יום שבת, 27 במרץ 2010

שום ירוק - פסח בעין הוד

שום ירוק נחת בבית.

הריח, הלכלוך, האווירה וההתחדשות אומרים הכל - הגיע פסח. 
ומה עושים עם כ"כ הרבה שום? 
קודם כל מנקים קצת, מנערים את האדמה שנדבקה, קוצצים ומכניים לטחינה.
במג'ימיקס שמים גבעולים ירוקים, שום טרי ורך, המון שמן זית, קצת לימון סחוט מלח ופלפל. 
זהו. 
טוחנים וטוחנים עד שהנשמה יוצאת. לשום. הופך לממרח.

מה עושים עם הכל? 
צנצנת זכוכית אחת ושנייה, כדי שאפשר יהיה לחלק לחברים בעין הוד ולמשפחה, קצת להקפאה, קצת למרק שום עם בטטות ואורז ומה שנשאר נאכל על טוסט שצריך לחסל לפני הפסח. 
שבת בבוקר יום גשום וקריר עם עיתון, קפה, טוסט עם ממרח שום

זהשום





יום שלישי, 16 במרץ 2010

אביב קצר בעין הוד - מסלול טבע




חרציות בעין הוד בשיא השרב.
זו תקופת ביניים קצרה, שבה החורף כבר הסתלק, הקיץ מאותת בגדול שהוא כבר כאן ורק האדמה עוד מנסה להאחז באביב:
קצת רטיבות, קצת פריחות, הגל האחרון של הפריחה הצהובה וכל שדה ליד עין הוד נראה כאילו עכשיו יצא מאירופה.
כמה חבל שכל הסיפור נגמר כעבור עשרה ימים ואז הצהוב החרוך, היבש משתלט על הכל מכל.
בסיור יציאנו לטייל מסביב לכפר.
התחלנו במגרש החניה העמוס, עלינו לרכס מצפון וירדנו מסביב לתוך הזיתים והחרציות.
סיור קצר, לא יותר משעה, מלנכולי ו'כבד' כראוי ליום שהסתיים בשקיעה שהיתה מלאה באובך.
בדרך דברנו על חגורת הזיתים של הכפר הערבי עין חוד שחי פה עד 1948.
שני בתי בד היו בכפר הזה.
היה ידוע בטיב הזתים שהלכו והתרבו סביבו עם השנים.
חלק מהם עדיין קבורים בין האורנים של קק"ל.
אביה אמרה שהשמאל מוקיע את עין הוד: "אתם מנשלים וגרים בבתים לא לכם".
מישהי אחרת אמרה שגם הימין לא בדיוק אוהב את הכפר ואת מה שהוא מייצג.
ואני הערתי שגם מבחינת הערבים אנחנו סמל, לנכבה הפלשתינאית, ולתמצית הסיפור הישראלי ערבי.
בקיצור - לרשימה הזאת צריך לקרוא - "לך תוכיח שאין לך אחות", כי בכל מקרה מי שגר היום בעין הוד אין לו סיכוי להיות צודק או ראוי, או נכון מוסרית והשד יודע מה עוד.
את הירידה סיימנו בשתיקה רועמת. כל אחת חשבה על העמדה הפוליטית והאנושית והמוסרית שלה ומה יהיה על הילדים שלה בעתיד.

יום שני, 15 במרץ 2010

תל יקנעם


מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי לטפס על התל ליד יוקנעם.
פעם לא ידעתי שזה תל, בשבילי זו היתה הגבעה שכל חורף היתה צבועה בירוק מדהים, גבוהה, חלקה ומזכירה קטיפה.
כשהתחילו לפרוח הכלניות זו בכלל חגיגה.
לימים למדתי שזה תל יקנעם, שיש בו אולי 4000 שנה של רצף יישובי  בצורה כזו או אחרת, שיש בו שרידים של כנסייה עם נוף לעמק (למרות שלצלבנים לא היה שם חלון מן הסתם  ....), חומות קדומות ליד שרידי מבצר ערבי, אולי של דאהר אל עומר, סיפור על אריסים ערבים עם מודעות משפטית וההתיישבות הבורגנית של שנת השלושים - מושבה יקנעם.


זהו תל. 
דוגמא למבנה קלאסי של תל מקראי שבשלו זכו התלים המקראיים בארץ להיות חלק מאתרי אונסק"ו. גאווה לאומית גדולה... רשות העתיקות סיימה השנה פרויקט קהילתי שבמסגרתו אומץ התל ע"י תלמידי בתי הספר הקרובים. הם למדו, והכירו, והתוצר הוא אריחי הקרמיקה המעטרים את כל התל והשילוט בו. הרעין מאחורי הפרויקט הוא לחבר את הקהילה אל המקוםוכרגע עושה רושם שזה מצליח. שבת בבוקר, טיול של גמלאים, פוגש קבוצות של ילידם ומשפחות שעלו על התל כדי להתאוורר השבת בבוקר. חלק אחרי התפילה, חלק סתם ככה כי שבת משגעת בחוץ. ונקי. ושקט, ואין ונדליזם ושתי בנות שישבו לשיחה מהלב ליד המודל קמו והסתלקו כי לא רצו שנקשיב......

העלייה לתל נראית קשה אבל בעצם קלה מאוד. ויפה מאוד. 
האריחים המצוירים מזמנים התחלה מצוינת להבין מה יש פה בכלל, מהם הערכים או התימות המאפיינות את תל יקנעם. 
יש כאן ביצורים ויש מפעל מים ויש תצפית, ויש מיקום מצוין בפתח הואדי או בסופו, תלוי מאיפה באתם. 
אפשר לדבר על נשק ואפשר לדבר על דרכים והכי נחמד - לדבר על המלח. שיירות שיירות של שקי מלח עברו בדרך הזאת בדרכן אל המזרח. שם היו צריכים את המלח לצרכי שימור ואפילו להוסיף למי השתייה.  מלח שווה את משקלו בזהב ככה אומרים. 




וככה נראה משחק מפה: הדרכים בא"י.
יקנעם בפתח או בסוף דרך המלח או דרך המלך, יקנעם כתחנת הדלק האחרונה לפני הדרך הגולה, יקנעם בעיר שכולם רבים עלי, זבולון נגד מנשה והמרויח הגדול הוא שבט לוי שקיבל עיר מסחרית וכלכלית להחזקתו. אין ספק שעשו עסקה טובה.
ברוחי הפלגתי לשנת 1492  לפני הספירה. לתחותמס המלך המצרי ומסעו לסדר עניינים בצפון הממלכה הענקית שלו. בדרך היה צריך לעבור ולכבוש את מגידו, השכנה העוד -יותר-עשירה- של-יקנעם, מדרום לה, בפתח מעבר ערונה.

תחותמס ביקש מהאלופים שלו הצעות לכיבוש העיר המבוצרת, תל מגידו. הם המליצו לו לעבור מזרחה מחוף הים דרך ואדי המלך הוא ואדי מילק בלשון 'פולנית' של היום, לבוא למגידו מצפון ולהפתיע אותם לגמרי.
הוא כנראה אמר תודה יפה, פרש לחשוב על ההצעה והחליט הפוך - את מגידו כובשים מואדי ערה, מעבר ערונה.
אמר ועשה.
ולא יכולה שלא לחשוב מה היה עולה בגורלה של יקנעם אם הוא היה מחליט דווקא לכבוש אותה קודם ואח"כ את מגידו.
בתל יקנעם סיימו לשלט את התל, מתחו סככות צל ואפילו דרך הכשירו כדי שנהג האוטובוס לא יקלל אותי שוב על זה שהכנסתי אותו לרחוב מנומנם עם המון מכוניות.





Posted by Picasa