סיור ברחובות הדר הוא טיול אחר. צריך לבחור יום שמש אביבי, לפתוח את העיניים, לקחת פסק זמן מהמולת היום ופשוט לשוטט. לא להתבייש להיכנס לחצר, לדבר עם המוכר בחנות או לשוחח עם שחקן שח בגן. לשים משקפיים וורודות ולחשוב שפעם היה כאן יוקרתי נורא......
טיול בהדר הכרמל הוא פסיפס של עבר והווה. הדר הכרמל, היתה עד לא מכבר שכונה מזדקנת, שמצבה הפיזי הולך ומתדרדר, שרמת הפשיעה בה עולה יחד עם הירידה ברמת החיים, אך בשנים האחרונות מתרחש בה תהליך התחדשות מרענן. צעירים שגדלו בשכונה חוזרים אליה, בתי קפה נפתחים בה ליד גלריות וחנויות שכונתיות, ובתי עסק ייחודיים משרתים את צורכי האוכלוסייה הרוסית ההולכת וגדלה. תחושת הקהילתיות והאווירה המיוחדת שלה משכו אנשים רבים, אך כגודל המגוון כך גם הבעיות והלחצים. במקומות רבים בשכונה תפסו את מקומם של בתי המגורים משרדים, עסקים ומכוני ליווי, העוני מזדחל, הערייה מזניחה, וחיי הקהילה שצמחו כאן בשנים האחרונה מוחזקים בחוטים דקים דקיקים שבקלות יכולים להיקרע. למרות ההתחדשות העירונית הפנימית, למרות המאבקים הציבוריים לשימור השכונה וערכיה - השכונה נמצאת בנקודה בזמן שממנה אפשר להמריא ולהפוך למרכז התרבותי החדש של חיפה, או להתרסק.
ואולם, העבר של הדר הכרמל עדיין נמצא בכל מקום, והוא בדיוק מה שמושך אליה את הצעירים ואת המטיילים שמחפשים את הקסם, הרומנטיקה והסגנון. כי מי לא גר כאן? כל סלתה ושמנה של חיפה: משפחת ויצמן; וילבושביץ, ממייסדי מפעל "עתיד", שהפך לימים לבית החרושת "שמן"; אדון פבזנר, מבעלי מחסני "חירם" ויו"ר ועד השכונה המיתולוגי; אנשי עסקים, רופאים ואלה שהפרוטה היתה מצויה בכיסם.
ראשיתה של השכונה בעוגן התרבותי והלאומי - בטכניון. מכלול הטכניון היווה את הבסיס לשכונה שהתפתחה באותה רמה, שכונתה "מדרגת ההר". עם השנים הפכה השכונה, שיועדה להיות "עיר גנים" שלווה וירוקה, למרכז עירוני תוסס: נפתחו בה חנויות, משרדים, בתי קפה, תיאטרון, בתי קולנוע ושוק.
טכניקום שהפך למוזיאון
את הסיור נתחיל בגן הטכניון הישן (חלק מהטכניון עבר ב-1953 לקמפוס חדש בנווה שאנן), ששוקם לכבוד יובל ה-75 למוסד. כיום שוב ניתן לראות בגן את שדרת דקלי הוושינגטוניה, שבעבר הוליכה היישר לעבר האופק (בימים יפים ניתן היה לראות מכאן את ראש הנקרה), את המערכת של תעלות הניקוז ואת שני הדקלים, שניטעו על ידי אלברט איינשטיין ורעייתו בעת ביקורם בטכניון ב-1924.
ראשיתו של הטכניון ב-1911, כיוזמה של חברת "עזרה" של יהודי גרמניה, שביקשה להקים בארץ ישראל מוסד יהודי ללימוד המקצועות הטכניים. בשל מלחמת העולם הראשונה, התעכבה פתיחת המוסד, שנחנך רק ב-1924 כמכלול ובו באר המים, מבנה הפנימייה, בית הספר הריאלי, בתי המלאכה, מבנה הטכניקום עצמו (כיום פועל בו ה"מדעטק", המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל) וגן מעוצב.
תכנון המכלול הופקד בידיו של אלכסנדר ברוואלד, ארכיטקט יהודי גרמני בעל מוניטין. ברוואלד ביקש להמחיש את הקשר שבין העם החוזר למולדתו ובין המציאות "המזרחית" בארץ. בניגוד לאדריכלים אחרים בני תקופתו, הוא הצליח ברוואלד ליצור שלמות סגנונית, שפה מיוחדת, המאפשרת לזהות גם כיום את המבנים שתִכנן. הוא שילב תפיסות וחומרי בניין מערביים עם אלמנטים מזרחיים, הבאים בין השאר לידי ביטוי בעיטור הגג של הבניין ובמרפסות המקושטות בשני צדדיו. את הנקודה הציונית נמצא בשני מגיני דוד הכלולים במבנה: הראשון מובלט באבן מעל לכניסה, והשני קבוע בסבכה שבדלת הכניסה, מעל לדיוקנו של הארכיטקט. לפני גרם המדרגות הראשי לבנין עמדו בעבר שני ברושים זקופים. בשנים האחרונות חלה אחד מהם והמאמצים הרבים להחיותו לא הצליחו. השלמות הסמטרית נפגעה......
"הרחוב לאוטומובילים, סמטה להולכי הרגל"
נצא מהגן בשער המזרחי ונרד ברחוב ירושלים, המכונה הרחוב של "בעלי הבתים". כבר בהתחלה נבחין בתכנון ההגיוני והמתחשב של השכונה, שעוצבה על ידי האדריכל ריכרד קאופמן, לפי תוכניתו המקורית של הארכיטקט פטריק גדס: הרחובות - שביניהם מקשרות סמטאות להולכי הרגל - עוקבים במהלכם אחר קווי הגובה, ואינם שוברים את הטופוגרפיה. השקט, הצמחייה וקצב הרחוב - כל אלה מעידים על יופיה של השכונה, שהתקהה עם השנים. קאופמן, האדריכל של המוסדות הציוניים, יצר שפה מודרנית ייחודית, שתרמה לעיצובה של ארץ ישראל הישנה והטובה, שכיום אופנתי להתרפק עליה. הוא תִכנן מושבים כמו נהלל, מבנים רבים וגם את "שכונות הגנים", שנועדו לשקף את יצירת החברה העברית החדשה בארץ.
נלך במדרכה הצפונית של רחוב ירושלים. בית מספר 5 שרד רק אחרי מאבק ציבורי ארוך לשימורו. זהו בית אבן גדול, בעל מרפסות, סבכת עץ וגג רעפים, ובתכנונו נעשה שימוש דקורטיבי באבן להדגשת קווי המתאר של החלונות והקשתות. יש הסבורים שאת המבנה כולו, או לפחות את הקומה השנייה, תִכנן גדליהו וילבושביץ, שעיצב בשנות העשרים של המאה הקודמת רבים מבתי השכונה. מבנים אלה ובית מספר 5 עוצבו בסגנון אקלקטי, שהעניק להם את הכינוי "ארמונות בשממה".
לאורך המדרכה ממול נראה בשורה של בתי באוהאוס, הסגנון המודרני הבינלאומי. אלה בתי דירות משנות השלושים של המאה העשרים, שהיופי בהם נובע מהחלל עצמו, ולא מהקישוטים ומהעיטורים. כדאי לשים לב לחדרי המדרגות המוארים ולצלונים שמעל החלונות והמרפסות. בניגוד לתל אביב, שבה כל בנייני הבאוהאוס הוקמו במתכונת הקלאסית של סגנון זה, כאן נוכל למצוא וריאנטים, כמו בית באוהאוס מחופה באבן (כתובת: ירושלים 8), האופייני רק לירושלים ולחיפה.
