יום שלישי, 29 ביוני 2010

עין הוד - משפחת שץ - משפחה מיוחסת.

לואיז ובצלאל שץ בבית בעין הוד.

אומרים  שהם היו מאוד דומים ביצירתם.
עליו אמרו שהיה מאוד כשרוני. 
והיא הייתה שקופה .......
בסיור האחרון נדברנו על משפחות מיוחסות. 

מענים איך היה לגדול בבית שאבא שלך הוא הוגה רעיון בצלאל? 
האם ראה עצמו ממשיך דרכו? האם מרד? 
מה חשב אבא שלו שנתן לו שם כל כך מחייב? 
האם הגיע לעין הוד כדי להמשיך את החזון של אבא שלו? 
אין לי תשובה, אבל אין ספק שזו משפחה מיוחסת. 





יום שני, 28 ביוני 2010

הבית של גרטרוד קראוס - עין הוד

זו כבר הקריירה השלישית שלה.
אחרי שקבלה פרס ישראל על תרומתה למחול הישראלי.
אחרי שהיתה פסנתרנית, רקדנית ומורה דגולה למחול, היא הייתה לפסלת.
ולא סתם פסלת - מפסלת באבן.
ככה יאה לאישה קטנה ושברירירת למראה.

היא לא הלכה לכיוון של הקרמיקה שהייה כ"כ אופנתי בעין הוד. אולי כי לא התחברה למגע הרך ו'לחומר ביד היוצר', אולי כי אבן צריך להכניע ולפסל - כמו הגוף - כדי שתוציא תוצאה.
בכל מקרה היא בחרה לעבוד באבן, בחצר הבית בו גרה עם אלזה, ותמיד עם הסגריה בקצה הפה. אפשר היה לשמוע אותה הולמת בסלעים שלקטה מסביב, מוציאה מהם ראשים ודמויות ואשאיר לטובים ממני את הניתוח האמנותי שלהם.

אופנה נוספת בעין הוד היו ציורי הקיר.
על כל קיר היה ציור. וכך גם בבית של אלזה וגרטרוד. ומתי שנמאס פשוט החליפו את הציור - קראו למישהו אחר שיצייר ויחליף את התפאורה או שהיו עושות לבד. ככה היה בבית של ינקו, ככה במסעדה וכך אפשר לראות עדיין את הציפור של שאלתיאל עפה לה מעל למשקוף הבית של גרטרוד ואלזה.

היום בית גרטרוד הוא 'אכסניה לתרבות', יש הרצאות, מפגשים וקונצרטים.
היא בטח הייתה שמחה שהרי הורישה את הבית לכפר לצרכי תרבות.





יום רביעי, 23 ביוני 2010

לואיז שץ - קיר אמנותי בעין הוד


הקיר במרכז לבריאות הנפש - טירת הכרמל לפני שמורידים

אין לי יומרות להיות מבינה גדולה באמנות. אבל אני מבינה גדולה בסיפורים.
וזה סיפור מצוין.

ראשיתו באמצע מאי, במייל ממהנדס המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, שיידע את מזכירות עין הוד שיש קיר אמנותי שעומד להרס. יש יומיים לעשות משהו לגביו. שלחו את סמי (ידי זהב) ואת עימאד (יש לו טנדר) והם פרקו והעבירו את הקיר לעין הוד. משימה לא קלה. שני אריחים נשברו כבר על ההתחלה, למזלנו רק שניים. אח"כ היה צריך למספר את כל 275 האריחים, לארוז בזהירות, להניח בטנדר ולנסוע לאט הביתה. אח"כ בנו את הקיר מחדש - על קיר הגלריה.

החלק השני של הסיפור היה לברר של מי היצירה.
מה שברור - שאיצ'ה ממבוש ביצע אותה בסדנת הקרמיקה בעין הוד, מתישהו. אין תאריך על הקיר. אין רשומה מסודרת במרכז לבריאות הנפש. על הקיר חתום ל. שץ.

בצלאל - ליליק שץ התגורר פעם בכפר. יחד עם אישתו לואיז.
אנחנו מתוכנתים כבר ולכן הניחו ישירות שמי שיצר את הציור היה בצלאל שץ (כן, הבן של, נו, ההוא, בוריס שץ, ביה"ס בצלאל ירושלים). ורק אחרי שהוצב, עוברות ושבות מהכפר אמרו שהיצירה לא שלו בכלל אלא של אישתו - לואיז.

לואיז מק'קלור שץ היתה אמריקאית ממוצא קנדי. אישה יפה. התחתנה לתוך משפחה מיוחסת.
גם הבעל, גם הגיסה זוהרה היו אמנים, דור שני לאמנות.
דור שני לחזון של אמנות ואומנות שימושית בא"י.
רק שלסדנא שלהם קראו 'יעד'.
חיו קצת בירושלים ובעין הוד בנו את ביתם בשנת 1957, יחד יצרו, יחד עבדו.

לואיז שץ הייתה אישה אחרת. זרם אמנותי של אישה אחת.
גדעון עפרת שמפליא לתאר בד"כ, השתמש במקרה שלה דווקא במילים של הסופר הנרי מילר, שהיה בעלה של אחותה איב:


והקיר כמו קיר - שותק.
הוא לא מספר סיפור אלא אם תקדישו לו רגע אחד, תעצרו ותנסו לעשות חיבור בין האישה ובין הציור החמקני, המרפרף, השקוף שעל הקיר.

להצלחה יש אבות רבים - המרכז לבריאות הנפש טירה, לועד בכפר עין הוד, לסמי ידיי זהב, לעימאד הטנדר נוסע, ולכל מי ששם לב.