחליט לקשור את גורלו עם היהודים בארץ ישראל חיפש מקור פרנסה ואז עלה הרעיון של יין. ברשל"צ הוקם היקב הראשון, בזיכרון יעקב השני, וכל המושבות עברו לגדל יין - בשביל היין הארצישראלי. גם מיזגגה, בית חרושת לבקבוקים הוקמה כדי לשווק את המוצר החדש בכל אירופה במיתוג ייחודי - קנו יין ארצישראלי, יין מארץ הקודש, מגפנים של יהודים, מיקבים ארץ ישראלים, תמכו במושבות. אבל כעבור זמן קצר נכשל המפעל מסיבות שונות, נסגר, והיין שווק בחביות.

120 שנה עברו מאז והסיפור של היין הארצישראלי הוא כמו ההיסטוריה שלנו כאן בארץ, הצלחות כישלונות, תהליכים, הפרטות, מיתוג ..... ובסוף פרסים על גבי פרסים בגלל איכות ומצוינות. היום הם חוגגים 120 שנות בציר, לא 120 שנים של הכנת יין כי בעצם הסיפור האמיתי כאן היא הגפן ממנ המכינים את היין, אבל עליה בפעם אחרת.

סניף כרמל מזרחי בירושלים (ארכיון)
סניף כרמל מזרחי, רחוב יפו ירושלים
ומה זה יין ארץ ישראלי?
קודם כל הטרואר של האזור.
האדמה, השמש ועוד מרכיבים שונים שנותנים את הסה"כ העמום שמזין את הענב. יש 'טרואר' של יקב יתיר בדרום הר חברון, יש טרואר של יקב קיומי בצפון ויש של זיכרון יעקב או של רשל"צ.  וזה לא אותו טרואר של מחוז ממוצע בצרפת או לחילופין באוסטרליה או בקליפורניה.  זו הסיבה שאצלנו בארץ הבציר נמשך שלושה חודשים.
עניין אחר הוא החביות.

יין עם תרבות והיסטוריה חייב חביות עץ אלון. לפחות להתחלת התהליך. אח"כ אולי, הוא יכול לשהות במיכלי נירוסטה. אם הוא מיועד לשיווק בסופרמרקטים והמרכולים לקהל הרחב. רותי בן ישראל אומרת שחביות זה דבר חשוב בשביל היין. יין הוא לא מוצר כימי כמו קולה ספרייט או מיץ ענבים. "יין יודע לנקות את עצמו", הכוונה אחרי הדריכה, כשנוצרת עיסה עם הרכב לא מזוהה של ענבים, חרצנים, ענפים ואפילו ליכלוך, התסיסה והשכיבה בחביות אלון ובמרתפי כורכר 'שיודעים לנשום אוויר ופולטים לחות לאוויר' עושה רק טוב ליין. זו גם אמנות לבנות חביות - רצוי שהאלון יהיה בן 150 שנה, צרפתי או אטלקי, עם סיבים צפופים וגזע גבוה, שייושן שלוש שנים לפני שמתחילים לעבד אותו, שיעוגל ויהפוך לחבית  ע"י מומחים אוהבים ובסוף החבית תעלה משהו כמו 1000 דולר. לא הוספתי אפסים. ולמה אלון? ככה. כי באלון יש את הדבר העמום, שאולי רק כימאים ויינים מבינים, שגורם ליין להתישן ולהתבגר בצורה יפה וטעימה.

ועכשיו איך שותים.
לא נגעתי בטקסט, לא ערכתי. אני מצטטת את רותי בן ישראל, מנהלת המרכז לתרבות היין, סומליה מקצועית או איך שקוראים לזה היום - אוצרת יין. נתחיל עם 'רכס לבן' שמגיע מזיכרון יעקב, סדרה אזורית:

"קודם השקה, כדי לשמוע את הצליל, כדי לראות את הצבע.
צבע יכול לספר הרבה על היין, בן כמה הוא, מאיזה אזור, כמה זמן התישן בחבית ...
אח"כ הרחה. חוש הריח הוא המפותח והמורכב ביותר אצלנו, זכר להיותנו חברת ציידים ולקטים, ואפילו שהגברים היום כבר לא כ"כ ציידים כפי שהיו פעם .....
בכלל, אנחנו חושבים באסוציציה, אין לריחות שמות. אם הרחתם ברכס לבן לימון, ספרייט, או תפוח, ריחות חומציים כאלה זה משום שהיין עשוי מענבי סוביניון.
אח"כ לוקחים שלוק. מערסלים בפה, ויורקים. מערסלים בכל הפה כדי להעביר את היין על כל בלוטות הטעם, כדי שנחוש אותו בכל מאודנו. השלוק השני כבר טעים יותר.
אותו טקס חוזר על עצמו ביין האדום.  השקה, צליל, צבע, שלוק, ערסול יקירה ושלוק שני.


בכל הרחה או לגימה צריך להרגיש את העפיצות. התחושה שמאיר היין כשהוא חולף על הלשון ובמורד הגרון. אם יבש כמו ביס באפרסמון לא בשל, סימן שהיין צעיר, הטנינים והפנולים שבענבים עדיין חזקים ויוצרים תגובה כימית חזקה בפה....
אם 'עגול' ורך בפה, סימן ששה יין שיושן הרבה זמן. מה הולך טוב עם עפיצות? זמן וסטייק טוב, שמן".

"ואז מברכים לחיים".
רותי אמרה שהברכה היא מסורת ארוכת ימים. שייכת לאותם ימים שבהם היה צריך לשתות יין במקום מים כי היין היה נקי יותר, ולאותם ימים שבהם היה רצוי ששני מנהיגים יערבבו את כוסות היין שלהם כדי שיהיו בטוחים מהרעלות. לכן מברכים לחיים, מקישים את הכוסות אחת בשנייה כדי שיתערבב היין ומקווים להישאר בחיים. וכמובן, זה לא ממש משנה אם הסיפור נכון או לא.

