ג'ניה ברגר נולדה בחרקוב בבית ציוני. האבא היה אגרונום והאם 'בעלת נפש אמנותית'. את הילדה שלחו ללמוד ציור ופיסול אבל בשנת 1925 כבר עלתה המשפחה לארץ, לא לפני שהספיקה להיות בברלין. שם התחילה ללמוד אדריכלות וציור ובראשית שנות השלושים נסעה שוב לברלין ללמוד אצל הפרופסור קרל הופר ציור ועיצוב תפאורות ולאחר מכן נסעה לפריז ושם הרחיבה את אפקיה בעזרת מנטורים רבי חשיבות מעולם הציור, הפיסול והתאטרון.
בשנת 1930 איירה ספר אגדות לילדים
"101 סיפורים" שיצא לאור בהוצאת אמנות בתל אביב, בניהולה של שושנה פרסיץ:
|
101 מעשיות, אגדות וספורים, מלקטים וכתובים ע"י ז. אריאל [שלמה זלמן אריאל], על פי הצעת מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ ישראל. הוצאת "אמנות". תל-אביב, 1930. מקור: בית מכירות קדם. |
בשנת 1937 חזרה לארץ, פגשה את השחקן יהודה גבאי שהיה ממייסדי תאטרון האוהל והשתלבה גם ב'עסקי התאטרון'. היא עיצבה תלבושות ותפאורות עבור יותר ממאה מחזות 'האהל', 'הבימה' ולאופרה הישראלית ( "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" -האוהל, 1943, "בר כוכבא" - אהל, 1945, "חובנשצ'ינה" - האופרה הישראלית 1952, "האחים קזמרוב" - הבימה, 1956). יחד עם התפאורות ציירה ציורי נוף ודיוקנאות, רחובות וסמטאות ססגוניים ולצד אלה ציורי תנ"ך בשמן וגואש.
|
ג'ניה ברגר ומרסל ינקו, ארכיוןן עין הוד, צלם: שמואל בר אבן |
בשנת 1953 ג'ניה ברגר ויהודה גבאי היו בין חברי הקבוצה שהקימה את עין הוד ומהאמנים הפעילים ביותר בכפר.כעבור עשור נבנתה בכפר סדנת הקרמיקה בתמיכת מסדר בני ציון האמריקאים. איצ'ה ממבוש לקח על עצמו את הניהול של הסדנה והפיתוח העסקי, בתמיכת משרד העבודה. בשנת 1963 כחלק מהחגיגות העשור של כפר האמנים התארח בעין הוד סמינר בנלאומי לקרמיקה. רבים וטובים השתתפו בו, מהארץ ומחו"ל הגיעו אמנים לבלות חודש שלם, קיץ בעין הוד עם המורה האגדי עימנואל לוצאטי. במהלך החודש יצרו, למדו, לימדו ופתחו רעיונות ותבליטי קיר שאת חלקם ניתן לראות עד היום בכפר ובמקומות אחרים בארץ.עבור ג'ניה היתה זו התגלות של ממש, היא, שתמיד אמרה
"מה שקל אינו מענין", פיתחה שפה חדשה לצד התפאורות שלה -
ציור קרמי.
"זה שנים שאני מחפשת אמצעי ביטוי חדשים, קרא לזה דרך חזרה לתנ"ך, קרא לזה נסיון לביטוי פרימיטיבי, אני אנני מאמינה בהגדרות. .. עבדתי בשנה האחרונה הרבה מאוד, אך הרגשתי שאני מתקרבת למטרה: מצאתי ביטוי משלי לרוח התנ"ך, ואני מדגישה רוח כי אין לי כל כוונה לצייר אילוסטרציות."
|
ג'ניה ברגר ומרסל ינקו, ארכיון עין הוד, צלם: שמואל בר אבן |
|
כשעבדה בקרמיקה זה לא היה קל כמו להקים תפאורות, והיא שמעולם לא אהבה את הקל והפשוט מצאה שבקרמיקה אפשר לעשות הכל -
"אפשר ללוש ציור".
על השפה שהמציאה נאמר שהיא 'על זמנית' שהיא שייכת לכל הזמנים. היא שלבה את המערב והמזרח, היא שלבה בין התנך והיום, היא שלבה צבעים וסגנונות הכל נמצא באמנותשלה שהיא מעין אזור ספר בין ציור ופיסול, בין סיפורי ומופשט בין מונומנטליות שבפסלים לתאוריםילדותיים (יונה פישר, "על הקרמיקה של ג'ניה ברגר", ג'ניה ברגר, מנחה לשלום, אפריל 2000)
|
אני והכפר שלי 1969/ תבליט 50*65. |
בסוף שנות השישים נוצר קשר בין משרד העבודה לבין כפר האמנים. במסגרת זו נקנו עבודות רבות מאמני הכפר לטובת 'אמנות קירונית' במבנים ציבוריים רבים. כך ניתן למצוא את העבודות של ג'ניה ברגר מעטרות מרכזי תרבות שונים חצד סניפי דואר ועוד.
בסיור אחד בעין הוד יצא לי לטייל עם קבוצה של עיוורים. כשיצאנו מהגלריה, שמו ידם על הקירות וביחד הלכנו לטייל על קירות. על יד הקיר שיצרה עצרנו ודברנו ארוכות על צבעים ודימויים, על מסגרות ותפאורות, על נשים ואמנויות. בסוף הקראנו שיר שכתב לכבודה נתן זך, בקיץ 1998, כשהוצגה תערוכה מעבודות הקרמיקה שלה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב: