יום שני, 30 באוגוסט 2010

עין הוד בסוף הקיץ - רימונים שחורים



Posted by Picasa

בשבת ירדנו לקטוף רימונים. הרבה אחרי הדקה התשעים, הרבה מהם כבר פגועים ולא ראויים אפילו למיץ. שישה עצי רימונים נטעו ע"י בן ציון מגל, ליד התפוזים והלימונים, הפיטנגו והמישמש שכבר לא קיים. שנים אחרי, אנחנו קוטפים אותם ונזכרים באיש שאמר שאם אדם מעשן בגיל 96 סימן שהוא יחיה הרבה שנים ......

רימונים יש להם סגולה להעניק אריכות ימים. אני לא יודעת אם מישהו באמת ספר, אבל אומרים שברימון יש ברימון יש 613 גרגירים, בדיוק תרי"ג המצוות שאנו מצווים בהן.
מסורות על הרימון יש בערך כמו מספר הגרגרים:
בבבל נולד עץ הרימון מדמו של האל תמוז.  אולי בפרס, אולי  בסין.
במיתוסים אחרים מהאזור ההוא שבין הפרת והחידקל הרימון נולד מדמו של המלך הדדרימון, שמת ונולד מחדש כעץ מלכותי.
משם נדד לאירופה -  בזכות היוונים קראו לפרי Punic apple שהתגלגל לשמו הלטיני של הפרי - Punica granatum .
כך נוצר הקשר בין דיוניסוס שהיה אחראי על חקלאות, על עצי פרי למיניהם ויחד עם זה קשור לחגיגות פראיות של שתייה וסביאה, אם תרצו, פולחנות פוריות קדומים – לרימון האדום, המלכותי, שכל כולו אומר זנותיות.

לימים התגלגל הרימון למסורות הקשורות לממלכת השאול –  בעזרתו פיתה הדס את פרספונה להישאר בממלכת המתים. ואצלנו, ביהדות, איך לא, הרימון הוא פרי גן העדן האסור. אדום אדום, שחור, עגול וסקסי, גרגירים קטנים מכשפים – תכונות  הרימון הביאו לכך שהוא נאסר בשימוש ע"י אלה שתמיד מקלקלים את החגיגה. 

אחרי ששמו נקשר עם דברים טובים ויפים, עם סקס ושאול, עם אמנות ואוכל היו מי שהיו חייבים לקלקל את החגיגה.
במאה התשיעית הגיעו הרימונים לגרנדה של המורים. הפרי אפילו הפך לסמל הממלכה. לימים, הצרפתים היו חייבים לקלקל את החגיגה ולקרוא לרימון יד הצבאי ע"ש הרימון – grenade ....

 ישנם סוגים רבים של רימונים: רימון חמוץ ורימון מתוק, רימון 'מתפצל'  ועוד רבים. אבל המענין מכולם הוא הרימון השחור. בשנות השלושים באזרביג'ן פיתח בוטנאי יהודי רוסי בשם גריגורי לוין חווה של רימונים בטורקמניסטן. הרוסים ראו בזה מפעל חיוני והקצו לו שטחים וכספים והוא הצליח לאסוף מיני רימונים מכל העולם כולל רימונים שלטענתו היו רימוני הבר המקוריים - כום מהאסור ההוא שבין הקווקז ומרכז אסיה, שנגרילה לכל חובבי האגדות הבוטניאיות. בין היתר, אחד הזנים היו רימונים שחורים בשם Kara – Nar . לטענת המקומיים הוא טוב במיוחד נגד שלשול ומחלות עור משום מה. הרימונים השחורים הרשימו את כל מי שראה אותם -  שחורים סגולים, מבריקים מבחוץ, לא טעימים מבפנים. עם התמוטטות האמפריה בראשית שנות התשעעים צינור התמיכה הופסק והמפעל כולו נמוג אל העפר בבצורת שתקפה את האזור.
למזלנו, לוין הספיק לשלוח ייחורי רימונים יחודיים והפיץ אותם בכל העולם, בעיקר כשיחי נוי. אצלנו בבית, יש שיח אחד של רימונים שחורים. אין לי מושג איך הגיע ומי שתל, אולי סבא מגל? אולי מישהו אחר, אבל נשאר שיח זנוח, שכמעט חוסל פעם, ורק התערבות מהירה הצילה אותו, אחרי הכל – לא כל יום רואים רימון שחור מלכותי.