 הרבה יין נשתה מאז שקמה חברת כרמל לשיווק היינות בשנת 1896. יוזמה של אנשי עסקים אמידים מרחובות שהחליטו מטעמי ציונות ועסקים להקים חברה לשיווק המותג כפי שקראו לו - יין כרמל. בהתחלה סניפים בערים המרכזיות של מזרח אירופה ולאחר מכן גם הלבנט.  מאז השתנו הרבה דברים והיין הפך לחלק מהתרבות הישראלית. יש היום מאות יקבים בארץ, 200 יקבים תעשייתיים, שמיצרים מעל לעשרת אלפים בקבוקים בשנה ואין ספור מועדונים, סדנאות, מומחים ו'מבינים'.  ועוד לא דברתי על הפריחה בחנויות הציוד הנלווה.
והכל התחיל כאן במושבות, עם הטרואר המיוחד שלהן.....






יום שני, 30 באוגוסט 2010

עין הוד בסוף הקיץ - רימונים שחורים



Posted by Picasa

בשבת ירדנו לקטוף רימונים. הרבה אחרי הדקה התשעים, הרבה מהם כבר פגועים ולא ראויים אפילו למיץ. שישה עצי רימונים נטעו ע"י בן ציון מגל, ליד התפוזים והלימונים, הפיטנגו והמישמש שכבר לא קיים. שנים אחרי, אנחנו קוטפים אותם ונזכרים באיש שאמר שאם אדם מעשן בגיל 96 סימן שהוא יחיה הרבה שנים ......

רימונים יש להם סגולה להעניק אריכות ימים. אני לא יודעת אם מישהו באמת ספר, אבל אומרים שברימון יש ברימון יש 613 גרגירים, בדיוק תרי"ג המצוות שאנו מצווים בהן.
מסורות על הרימון יש בערך כמו מספר הגרגרים:
בבבל נולד עץ הרימון מדמו של האל תמוז.  אולי בפרס, אולי  בסין.
במיתוסים אחרים מהאזור ההוא שבין הפרת והחידקל הרימון נולד מדמו של המלך הדדרימון, שמת ונולד מחדש כעץ מלכותי.
משם נדד לאירופה -  בזכות היוונים קראו לפרי Punic apple שהתגלגל לשמו הלטיני של הפרי - Punica granatum .
כך נוצר הקשר בין דיוניסוס שהיה אחראי על חקלאות, על עצי פרי למיניהם ויחד עם זה קשור לחגיגות פראיות של שתייה וסביאה, אם תרצו, פולחנות פוריות קדומים – לרימון האדום, המלכותי, שכל כולו אומר זנותיות.

לימים התגלגל הרימון למסורות הקשורות לממלכת השאול –  בעזרתו פיתה הדס את פרספונה להישאר בממלכת המתים. ואצלנו, ביהדות, איך לא, הרימון הוא פרי גן העדן האסור. אדום אדום, שחור, עגול וסקסי, גרגירים קטנים מכשפים – תכונות  הרימון הביאו לכך שהוא נאסר בשימוש ע"י אלה שתמיד מקלקלים את החגיגה. 

אחרי ששמו נקשר עם דברים טובים ויפים, עם סקס ושאול, עם אמנות ואוכל היו מי שהיו חייבים לקלקל את החגיגה.
במאה התשיעית הגיעו הרימונים לגרנדה של המורים. הפרי אפילו הפך לסמל הממלכה. לימים, הצרפתים היו חייבים לקלקל את החגיגה ולקרוא לרימון יד הצבאי ע"ש הרימון – grenade ....

 ישנם סוגים רבים של רימונים: רימון חמוץ ורימון מתוק, רימון 'מתפצל'  ועוד רבים. אבל המענין מכולם הוא הרימון השחור. בשנות השלושים באזרביג'ן פיתח בוטנאי יהודי רוסי בשם גריגורי לוין חווה של רימונים בטורקמניסטן. הרוסים ראו בזה מפעל חיוני והקצו לו שטחים וכספים והוא הצליח לאסוף מיני רימונים מכל העולם כולל רימונים שלטענתו היו רימוני הבר המקוריים - כום מהאסור ההוא שבין הקווקז ומרכז אסיה, שנגרילה לכל חובבי האגדות הבוטניאיות. בין היתר, אחד הזנים היו רימונים שחורים בשם Kara – Nar . לטענת המקומיים הוא טוב במיוחד נגד שלשול ומחלות עור משום מה. הרימונים השחורים הרשימו את כל מי שראה אותם -  שחורים סגולים, מבריקים מבחוץ, לא טעימים מבפנים. עם התמוטטות האמפריה בראשית שנות התשעעים צינור התמיכה הופסק והמפעל כולו נמוג אל העפר בבצורת שתקפה את האזור.
למזלנו, לוין הספיק לשלוח ייחורי רימונים יחודיים והפיץ אותם בכל העולם, בעיקר כשיחי נוי. אצלנו בבית, יש שיח אחד של רימונים שחורים. אין לי מושג איך הגיע ומי שתל, אולי סבא מגל? אולי מישהו אחר, אבל נשאר שיח זנוח, שכמעט חוסל פעם, ורק התערבות מהירה הצילה אותו, אחרי הכל – לא כל יום רואים רימון שחור מלכותי.

באשר לשאר הרימונים- זה הרבה יותר פשוט.
עכשיו זה סוף הקיץ לכאורה, לפחות ע"פ ההרגשה. עוד מעט חוזרים ללימודים למסגרת, לחיים הנורמאליים. אני כבר מחכה לחורף שיבוא. אבל עד שיגיע – עשינו מיץ רימונים.
אחרי שאכלנו רימונים ככה סתם, בישלנו איתם וסתם שמנו על השולחן לנוי, העמדנו את המסחטה וסחטנו לנו ארבעה בקבוקים של הנוזל האדום. 
שניים נגמרו כבר באותו יום, שניים בהקפאה. 

והמיוחדים מכולם הם הרימונים השחורים שעומדים בקערה על השולחן. 
זן מיוחד ונדיר שמצאנו סתם ככה, בין העצים של סבא מגל. 








יום שבת, 14 באוגוסט 2010

נווה ים - סופו של חלום.

בשבוע האחרון כרתו בקיבוץ נווה ים חורשה של עצים שהייתה אמורה להשתלב בתכנית הפיתוח החדשה של הקיבוץ.
אני ממש מצטערת, אבל לא הספקתי לצלם אותה כשעוד הייתה באתרה.
אני גם לא זוכרת אם היה מדובר באשלים הוותיקים או בפיקוסים במרכז הקיבוץ שגם הם בסכנה בגלל חמדנות של אנשים זה גם לא ממש משנה.
זה סימפטום לחוסר אכפתיות, לזילזול, ל'גרידיות' של אנשים ולפעמים זו פשוט אלימות לשמה.
עצים שנכרתים לכל המרבה במחיר, בתים שנהרסים, ארכיונים שנזרקים מובילים לחוסר כבוד לאנשים, לנשים, לאלימות כלפי החלשים ולחברה שאין בה ערכים, לחוסר תרבות.

קיבוץ נווה ים עלה לקרקע כבר באמצע שנות הארבעים פשוט מפני שבן גוריון אמר שהעם היהודי צריך גם דייגים.
בהתחלה ישבו בגבעת השדים במחנה האוהלים הנראה בתמונה. רוחות, רסס ים, קור נוראי בחורף ולחות מול חום בקיץ הובילו אותם לרדת מהגבעה ולבנות את הקיבוץ למטה, 200 מטרים מהים.



במשך שנים  ניסו להוציא לחמם מהים ללא הצלחה יתרה.

חצבו מעגנה לסירות שקיבלו, נתנו לסירות שמות עבריים על מנת להתחבר לשורשים ויצאו ללמוד את שיטות הדיג ואת שדות הדיג של המדינה החדשה.
לא תמיד בהצלחה. ניסו גם שימורים,  ותעשייה קלה ותיירות כי הם ממוקמים במקום מצוין מול הים.

ומה יקרה עכשיו?
תכנית הרחבה, ומפוני גוש קטיף, ומרבים במחיר בשיטת מכרז או בהקצאת מגרשים - אין לי מושג. אני רק מכירה כמה זקנים בקיבוץ שעוד יש בהם אידאולוגיה וחלומות שהולכים ונטרפים להם מול העיניים.

יום חמישי, 5 באוגוסט 2010

עין הוד השנים הקסומות - מי יכול לספר על סרטי נבון?

בשנת 1959 עין הוד הייתה בת שש שנים.
צעירה, זוהרת, מבטיחה ומאוד אופנתית. 
כולם כולם באו  לבקר - דני קיי, אלינור רוזוולט, אחד מהאחים מרקס ועוד רבים ואחרים. 
לכל אחד היה חבר בעין הוד ל'בוא לשבת על המרפסת ' וזה נחשב מקום בילוי מועדף על רבים מהבוהמה התל אביבית. 
גם תיירים היו חלק מהסיפור.


עין הוד נחשבה לחלק מהפנים היפות של המדינה הצעירה והאמנים מבחינתם קבלו את האורחים בשמחה.
האוטו השחור הגדול של התיירים היה נכנס לכפר, חונה ליד הגלריה המרכזית והסלבריטאים היו יוצאים לראות אומנות  ואמנות ישראלית בגלריה המרכזית. לא היו ספקות ביחס למפעל הציוני האמנותי, לא היו הרהורי כפירה בנחיצותו וגם לא הייתה ציניות. מהסרט שהופק וצולם בשנת 1959 עולה ההתרגשות ותחושת החופש, ההתלהבות של העושים במלאכה וגם של מי שצילם שדאג למצוא את הפינות היפות ביותר בחורבות הכפר. 


אני לא יודעת של מי הייתה היוזמה לעשות סרט פרסום לעין הוד. יכול מאוד להיות שדווקא ועד הכפר היו אלה שהציעו לקרן היסוד והם נענו. אבל אולי שגם הפוך. בכל מקרה ה'קבלן' שצילם את הסרט היה יוסף נבון. בעל פירמת סרטים עצמאית בשם סרטי יוסף נבון. 
לא מצאתי עליו כלום. אני רק יודעת שגר בתל אביב, הפיק וצילם סרטים עצמאית וגם עבור קרן היסוד כמו במקרה זה.
מענין מה עוד צילם, איפה ומתי.
מענין מה עלה בגורלו.
מישהו יכול לספר?

בינתיים:
Ein-Hod 1959:
צלם -  ??
מוסיקה - הלפרין
הארות - חיים חפר.
הפיק - יהודה טרמו.
הרעיון - קרן היסוד מציגה את תפארת היצירה הישראלית האמנותית - עין הוד.

באדיבות סרטי שפילברג:

יום שלישי, 3 באוגוסט 2010

עתלית - בין ים לכורכר, סיור קצר במושבה נעלמה.

סיור קצר בעתלית מגלה מקומות שעדיין נשמר בהם קסם וזהות. 
שיטוט ברחוב שפעם היה הראשי של המושבה ועל גבי רכס הכורכר המקסים של עתלית, מלווה בתמונות ארכיון ישנות ורכילות מקומית הכרחית מגלה קצת מסודות המושבה שאף אחד לא מגיע אליה סתם ככה לביקור. 

עתלית הוקמה בשנת 1903.
יוסף קלוזנר היה זה שהחליט שלמושבות כאלה שהן לא זיכרון יעקב ראש פינה או רשל"צ, כלומר מושבות גדולות ומרכז אזורי - צריך לקרוא 'מושביות'. ההחלטה למקם את עתלית עם הפנים מזרחה לכיוון הכרמל ולא לכיוון הים מיוחסת לד"ר הלל יפה שאחרי דוח מיוחד החליט שבכיוון הזה יש סיכוי לפחות מלריה. ובכלל, הוא לא חשב שראוי להקים התיישבות במקום הזה - בדיוק בגלל הבעייתיות של מים-יתושים-מחלות. אבל אם כבר אתם מתעקשים אז עדיף שהרחוב הראשי יפנה מזרחה.
כעבור זמן קצר התברר שהמושבה לא הולכת לאף מקום.
פשוט לא מתקדמת.

כשמסע המושבות של הרב קוק עבר בה - הוחלט לשנות את שמה מעתלית ל'תרומיה'.
משנה שם משנה מזל - לא במקרה של עתלית, אז חזרו לשם המקורי.
במשך שנים ארוכות עתלית הייתה מנומנמת עם כנות טובות יותר וטובות פחות, עם אוכלוסייה ותיקה מול אוכלוסייה עשירה מאוד וכמה סלבריטאים לקינוח.
ועכשיו הכל משתנה. בעקבות תכנית המתאר החדשה ישנה של המושבה היא הופכת לעיירה, עם שיכונים במקום אדמות חקלאיות, עם 'פיתוח' של אזורי מסחר ומלאכה, עם 'פיתוח סביבתי' שזה אומר מדרכות, חניות, גינון ציבורי ועוד.
לכולם ברור לאן עתלית הולכת.
אבל מה שכחו בתהליך המבורך?
כרגיל. מאיפה באנו.

מיבנים ישנים נמחקים לטובת חדשים לחלוטין, מבני ציבור עוברים 'שיפוצים' שגוזלים מהם את הראשוניות התכנונית, תוואי שטח משתנים לטובת 'פיתוח שטח' ועוד. אני לא מהפנאטים שחושבים שצריך להשאיר הכל כמו שהיה 'פעם', אבל שימור של ישן וחדש, יצירת תמהיל פיסי שונה, ערכי יותר, הסטורי יותר, מעניק למושבה זהות מקומית. אופי אמיתי ולא שטוח וסתמי כמו בכל מקום. ובעתלית היה מקום לשמור על ערכי מורשת, ערכי טבע מיוחדים ולהשתמש בהם כדי לקדם את כל המושבה. למה לא ליצור מוקד תרבותי מסביב לבית הכנסת שיכול היה להיות יפה יותר? לצאת לסיבוב נגיש על רכס כורכר? כי בכמה מקומות כבר חורפות ציפורים נודדות ליד הבית? איפה עוד ניתן לראות את החיבור בין הכורכר לים?
במקום זה נקבל עתיד הקרוב דיסנילנד חסר זהות אמיתית, סתם מקום שאין לו ייחוס, כמו כל עיירה אחרת בארץ.

ונותר רק לחשוב שזה יכול היה להיות אחרת:

יום שלישי, 27 ביולי 2010

רומא והדוניזם - סדנת בישול בעין הוד

אורלי אלדובי, השתלמות מורים שהסתיימה בסדנת בישול,
נעים להיזכר במה שהכנו, עכשיו כשחם ואין חשק לבשל.
ותודה לדוניה רוסה ולאיתי מהצ'וצ'ו בר שאירחו.


סדנת בישול רומאי נפתחת בהרצאה מלומדת על יינות ויין בתרבות הרומאית. כל מה שרציתם לשאול על יין ועל אלים, על אורגיות ועל הקשר לאורגניות .....

לאחר מכן שמענו על יינות מהעולם הישן - אירופה לעומת יינות מהעולם החדש - ארה"ב, אוסטרליה. אני אישית אוהבת מאוד את העולם החדש. רוטשילד שלנו היה מאוד 'מהעולם הישן'. אז מה זה הופך את יינות כרמל? חדשים? ישנים?
לא משנה. העיקר היין.

ויין טוב עושים מגפנים מעולות.
אנחנו בדרך לשם, אם נשפוט ע"פ כמות הכרמים שאני רואה בצידי הדרכים בזמן האחרון.
לכל אחד יש כרם קטן. אז מה זה אומר? שיהיה לו גם יקב קטן יום אחד ?



 גם אוכל טוב עושים מחומרים מקומיים. התחלנו עם פסטה קלילה לימות הקיץ ע"פ חומרי בישול רומאי עתיק
ז"א שאין הרבה תבלינים אבל יש חומרים מעולים שגודלו בחוות קרובות לעיר הגדולה ע"י אכרים מומחים: קחו חיטה, שמן זית, בצל ירוק פשוט, עגבניה טובה וזיתים, והרבה גבינה מלוחה כי זה מה שיש במזווה הרומאי באותה עת. ומלח. מטבע עובר לסוחר.

תערבבו הכל ביחד, תוסיפו עוד הרבה שמן זית כי הוא נספג, שימו במקרר, מכוסה שלא יקבל טעמים לא לו, שימו בקבוק יין טוב ליד (אומרים שיקב קאיומי היום זה הכי נחשב.....), סלט טרי טרי, כמו זה שבתמונה, ובסוף מספיקה חתיכת עוגה, ככה שיהיה מתוק בסוף. חום קל לכולם. 


* אתם יכולים לבדוק אותי על ענין העגבנייה. יש לי הרגשה, לא שזה משנה הרבה, שלרומאים אולי לא היתה עגבנייה, אבל לנו יש, והיא מקומית, אז למה לא להשתמש בה? 

הבית הכי יפה בקיסריה

פעם זה היה הבית הכי יפה בקיסריה.
רחוק מההמולה של מרכז העיר, ליד החומה, ליד הכניסה לעיר.
אני לא יודעת מי גר שם, ואפילו מתי בדיוק - האם מאה ראשונה לספירה או מאה שנייה, האם היה חלפן כספים, פקיד גבוה או מנהל ראשי בחברת המים של העיר.
מה שבטוח - שהיה שם כסף, היה ארכיטקט מוכשר למדי ושפע של חומרי גלם.

אהבתי את הרחבה - שימו לב לכאילו ספסלים סביבה.
גדולה, מרוצפת, מאווררת ברוח בריזת אחר הצהריים. חלמתי על פנסים ועל לפידים מאירים ועל מסיבת טוגה אפלוליות .



אבל הכי חשוב מי שומר על הכל מלמעלה: המפלצת שנשבר לה הראש שישבה על עמוד השיש בכניסה לבית.
לבעל הבית היה ביטוח צמוד. עם שניים כאלה בכניסה הרוחות לא יבואו להטריד, הגנבים יפחדו להכנס, ולאורחים של אשתו יהיה משהו לדבר עליו כשיצאו מהארוחה המלכותית שהכינו להם.
עם השנים כבר נעלם הראש של אחת המפלצות, השנייה נעלמה או נשדדה אבל נשאר הרעיון - בית אמידים בקצה העיר, צמוד לחומה, עם שתי מפלצות נהדרות ששומרות על בעל הבית מכל המריעין בישין.

הבית הוא חלק מסיור אחר בקיסריה, לאורך האתרים הלא מטוילים של העיר.
סיור אחר הצהריים שמאפשר לראות את החלקים האחרים של העיר.
כך אפשר לראות מה זו חפירה ארכאולוגית, איך מקישים משני קירות וחצי על קיומו של אמפיתאטרון שלם? על מה מעידים עמודי שיש 'בצליים'? ומה הויכוח הגדול על בסיס העמודים, למה זה כל כך חשוב למחקר?
טיול שמאפשר לראות איך נראה אתר ארכאולוגי לפני שנכנסים אנשי השימור, לפני שמכינים תצוגה לקהל, מרימים אבנים, מזיזים, צובעים מתקנים וכו'. כך ניתן לראות את הסיפור כולו - כמו שהוא נראה בשנייה שנחרב בפעם האחרונה ועד שישופץ בפעם הבאה.
Posted by Picasa

יום שני, 12 ביולי 2010

קיסריה - סיור שקיעה בעיר של הורדוס.


עכשיו כשאי אפשר לנשום בחוץ, כולם מחכים לבריזה שתגיע מהים.
זה הזמן לטיול שקיעה בקיסריה, טיול שמתחיל עם הבריזה ומסתיים עם השקיעה עם בקבוק של יין או אפילו טעימת יינות מסודרת במקום הכי יפה בארץ: בוילה של הורדוס. לחוף הים. 

כשהורדוס החליט שהוא בונה עיר למי שאינו יהודי, היה ברור שזו הולכת להיות העיר הכי יפה בארץ. הוא הקדיש מחשבה, זמן וממון רב כדי ליצור את העיר המתוחכמת ביותר לאורך החוף. לא חסך, לא קימץ, והתוצאה הייתה מרהיבה. ממש רומא בארץ ישראל. כל כך רומא שהרבה אחרי שהורדוס  כבר לא היה וגם זיכרו בקושי נשמר - היתה זו העיר הכי רומאית בארץ. המבנים, ההויה, אורח החיים, המתקנים, העודר, האוכל, המשחקים ..... 
Posted by Picasa
ובתוך העיר הזו נשמר מקום מיוחד עבור הוילה הפרטית של המשפחה. על המרפסת, לעת ערב בטח אפשר היה ללגום בה כוס יין כרמל, ולאכול תמרים מאחוזות המלך. 
להתרועע עם יפים ויפות ולפנטז על הלילה, על מה שיקרה בבריכה הזו שלפני הארמון, עם המים המתוקים, כשיודלקו הלפידים, יתלהטו היצרים, יתעופפו הבגדים .....

להזמנת ובקשות - שולי, עין הוד. 

יום שלישי, 29 ביוני 2010

עין הוד - משפחת שץ - משפחה מיוחסת.

לואיז ובצלאל שץ בבית בעין הוד.

אומרים  שהם היו מאוד דומים ביצירתם.
עליו אמרו שהיה מאוד כשרוני. 
והיא הייתה שקופה .......
בסיור האחרון נדברנו על משפחות מיוחסות. 

מענים איך היה לגדול בבית שאבא שלך הוא הוגה רעיון בצלאל? 
האם ראה עצמו ממשיך דרכו? האם מרד? 
מה חשב אבא שלו שנתן לו שם כל כך מחייב? 
האם הגיע לעין הוד כדי להמשיך את החזון של אבא שלו? 
אין לי תשובה, אבל אין ספק שזו משפחה מיוחסת. 





יום שני, 28 ביוני 2010

הבית של גרטרוד קראוס - עין הוד

זו כבר הקריירה השלישית שלה.
אחרי שקבלה פרס ישראל על תרומתה למחול הישראלי.
אחרי שהיתה פסנתרנית, רקדנית ומורה דגולה למחול, היא הייתה לפסלת.
ולא סתם פסלת - מפסלת באבן.
ככה יאה לאישה קטנה ושברירירת למראה.

היא לא הלכה לכיוון של הקרמיקה שהייה כ"כ אופנתי בעין הוד. אולי כי לא התחברה למגע הרך ו'לחומר ביד היוצר', אולי כי אבן צריך להכניע ולפסל - כמו הגוף - כדי שתוציא תוצאה.
בכל מקרה היא בחרה לעבוד באבן, בחצר הבית בו גרה עם אלזה, ותמיד עם הסגריה בקצה הפה. אפשר היה לשמוע אותה הולמת בסלעים שלקטה מסביב, מוציאה מהם ראשים ודמויות ואשאיר לטובים ממני את הניתוח האמנותי שלהם.

אופנה נוספת בעין הוד היו ציורי הקיר.
על כל קיר היה ציור. וכך גם בבית של אלזה וגרטרוד. ומתי שנמאס פשוט החליפו את הציור - קראו למישהו אחר שיצייר ויחליף את התפאורה או שהיו עושות לבד. ככה היה בבית של ינקו, ככה במסעדה וכך אפשר לראות עדיין את הציפור של שאלתיאל עפה לה מעל למשקוף הבית של גרטרוד ואלזה.

היום בית גרטרוד הוא 'אכסניה לתרבות', יש הרצאות, מפגשים וקונצרטים.
היא בטח הייתה שמחה שהרי הורישה את הבית לכפר לצרכי תרבות.





יום רביעי, 23 ביוני 2010

לואיז שץ - קיר אמנותי בעין הוד


הקיר במרכז לבריאות הנפש - טירת הכרמל לפני שמורידים

אין לי יומרות להיות מבינה גדולה באמנות. אבל אני מבינה גדולה בסיפורים.
וזה סיפור מצוין.

ראשיתו באמצע מאי, במייל ממהנדס המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, שיידע את מזכירות עין הוד שיש קיר אמנותי שעומד להרס. יש יומיים לעשות משהו לגביו. שלחו את סמי (ידי זהב) ואת עימאד (יש לו טנדר) והם פרקו והעבירו את הקיר לעין הוד. משימה לא קלה. שני אריחים נשברו כבר על ההתחלה, למזלנו רק שניים. אח"כ היה צריך למספר את כל 275 האריחים, לארוז בזהירות, להניח בטנדר ולנסוע לאט הביתה. אח"כ בנו את הקיר מחדש - על קיר הגלריה.

החלק השני של הסיפור היה לברר של מי היצירה.
מה שברור - שאיצ'ה ממבוש ביצע אותה בסדנת הקרמיקה בעין הוד, מתישהו. אין תאריך על הקיר. אין רשומה מסודרת במרכז לבריאות הנפש. על הקיר חתום ל. שץ.

בצלאל - ליליק שץ התגורר פעם בכפר. יחד עם אישתו לואיז.
אנחנו מתוכנתים כבר ולכן הניחו ישירות שמי שיצר את הציור היה בצלאל שץ (כן, הבן של, נו, ההוא, בוריס שץ, ביה"ס בצלאל ירושלים). ורק אחרי שהוצב, עוברות ושבות מהכפר אמרו שהיצירה לא שלו בכלל אלא של אישתו - לואיז.

לואיז מק'קלור שץ היתה אמריקאית ממוצא קנדי. אישה יפה. התחתנה לתוך משפחה מיוחסת.
גם הבעל, גם הגיסה זוהרה היו אמנים, דור שני לאמנות.
דור שני לחזון של אמנות ואומנות שימושית בא"י.
רק שלסדנא שלהם קראו 'יעד'.
חיו קצת בירושלים ובעין הוד בנו את ביתם בשנת 1957, יחד יצרו, יחד עבדו.

לואיז שץ הייתה אישה אחרת. זרם אמנותי של אישה אחת.
גדעון עפרת שמפליא לתאר בד"כ, השתמש במקרה שלה דווקא במילים של הסופר הנרי מילר, שהיה בעלה של אחותה איב:


והקיר כמו קיר - שותק.
הוא לא מספר סיפור אלא אם תקדישו לו רגע אחד, תעצרו ותנסו לעשות חיבור בין האישה ובין הציור החמקני, המרפרף, השקוף שעל הקיר.

להצלחה יש אבות רבים - המרכז לבריאות הנפש טירה, לועד בכפר עין הוד, לסמי ידיי זהב, לעימאד הטנדר נוסע, ולכל מי ששם לב.


יום שני, 24 במאי 2010

אביב בעין הוד - נופי תרבות





















זו תקופת ביניים קצרה, שבה החורף כבר הסתלק, הקיץ מאותת בגדול שהוא כבר כאן ורק האדמה עוד מנסה להאחז באביב:
קצת רטיבות, קצת פריחות, הגל האחרון של הפריחה הצהובה וכל שדה ליד עין הוד נראה כאילו עכשיו יצא מאירופה.
כמה חבל שכל הסיפור נגמר כעבור עשרה ימים ואז הצהוב החרוך, היבש משתלט על הכל מכל.

יצאנו לטייל. התחלנו במגרש החניה העמוס, עלינו לרכס מצפון וירדנו מסביב לתוך הזיתים והחרציות.
סיור קצר, לא יותר משעה, מלנכולי ו'כבד' כראוי ליום שהסתיים בשקיעה שהיתה מלאה באובך.

בדרך דברנו על חגורת הזיתים של הכפר הערבי עין חוד שחי פה עד 1948.
שני בתי בד היו בכפר הזה.
היה ידוע בטיב הזתים שהלכו והתרבו סביבו עם השנים.
חלק מהם עדיין קבורים בין האורנים של קק"ל.

אביה אמרה שהשמאל מוקיע את עין הוד: "אתם מנשלים וגרים בבתים לא לכם".
מישהי אחרת אמרה שגם הימין לא בדיוק אוהב את הכפר ואת מה שהוא מייצג.
ואני הערתי שגם מבחינת הערבים אנחנו סמל, לנכבה הפלשתינאית, ולתמצית הסיפור הישראלי ערבי.
בקיצור - לרשימה הזאת צריך לקרוא - "לך תוכיח שאין לך אחות", כי בכל מקרה מי שגר היום בעין הוד אין לו סיכוי להיות צודק או ראוי, או נכון מוסרית והשד יודע מה עוד.

את הירידה סיימנו בשתיקה רועמת. כל אחת חשבה על העמדה הפוליטית והאנושית והמוסרית שלה ומה יהיה על הילדים שלה בעתיד.

יום שישי, 21 במאי 2010

ימי תל צור





יש תל צור, ויש תל צור
יש תל צור של גידעונים
יש תל צור שבכלל ישבו בשוני
יש תל צור של קבוצות כיבוש
ויש תל צור של הביתרים.

זה כבר סיפור אחר.


לפני 71 שנה בדיוק, בשבועות, הם התארגנו ועלו אל הנקודה, בתרוץ מצוין: כאן למטה, בדרך העולה אל זכרון יעקב יש סיבוב שהערבים מציבים בו מארבים לעגלות עם הענבים בדרכן ליקב.



העלייה היתה מרגשת. מי לא היה? אפילו הרצפלד בא, למרות שהוא בכלל היה מיריבים. התארגנו בזכרון יעקב, יצאו לדרך בתופים ומצילות. הרימו מגדל לאוויר, הרימו חומה, העמידו אוהלים, הביאו אפילו קופסה גדולה של גפרורים כדי שיוכלו להדליק את כל הפרימוסים ואחרי מסדר רשמי במדי בית"ר, אמרו שלום לכל המכובדים ונשארו לבד.

והלבד היה קשה. בשיא הם היו 30 שמשפחות, שאריות של משפחות שכן הגברים "ישבו והתיישבו", כראוי לביתרים אמיתיים.
חלק מהגברים נאסרו ע"י הבריטים והחיים לבד, עבור הנשים היו קשים מנשוא. כדי להקל על כולם העבירו אליהן את הנשים והילדים גם ממשמר הירדן, שגם הגברים שלהן נאסרו.

קראו שם לנקודה - תל צור. גם מטעמים פרגמטיים. כבר הייתה נקודה כזו במקום, כמה מטרים מעליהם, אבל אלו היו אחרים, שייכים לחיק החם של אלה שהממסד רצה בטובתם. בנתיים. קבוצות כיבוש. אז למה לא לקרוא לנקודה גם תל צור? כאילו כדי לבלבל את הבריטים שהרי הם בכלל ביתרים ואלה מלמעלה, לא. ובעצם הם רצו לקרוא לנקודה בשם הרבה יותר ראוי: מצפן או 'הפנים צפונה', שמות ביתריים מלאים הוד.

כמה שנים החזיקו מעמד במקום. אבל מהר מאוד הבינו שלהקים יישוב רועים כאן בנקודה הזו, על אדמות פיק"א זה בלתי אפשרי. ב 1943 נגמר הענין בתל צור. אי אפשר להתישב ישיבת קבע, אי אפשר לקבל אדמה ואי אפשר לצאת למרעה.
מירקין, איש פיק"א פתח להם את חצר שוני שכבר היתה נטושה. מקום טוב למשפחות ועיזים וכבשים.

בעיצומה של המלחמה, 1946, סוף הסיפור.
מירקין, איש פיק"א שזכר להם חסד הציע להם כמה נחלות בשולי בינמינה . לרחוב החדש קראו נחלת ז'בוטינסקי.


היום. בדיוק 71 שנים אחרי - עלינו להכיר את הנקודה כי אנחנו לא אנשי בית"ר, ןלא רוויזיוניסטים מבית וגם לא בינמינים.
תודה למרגרט מבית הראשונים בבנימינה ועמנואל איש הקק"ל שפתח חלון לעולם אחר.
תרתי משמע.
מבטיחה להמשיך.

יום שבת, 17 באפריל 2010

יקב מאיר שפיה



קונים יין שהוא סיפור - ארז ולקוחה

יורם פניאס שוב, איש יקר ופגישה עם היין- ארז.
יורם כבר 17 שנה בכפר הנוער. הוא התחיל והתקדם במסלול הרגיל ואז הרגיש שהוא נשחק,
אז כדי לא לאבד את האהבה לחינוך, לילדים, למקום, לייעוד שלו בחיים, החליט שהוא עובר תפקיד.
וכשהבין שהילדים לא אוהבים לרדת לכרם בארבע בבוקר ולצאת לחליבה בחימש בחליט ללכת על משהו סקסי.
יקב.
יקב לימודי.
יקב שבו ילמדו על כל התהליך של הכנת היין וגם יכינו, מענבים שיגדלו לבד, שיבצרו לבד, שידרכו לבד.
מי שלא ירד לעבוד בכרם לפחות שבוע, לא יכול להכנס לנבחרת של היינים של כפר הנוער.
היה מי שאמר שזה לא חינוכי - איך מלמדים ילדים על יין....
היה מי שאמר שזה לא בסדר בגלל עניני כשרות...
ויורם בשלו. יין זה חלק מתרבות. הוא אפילו זוכר במעומעם שקבל טעימה ראשונה כבר בגיל שמונה ימים.
ואח"כ בבית אבא שאת הטבעת שלו הוא עונד על האצבע עד היום היו עושים קידוש ביום שישי.
יין זה חינוך.
והיין של יורם וארז היינן המוכשר, והאהבה לילדים, לחינוך, לאדם והארחיות האישית של כל אחד הוא יותר מיין.
זה לקנות סיפור, לא סתם בקבוק של יין.

יום שלישי, 6 באפריל 2010

עגל הזהב בעין הוד - 2010

כל שנה מתחדש הויכוח.
האם זה טקס ראוי או לא?
בסופו של דבר החלטתי לעצמי שהוא לא ראוי, אבל הוא נאמן למקורות - היה עגל, היתה עבודה זרה, הוא נשרף וחזרנו למקורות. סליחה, למוטב.
כמו כל שנה, כולם הוציאו את הגלביות מהארון, אולי הזדמנות אחרונה ללבוש את מה שקנו בהתלהבות בהודו או בסיני, שמו צעיפים, כאפיות לבנות על הראש , פרחים בשיער ולקחו כלי הקשה מהבית.


נפגשנו ליד העץ. 'עץ המשאלות'. עוד מוסד מקומי. עץ שהורכב והוצב במקומו אחרי השריפה הגדולה ועליו עלי משאלות של ילדי הכפר באותה עת. העץ כבר הזדקן כמו כולנו, אבל המיקום שלו מצוין ליציאה לתהלוכה. אחרי שכולם התאספו ניתן האות, התופים נשמעו, החצורה נשמעה והתהתלוכה יצאה לדרך הארוכה. 
בדרך נאספו עוד ועוד אנשים. 
כל הדרך נשמעו התופים, כלי ההקשה, החצוצרה, השריקות וההמון. 
מי שלא רצה ללכת ישב בצד הדרך והסתכל . 

כולנו הלכנו בתקווה לראות כבר את העגל. שמענו שהשנה, כמו כל שנה הוא מיוחד, ייחודי, אמנותי, השנה הפרויקט הופקד בידי גיא לוגסי וארז - זה חייב להיות מיוחד. 


ואז נפגשנו. הנה העגל.
החשיפה המלכותית, הפגישה הראשונה עם משה ועם מנחת הטקס, והאמת?
כבר לא שמעתי מה אמרו ולמי.
העגל מרהיב ומקסים וכ"כ עגל זהב. עד שנשרף.
אחרי שנשרף לקול מצהלות, תופים ושריקות, ניתן האות לאכול חמץ.
אז התחילה ההסתערות על הפיתות שנאפו במקום.
הכי טעים - פיתה עם שוקולד.


אפשר להתווכח על מהות הטקס כמה שרוצים.
אפשר לקטול אותו כי הוא פאגאני במהותו ואפשר לראות אותו באור חיובי כי הוא מאוד מתאים ל'רוח המקום' - כפי שהיינו רוצים לראות את הרוח ....
אבל האמת שזה ממש לא משנה.
לחגיגה באמפי', לשריפה של העגל כבר מתקבצים כולם, מי כדי לראות את התהלוכה, מי כדי להראות ומי כדי לראות.
או לאכול פיתה.

יום שני, 5 באפריל 2010

מקסריה למגידו




שער הכניסה המרשים למגידו - מאות שנים של שער. 


שני אתרים אהובים עלי במיוחד.
קיסריה זה די ברור למה.
הורדוס הוא דמות שקשה לא לספר עליה. הורדוס הבנאי, הורדוס של מרים, הורדוס של דוריס, הורדוס עליו נאמר כי עדיף להיות כלב בחצרו ולא בן משפחה ...




אז למה מגידו?
כי מגידו היא לא ברורה ו'מדברת' כמו קיסריה, כי אין מה לראות בה, כי אין מה לעשות בה - חוץ מלספר סיפור מרתק.
וצריך לדעת לספר סיפור כמו שצריך. כשעולים למגידו הנוף מסביב כבר מכניס לאווירה:

אח"כ,  כמה אלפי שנה של רצף יישובי זה לא סיפור פשוט ותלוי מאיפה ועד לאיפה סופרים.
התל - תופעה תרבותית, ארכאולוגית, נוף תרבות של חברה, תקופה ואזור. אפילו אונסקו הכירו במגידו כאתר מורשת עולמית.
מגיע לה, אם אתם שואלים אותי כי להיות תל זה לא פשוט.

הסיפור הדתי - הסטורי שלה. משלמה שבנה 'ערי רכב' ביניהן מגידו, ואולי אחאב היה זה שבנה אבל יחסי הציבור שלו כשנכתב התנך לא היו משהו? ואולי בכלל היה זה מלך אחר? בירידיה המושל הכנעני,שמע עבד ירובעם המופיע בחרפושית האבודה, או בענה בן אחילוד שהיה בעצם המושל מטעם שלמה - כולם שמות שנקשרו לעיר.
ועדיין לא התחלתי בכלל לספר בענין ארמגדון, יוחנן פאולוס והביקור עם הנשיא שזר בזמנו והאוטובוסים של הצליינים שמגיעים פעמיים ביום - בדרכם אל הצפון או בחזרה משם. ולא משנה כמה קר, חם, רטוב או חמסין יהיה באותו יום הם יעלו אל התל ויאמרו תפילה וילכו עם תחושה טובה שעשו משהו למען האנושות. 

ישראלים לא מגיעים לתל וחבל.
מגידו  - יש בה סיפור אמיתי, מורכב ולא פשוט.


יום שבת, 27 במרץ 2010

שום ירוק - פסח בעין הוד

שום ירוק נחת בבית.

הריח, הלכלוך, האווירה וההתחדשות אומרים הכל - הגיע פסח. 
ומה עושים עם כ"כ הרבה שום? 
קודם כל מנקים קצת, מנערים את האדמה שנדבקה, קוצצים ומכניים לטחינה.
במג'ימיקס שמים גבעולים ירוקים, שום טרי ורך, המון שמן זית, קצת לימון סחוט מלח ופלפל. 
זהו. 
טוחנים וטוחנים עד שהנשמה יוצאת. לשום. הופך לממרח.

מה עושים עם הכל? 
צנצנת זכוכית אחת ושנייה, כדי שאפשר יהיה לחלק לחברים בעין הוד ולמשפחה, קצת להקפאה, קצת למרק שום עם בטטות ואורז ומה שנשאר נאכל על טוסט שצריך לחסל לפני הפסח. 
שבת בבוקר יום גשום וקריר עם עיתון, קפה, טוסט עם ממרח שום

זהשום





יום שלישי, 16 במרץ 2010

אביב קצר בעין הוד - מסלול טבע




חרציות בעין הוד בשיא השרב.
זו תקופת ביניים קצרה, שבה החורף כבר הסתלק, הקיץ מאותת בגדול שהוא כבר כאן ורק האדמה עוד מנסה להאחז באביב:
קצת רטיבות, קצת פריחות, הגל האחרון של הפריחה הצהובה וכל שדה ליד עין הוד נראה כאילו עכשיו יצא מאירופה.
כמה חבל שכל הסיפור נגמר כעבור עשרה ימים ואז הצהוב החרוך, היבש משתלט על הכל מכל.
בסיור יציאנו לטייל מסביב לכפר.
התחלנו במגרש החניה העמוס, עלינו לרכס מצפון וירדנו מסביב לתוך הזיתים והחרציות.
סיור קצר, לא יותר משעה, מלנכולי ו'כבד' כראוי ליום שהסתיים בשקיעה שהיתה מלאה באובך.
בדרך דברנו על חגורת הזיתים של הכפר הערבי עין חוד שחי פה עד 1948.
שני בתי בד היו בכפר הזה.
היה ידוע בטיב הזתים שהלכו והתרבו סביבו עם השנים.
חלק מהם עדיין קבורים בין האורנים של קק"ל.
אביה אמרה שהשמאל מוקיע את עין הוד: "אתם מנשלים וגרים בבתים לא לכם".
מישהי אחרת אמרה שגם הימין לא בדיוק אוהב את הכפר ואת מה שהוא מייצג.
ואני הערתי שגם מבחינת הערבים אנחנו סמל, לנכבה הפלשתינאית, ולתמצית הסיפור הישראלי ערבי.
בקיצור - לרשימה הזאת צריך לקרוא - "לך תוכיח שאין לך אחות", כי בכל מקרה מי שגר היום בעין הוד אין לו סיכוי להיות צודק או ראוי, או נכון מוסרית והשד יודע מה עוד.
את הירידה סיימנו בשתיקה רועמת. כל אחת חשבה על העמדה הפוליטית והאנושית והמוסרית שלה ומה יהיה על הילדים שלה בעתיד.