בהמשך הרחוב, במדרכה הצפונית, נמצא בית דירות (כתובת: ירושלים 11), שהכניסה אליו היא מהסמטה המוליכה למטה, לרחוב נורדאו. את הבית הזה תִכנן הצמד אורל וזוהר, מהנדס וארכיטקט, שעבדו ביחד ועיצבו אחדים מהבתים המודרניים המרשימים ביותר בחיפה. את הבניינים שתכננו מאפיינת חזות "נקייה": קומת עמודים פתוחה עם חלונות עגולים, אלמנט קישוטי המחבר את כל הקומות אל הפרגולה שעל הגג, וגן שבערוגותיו נטועים עצים.
המבנה ברחוב ירושלים 15 הוא לכאורה סתם עוד בית. אבל על השלט מצויין שבבית הזה התגורר אבא חושי, ראש העיר הכל יכול. מולו, בבית מספר 20, גר מנהל בנק אפ"ק (לימים בנק לאומי) בחיפה, שלמה זלמן נתנזון. במקום עדיין שרדו מעקה המדרגות המקורי וסורג הגדר העדין. לכמה שנים? אין לדעת, שכן האופנה החדשה ברחוב ירושלים היא החניות. פעם דאגו בעלי הבתים לשתול בחצר עצים: קזוארינות בגבולות המגרש, ברושים בחזית ועצי צל אחרים בתווך. כיום נמדדת רמת החיים על פי מספר החניות שאפשר לדחוס בחצר אחת. אבל לפחות לבית אחד (כתובת: ירושלים 24) נעשה חסד. לפני כמה שנים עציו נגזמו, חזיתו נוקתה, וכך נחשף הבית המיוחד שתִכנן הארכיטקט יוסף ברלין עבור עו"ד סגל.
ברחוב ירושלים 28 הקים גדליהו וילבושביץ בית שהוקדש לאוסישקין. אוסישקין לא גר בו מעולם, אבל ד"ר אורבך קבע בו את משכנו, ואף פתח בקומה הראשונה בית יולדות. מולו נמצא כיום מתנ"ס הדר - שם מודרני, שהחליף את "מרכז ביתנו" של מועצת הפועלים, אך עדיין משמש את אוכלוסיית השכונה כולה, שגם היא השתנתה מאז ימי חיפה האדומה.
גן היסטורי ומדרחוב תוסס
תכנונה המקורי של הדר כ"עיר גנים" כלל שטחים ירוקים פתוחים. מול גן הטכניון הוקם גן בנימין, שנקרא על שם הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. לפי התכנון המקורי, בשכונה אמור היה להיות גם פארק, אבל במגרש שיועד לו, ברחוב החלוץ, הוקם בית ההסתדרות.
גן בנימין היה הגן בה"א הידיעה. כל תושבי השכונה הגיעו אליו כדי לשבת בבית הקפה שתִכנן ברוואלד, לשוטט בשבילים שבין עצי הזית העתיקים, להאזין לקונצרטים שנערכו בשעות אחר הצהריים, ובעיקר לראות ולהיראות. במעלה הגן נבנה בית ועד השכונה, המשמש כיום כתיאטרון העירוני. בשנים האחרונות באה עדנה לגן. בבוקר פוקדות אותו האמהות והמטפלות, בצהריים - שחקני השח והדמקה, אחר כך הילדים, וגם בערב יש מי שמבקרים בו. ולמרות שהשפה השלטת כאן היא רוסית ולא עברית כמו פעם, הפעילות שוקקת. גורלם של עצי הגן, לעומת זאת, לא שפר. עצי הזית, שהועתקו בזמן שיפוץ חזית התיאטרון, התייבשו ומתו. החדשים שנשתלו במקומם נלחמים על קיומם, ואין מה לדבר על שיחים או על דשא. עדיין לא נמצא התורם שיקצה כספים לשיקום הגן ההיסטורי, מהראשונים בארץ. כאן תחליטו לבד - חוזרים לכיוון הטכניון הישן לאורך רחוב נורדאו, המדרחוב הכי תוסס למכוניות או שממשיכים לקפה קטן. הכוונה ביצירת המדרחוב לאורך רחוב נורדאו הייתה טובה. רחוב מוצל, בנינים נחמדים, ספסלים ואפילו מזרקת שיש לבן. ההתפתחות פחות נעימה. למען העסקים שנתקלו בקשיי קיום פתוח את המדרחוב למכוניות. אח"כ גם לחנייה, וכשזה גם לא עזר והחנויות פשוט נסגרו בזו אחרי זו השאירו אתהשער פתוח. עוד ציר תנועה. עדיף כבר לשתות קפה במעדנייה.
קולינריה קלה
אחרי שנשב וננוח על ספסל בגן, נחצה אותו מזרחה, ונפנה בסמטת פרישמן, ההמשך של רחוב ירושלים. שם, בקצה, מצד שמאל, נמצאת קונדיטוריה לייבל (כתובת: ארלוזורוב 8א', פינת פרישמן. טלפון: 04-8674002), קונדיטוריה בטעם של פעם. מומלץ במיוחד לטעום כאן מעוגת המשמש. האווירה השוררת כאן שונה: שולחנות פורמייקה, כוסות זכוכית של ההסתדרות, אוכלוסיית המבקרים אחרת, וזו ראשיתו של מסלול אחר.
למי שרוצים לשתות במקום מודרני יותר, מוצע לחזור מערבה, דרך מדרחוב נורדאו, לחצות שוב את גן הטכניון ולעלות אל מתחם הגלריות ובתי הקפה שברחובות מסדה והלל. בין שלל הגלריות, החנויות הקטנות ובתי הקפה נציין במיוחד את "קפה קטן" (כתובת: מסדה 22. טלפון: 04-8640499). הבעלים לשעבר של הקפה, אורי אסנת ז"ל, עמד בראש קבוצת מתנדבים הפועלת לשימור השכונה והחייאתה.
שולי – נופי תרבות, מורת דרך ותחקירנית היסטורית.
* פורסם לראשונה במגזין מסע אחר.
טיול בהדר הכרמל הוא פסיפס של עבר והווה. הדר הכרמל, היתה עד לא מכבר שכונה מזדקנת, שמצבה הפיזי הולך ומתדרדר, שרמת הפשיעה בה עולה יחד עם הירידה ברמת החיים, אך בשנים האחרונות מתרחש בה תהליך התחדשות מרענן. צעירים שגדלו בשכונה חוזרים אליה, בתי קפה נפתחים בה ליד גלריות וחנויות שכונתיות, ובתי עסק ייחודיים משרתים את צורכי האוכלוסייה הרוסית ההולכת וגדלה. תחושת הקהילתיות והאווירה המיוחדת שלה משכו אנשים רבים, אך כגודל המגוון כך גם הבעיות והלחצים. במקומות רבים בשכונה תפסו את מקומם של בתי המגורים משרדים, עסקים ומכוני ליווי, העוני מזדחל, הערייה מזניחה, וחיי הקהילה שצמחו כאן בשנים האחרונה מוחזקים בחוטים דקים דקיקים שבקלות יכולים להיקרע. למרות ההתחדשות העירונית הפנימית, למרות המאבקים הציבוריים לשימור השכונה וערכיה - השכונה נמצאת בנקודה בזמן שממנה אפשר להמריא ולהפוך למרכז התרבותי החדש של חיפה, או להתרסק.
ואולם, העבר של הדר הכרמל עדיין נמצא בכל מקום, והוא בדיוק מה שמושך אליה את הצעירים ואת המטיילים שמחפשים את הקסם, הרומנטיקה והסגנון. כי מי לא גר כאן? כל סלתה ושמנה של חיפה: משפחת ויצמן; וילבושביץ, ממייסדי מפעל "עתיד", שהפך לימים לבית החרושת "שמן"; אדון פבזנר, מבעלי מחסני "חירם" ויו"ר ועד השכונה המיתולוגי; אנשי עסקים, רופאים ואלה שהפרוטה היתה מצויה בכיסם.
ראשיתה של השכונה בעוגן התרבותי והלאומי - בטכניון. מכלול הטכניון היווה את הבסיס לשכונה שהתפתחה באותה רמה, שכונתה "מדרגת ההר". עם השנים הפכה השכונה, שיועדה להיות "עיר גנים" שלווה וירוקה, למרכז עירוני תוסס: נפתחו בה חנויות, משרדים, בתי קפה, תיאטרון, בתי קולנוע ושוק.
טכניקום שהפך למוזיאון
את הסיור נתחיל בגן הטכניון הישן (חלק מהטכניון עבר ב-1953 לקמפוס חדש בנווה שאנן), ששוקם לכבוד יובל ה-75 למוסד. כיום שוב ניתן לראות בגן את שדרת דקלי הוושינגטוניה, שבעבר הוליכה היישר לעבר האופק (בימים יפים ניתן היה לראות מכאן את ראש הנקרה), את המערכת של תעלות הניקוז ואת שני הדקלים, שניטעו על ידי אלברט איינשטיין ורעייתו בעת ביקורם בטכניון ב-1924.
ראשיתו של הטכניון ב-1911, כיוזמה של חברת "עזרה" של יהודי גרמניה, שביקשה להקים בארץ ישראל מוסד יהודי ללימוד המקצועות הטכניים. בשל מלחמת העולם הראשונה, התעכבה פתיחת המוסד, שנחנך רק ב-1924 כמכלול ובו באר המים, מבנה הפנימייה, בית הספר הריאלי, בתי המלאכה, מבנה הטכניקום עצמו (כיום פועל בו ה"מדעטק", המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל) וגן מעוצב.
תכנון המכלול הופקד בידיו של אלכסנדר ברוואלד, ארכיטקט יהודי גרמני בעל מוניטין. ברוואלד ביקש להמחיש את הקשר שבין העם החוזר למולדתו ובין המציאות "המזרחית" בארץ. בניגוד לאדריכלים אחרים בני תקופתו, הוא הצליח ברוואלד ליצור שלמות סגנונית, שפה מיוחדת, המאפשרת לזהות גם כיום את המבנים שתִכנן. הוא שילב תפיסות וחומרי בניין מערביים עם אלמנטים מזרחיים, הבאים בין השאר לידי ביטוי בעיטור הגג של הבניין ובמרפסות המקושטות בשני צדדיו. את הנקודה הציונית נמצא בשני מגיני דוד הכלולים במבנה: הראשון מובלט באבן מעל לכניסה, והשני קבוע בסבכה שבדלת הכניסה, מעל לדיוקנו של הארכיטקט. לפני גרם המדרגות הראשי לבנין עמדו בעבר שני ברושים זקופים. בשנים האחרונות חלה אחד מהם והמאמצים הרבים להחיותו לא הצליחו. השלמות הסמטרית נפגעה......
"הרחוב לאוטומובילים, סמטה להולכי הרגל"
נצא מהגן בשער המזרחי ונרד ברחוב ירושלים, המכונה הרחוב של "בעלי הבתים". כבר בהתחלה נבחין בתכנון ההגיוני והמתחשב של השכונה, שעוצבה על ידי האדריכל ריכרד קאופמן, לפי תוכניתו המקורית של הארכיטקט פטריק גדס: הרחובות - שביניהם מקשרות סמטאות להולכי הרגל - עוקבים במהלכם אחר קווי הגובה, ואינם שוברים את הטופוגרפיה. השקט, הצמחייה וקצב הרחוב - כל אלה מעידים על יופיה של השכונה, שהתקהה עם השנים. קאופמן, האדריכל של המוסדות הציוניים, יצר שפה מודרנית ייחודית, שתרמה לעיצובה של ארץ ישראל הישנה והטובה, שכיום אופנתי להתרפק עליה. הוא תִכנן מושבים כמו נהלל, מבנים רבים וגם את "שכונות הגנים", שנועדו לשקף את יצירת החברה העברית החדשה בארץ.
נלך במדרכה הצפונית של רחוב ירושלים. בית מספר 5 שרד רק אחרי מאבק ציבורי ארוך לשימורו. זהו בית אבן גדול, בעל מרפסות, סבכת עץ וגג רעפים, ובתכנונו נעשה שימוש דקורטיבי באבן להדגשת קווי המתאר של החלונות והקשתות. יש הסבורים שאת המבנה כולו, או לפחות את הקומה השנייה, תִכנן גדליהו וילבושביץ, שעיצב בשנות העשרים של המאה הקודמת רבים מבתי השכונה. מבנים אלה ובית מספר 5 עוצבו בסגנון אקלקטי, שהעניק להם את הכינוי "ארמונות בשממה".
לאורך המדרכה ממול נראה בשורה של בתי באוהאוס, הסגנון המודרני הבינלאומי. אלה בתי דירות משנות השלושים של המאה העשרים, שהיופי בהם נובע מהחלל עצמו, ולא מהקישוטים ומהעיטורים. כדאי לשים לב לחדרי המדרגות המוארים ולצלונים שמעל החלונות והמרפסות. בניגוד לתל אביב, שבה כל בנייני הבאוהאוס הוקמו במתכונת הקלאסית של סגנון זה, כאן נוכל למצוא וריאנטים, כמו בית באוהאוס מחופה באבן (כתובת: ירושלים 8), האופייני רק לירושלים ולחיפה.
בהמשך הרחוב, במדרכה הצפונית, נמצא בית דירות (כתובת: ירושלים 11), שהכניסה אליו היא מהסמטה המוליכה למטה, לרחוב נורדאו. את הבית הזה תִכנן הצמד אורל וזוהר, מהנדס וארכיטקט, שעבדו ביחד ועיצבו אחדים מהבתים המודרניים המרשימים ביותר בחיפה. את הבניינים שתכננו מאפיינת חזות "נקייה": קומת עמודים פתוחה עם חלונות עגולים, אלמנט קישוטי המחבר את כל הקומות אל הפרגולה שעל הגג, וגן שבערוגותיו נטועים עצים.
המבנה ברחוב ירושלים 15 הוא לכאורה סתם עוד בית. אבל על השלט מצויין שבבית הזה התגורר אבא חושי, ראש העיר הכל יכול. מולו, בבית מספר 20, גר מנהל בנק אפ"ק (לימים בנק לאומי) בחיפה, שלמה זלמן נתנזון. במקום עדיין שרדו מעקה המדרגות המקורי וסורג הגדר העדין. לכמה שנים? אין לדעת, שכן האופנה החדשה ברחוב ירושלים היא החניות. פעם דאגו בעלי הבתים לשתול בחצר עצים: קזוארינות בגבולות המגרש, ברושים בחזית ועצי צל אחרים בתווך. כיום נמדדת רמת החיים על פי מספר החניות שאפשר לדחוס בחצר אחת. אבל לפחות לבית אחד (כתובת: ירושלים 24) נעשה חסד. לפני כמה שנים עציו נגזמו, חזיתו נוקתה, וכך נחשף הבית המיוחד שתִכנן הארכיטקט יוסף ברלין עבור עו"ד סגל.
ברחוב ירושלים 28 הקים גדליהו וילבושביץ בית שהוקדש לאוסישקין. אוסישקין לא גר בו מעולם, אבל ד"ר אורבך קבע בו את משכנו, ואף פתח בקומה הראשונה בית יולדות. מולו נמצא כיום מתנ"ס הדר - שם מודרני, שהחליף את "מרכז ביתנו" של מועצת הפועלים, אך עדיין משמש את אוכלוסיית השכונה כולה, שגם היא השתנתה מאז ימי חיפה האדומה.
גן היסטורי ומדרחוב תוסס
תכנונה המקורי של הדר כ"עיר גנים" כלל שטחים ירוקים פתוחים. מול גן הטכניון הוקם גן בנימין, שנקרא על שם הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. לפי התכנון המקורי, בשכונה אמור היה להיות גם פארק, אבל במגרש שיועד לו, ברחוב החלוץ, הוקם בית ההסתדרות.
גן בנימין היה הגן בה"א הידיעה. כל תושבי השכונה הגיעו אליו כדי לשבת בבית הקפה שתִכנן ברוואלד, לשוטט בשבילים שבין עצי הזית העתיקים, להאזין לקונצרטים שנערכו בשעות אחר הצהריים, ובעיקר לראות ולהיראות. במעלה הגן נבנה בית ועד השכונה, המשמש כיום כתיאטרון העירוני. בשנים האחרונות באה עדנה לגן. בבוקר פוקדות אותו האמהות והמטפלות, בצהריים - שחקני השח והדמקה, אחר כך הילדים, וגם בערב יש מי שמבקרים בו. ולמרות שהשפה השלטת כאן היא רוסית ולא עברית כמו פעם, הפעילות שוקקת. גורלם של עצי הגן, לעומת זאת, לא שפר. עצי הזית, שהועתקו בזמן שיפוץ חזית התיאטרון, התייבשו ומתו. החדשים שנשתלו במקומם נלחמים על קיומם, ואין מה לדבר על שיחים או על דשא. עדיין לא נמצא התורם שיקצה כספים לשיקום הגן ההיסטורי, מהראשונים בארץ. כאן תחליטו לבד - חוזרים לכיוון הטכניון הישן לאורך רחוב נורדאו, המדרחוב הכי תוסס למכוניות או שממשיכים לקפה קטן. הכוונה ביצירת המדרחוב לאורך רחוב נורדאו הייתה טובה. רחוב מוצל, בנינים נחמדים, ספסלים ואפילו מזרקת שיש לבן. ההתפתחות פחות נעימה. למען העסקים שנתקלו בקשיי קיום פתוח את המדרחוב למכוניות. אח"כ גם לחנייה, וכשזה גם לא עזר והחנויות פשוט נסגרו בזו אחרי זו השאירו אתהשער פתוח. עוד ציר תנועה. עדיף כבר לשתות קפה במעדנייה.
קולינריה קלה
אחרי שנשב וננוח על ספסל בגן, נחצה אותו מזרחה, ונפנה בסמטת פרישמן, ההמשך של רחוב ירושלים. שם, בקצה, מצד שמאל, נמצאת קונדיטוריה לייבל (כתובת: ארלוזורוב 8א', פינת פרישמן. טלפון: 04-8674002), קונדיטוריה בטעם של פעם. מומלץ במיוחד לטעום כאן מעוגת המשמש. האווירה השוררת כאן שונה: שולחנות פורמייקה, כוסות זכוכית של ההסתדרות, אוכלוסיית המבקרים אחרת, וזו ראשיתו של מסלול אחר.
למי שרוצים לשתות במקום מודרני יותר, מוצע לחזור מערבה, דרך מדרחוב נורדאו, לחצות שוב את גן הטכניון ולעלות אל מתחם הגלריות ובתי הקפה שברחובות מסדה והלל. בין שלל הגלריות, החנויות הקטנות ובתי הקפה נציין במיוחד את "קפה קטן" (כתובת: מסדה 22. טלפון: 04-8640499). הבעלים לשעבר של הקפה, אורי אסנת ז"ל, עמד בראש קבוצת מתנדבים הפועלת לשימור השכונה והחייאתה.
שולי – נופי תרבות, מורת דרך ותחקירנית היסטורית.
* פורסם לראשונה במגזין מסע אחר.