באשר לשאר הרימונים- זה הרבה יותר פשוט.
עכשיו זה סוף הקיץ לכאורה, לפחות ע"פ ההרגשה. עוד מעט חוזרים ללימודים למסגרת, לחיים הנורמאליים. אני כבר מחכה לחורף שיבוא. אבל עד שיגיע – עשינו מיץ רימונים.
אחרי שאכלנו רימונים ככה סתם, בישלנו איתם וסתם שמנו על השולחן לנוי, העמדנו את המסחטה וסחטנו לנו ארבעה בקבוקים של הנוזל האדום. 
שניים נגמרו כבר באותו יום, שניים בהקפאה. 

והמיוחדים מכולם הם הרימונים השחורים שעומדים בקערה על השולחן. 
זן מיוחד ונדיר שמצאנו סתם ככה, בין העצים של סבא מגל. 








יום שבת, 14 באוגוסט 2010

נווה ים - סופו של חלום.

בשבוע האחרון כרתו בקיבוץ נווה ים חורשה של עצים שהייתה אמורה להשתלב בתכנית הפיתוח החדשה של הקיבוץ.
אני ממש מצטערת, אבל לא הספקתי לצלם אותה כשעוד הייתה באתרה.
אני גם לא זוכרת אם היה מדובר באשלים הוותיקים או בפיקוסים במרכז הקיבוץ שגם הם בסכנה בגלל חמדנות של אנשים זה גם לא ממש משנה.
זה סימפטום לחוסר אכפתיות, לזילזול, ל'גרידיות' של אנשים ולפעמים זו פשוט אלימות לשמה.
עצים שנכרתים לכל המרבה במחיר, בתים שנהרסים, ארכיונים שנזרקים מובילים לחוסר כבוד לאנשים, לנשים, לאלימות כלפי החלשים ולחברה שאין בה ערכים, לחוסר תרבות.

קיבוץ נווה ים עלה לקרקע כבר באמצע שנות הארבעים פשוט מפני שבן גוריון אמר שהעם היהודי צריך גם דייגים.
בהתחלה ישבו בגבעת השדים במחנה האוהלים הנראה בתמונה. רוחות, רסס ים, קור נוראי בחורף ולחות מול חום בקיץ הובילו אותם לרדת מהגבעה ולבנות את הקיבוץ למטה, 200 מטרים מהים.



במשך שנים  ניסו להוציא לחמם מהים ללא הצלחה יתרה.

חצבו מעגנה לסירות שקיבלו, נתנו לסירות שמות עבריים על מנת להתחבר לשורשים ויצאו ללמוד את שיטות הדיג ואת שדות הדיג של המדינה החדשה.
לא תמיד בהצלחה. ניסו גם שימורים,  ותעשייה קלה ותיירות כי הם ממוקמים במקום מצוין מול הים.

ומה יקרה עכשיו?
תכנית הרחבה, ומפוני גוש קטיף, ומרבים במחיר בשיטת מכרז או בהקצאת מגרשים - אין לי מושג. אני רק מכירה כמה זקנים בקיבוץ שעוד יש בהם אידאולוגיה וחלומות שהולכים ונטרפים להם מול העיניים.

יום חמישי, 5 באוגוסט 2010

עין הוד השנים הקסומות - מי יכול לספר על סרטי נבון?

בשנת 1959 עין הוד הייתה בת שש שנים.
צעירה, זוהרת, מבטיחה ומאוד אופנתית. 
כולם כולם באו  לבקר - דני קיי, אלינור רוזוולט, אחד מהאחים מרקס ועוד רבים ואחרים. 
לכל אחד היה חבר בעין הוד ל'בוא לשבת על המרפסת ' וזה נחשב מקום בילוי מועדף על רבים מהבוהמה התל אביבית. 
גם תיירים היו חלק מהסיפור.


עין הוד נחשבה לחלק מהפנים היפות של המדינה הצעירה והאמנים מבחינתם קבלו את האורחים בשמחה.
האוטו השחור הגדול של התיירים היה נכנס לכפר, חונה ליד הגלריה המרכזית והסלבריטאים היו יוצאים לראות אומנות  ואמנות ישראלית בגלריה המרכזית. לא היו ספקות ביחס למפעל הציוני האמנותי, לא היו הרהורי כפירה בנחיצותו וגם לא הייתה ציניות. מהסרט שהופק וצולם בשנת 1959 עולה ההתרגשות ותחושת החופש, ההתלהבות של העושים במלאכה וגם של מי שצילם שדאג למצוא את הפינות היפות ביותר בחורבות הכפר. 


אני לא יודעת של מי הייתה היוזמה לעשות סרט פרסום לעין הוד. יכול מאוד להיות שדווקא ועד הכפר היו אלה שהציעו לקרן היסוד והם נענו. אבל אולי שגם הפוך. בכל מקרה ה'קבלן' שצילם את הסרט היה יוסף נבון. בעל פירמת סרטים עצמאית בשם סרטי יוסף נבון. 
לא מצאתי עליו כלום. אני רק יודעת שגר בתל אביב, הפיק וצילם סרטים עצמאית וגם עבור קרן היסוד כמו במקרה זה.
מענין מה עוד צילם, איפה ומתי.
מענין מה עלה בגורלו.
מישהו יכול לספר?

בינתיים:
Ein-Hod 1959:
צלם -  ??
מוסיקה - הלפרין
הארות - חיים חפר.
הפיק - יהודה טרמו.
הרעיון - קרן היסוד מציגה את תפארת היצירה הישראלית האמנותית - עין הוד.

באדיבות סרטי שפילברג:

יום שלישי, 3 באוגוסט 2010

עתלית - בין ים לכורכר, סיור קצר במושבה נעלמה.

סיור קצר בעתלית מגלה מקומות שעדיין נשמר בהם קסם וזהות. 
שיטוט ברחוב שפעם היה הראשי של המושבה ועל גבי רכס הכורכר המקסים של עתלית, מלווה בתמונות ארכיון ישנות ורכילות מקומית הכרחית מגלה קצת מסודות המושבה שאף אחד לא מגיע אליה סתם ככה לביקור. 

עתלית הוקמה בשנת 1903.
יוסף קלוזנר היה זה שהחליט שלמושבות כאלה שהן לא זיכרון יעקב ראש פינה או רשל"צ, כלומר מושבות גדולות ומרכז אזורי - צריך לקרוא 'מושביות'. ההחלטה למקם את עתלית עם הפנים מזרחה לכיוון הכרמל ולא לכיוון הים מיוחסת לד"ר הלל יפה שאחרי דוח מיוחד החליט שבכיוון הזה יש סיכוי לפחות מלריה. ובכלל, הוא לא חשב שראוי להקים התיישבות במקום הזה - בדיוק בגלל הבעייתיות של מים-יתושים-מחלות. אבל אם כבר אתם מתעקשים אז עדיף שהרחוב הראשי יפנה מזרחה.
כעבור זמן קצר התברר שהמושבה לא הולכת לאף מקום.
פשוט לא מתקדמת.

כשמסע המושבות של הרב קוק עבר בה - הוחלט לשנות את שמה מעתלית ל'תרומיה'.
משנה שם משנה מזל - לא במקרה של עתלית, אז חזרו לשם המקורי.
במשך שנים ארוכות עתלית הייתה מנומנמת עם כנות טובות יותר וטובות פחות, עם אוכלוסייה ותיקה מול אוכלוסייה עשירה מאוד וכמה סלבריטאים לקינוח.
ועכשיו הכל משתנה. בעקבות תכנית המתאר החדשה ישנה של המושבה היא הופכת לעיירה, עם שיכונים במקום אדמות חקלאיות, עם 'פיתוח' של אזורי מסחר ומלאכה, עם 'פיתוח סביבתי' שזה אומר מדרכות, חניות, גינון ציבורי ועוד.
לכולם ברור לאן עתלית הולכת.
אבל מה שכחו בתהליך המבורך?
כרגיל. מאיפה באנו.

מיבנים ישנים נמחקים לטובת חדשים לחלוטין, מבני ציבור עוברים 'שיפוצים' שגוזלים מהם את הראשוניות התכנונית, תוואי שטח משתנים לטובת 'פיתוח שטח' ועוד. אני לא מהפנאטים שחושבים שצריך להשאיר הכל כמו שהיה 'פעם', אבל שימור של ישן וחדש, יצירת תמהיל פיסי שונה, ערכי יותר, הסטורי יותר, מעניק למושבה זהות מקומית. אופי אמיתי ולא שטוח וסתמי כמו בכל מקום. ובעתלית היה מקום לשמור על ערכי מורשת, ערכי טבע מיוחדים ולהשתמש בהם כדי לקדם את כל המושבה. למה לא ליצור מוקד תרבותי מסביב לבית הכנסת שיכול היה להיות יפה יותר? לצאת לסיבוב נגיש על רכס כורכר? כי בכמה מקומות כבר חורפות ציפורים נודדות ליד הבית? איפה עוד ניתן לראות את החיבור בין הכורכר לים?
במקום זה נקבל עתיד הקרוב דיסנילנד חסר זהות אמיתית, סתם מקום שאין לו ייחוס, כמו כל עיירה אחרת בארץ.

ונותר רק לחשוב שזה יכול היה להיות אחרת: