יום שלישי, 17 בדצמבר 2013

תודה ענקית לאישה שכבר איננה - עינת אמיתי, התרבותניקית.



את הבלוג של עינת אמיתי הכרתי עוד לפני שהכרתי אותה. אהבתי את איך שכתבה ועל מה שכתבה, חיכיתי כל פעם מחדש לראות על מה תכתוב הפעם. כמה פעמים התכתבנו וזה הפך להיות אישי יותר. לא נפגשנו מעולם אבל דברנו על עין הוד ועל הקיבוצים על גיבורים מהעבר שיש להם סיפורים מדהימים ששתינו רצינו לספר. על האוזמן, על אנה רבקין בריק הצלמת ואחרים.

לא נפגשנו מעולם. הנוער כאן בבית תמיד צחקו עלי כשהגיעו חברים שלי מהרשת לבקר. כשעברו לאמר שלום לאורחים במטבח הנוער תמיד צחקו ואמרו שאני צריכה להזהר כי אלה אנשים שאני לא מכירה.... שהם יכולים להיות מסוכנים...  שאני לא יודעת מה הכוונות שלהם .... ואז המשיכו עם צלחת של עוגיות לחדר או עם סנדויץ החוצה. ואת עינת לא פגשתי מעולם.

ואני ככ מצטערת שלא הספקתי, שהייתי עצלנית מדי לנסוע לראות את התערוכה אבל לפחות שלחתי לה ברכה ובהצלחה, שלא נסעתי לבקר למרות הזמנה פתוחה, שלא טרחתי יותר כי רציתי נורא שתהיה חברה שלי.

והבוקר פתחתי את המייל שבישר על מותה. והביקור כבר מיותר.
העצב שלי מוחשי ועמוק, ובלי לחשוב אפילו, כשגל קפץ לרגע הבייתה, גם הגיעו הדמעות.

אז תדעי עינת, איפה שלא תהיי, שלקחתי ממך הרבה בשנים האחרונות ועל הכל אני מודה.
היית לי מנטורית בלי לדעת אפילו. איך כותבים בלוג מרתק, ואיך לספר סיפור, המיני מחקרים שלך העשירים כ"כ, ובעיקר, בשיחות הקטנות שהיו לנו, בדיוק כשהייתי חולה - נתת לי תובנות לחיים שהייתי צריכה באותו רגע.

עוד מעינת אמיתי אפשר לראות כאן 





יום שני, 2 בדצמבר 2013

רכס כורכר, עתלית או תרומיה, שביל חדש וגאווה ישובית.

בשנים האחרונות עתלית התפתחה וגדלה להפליא. שכונות חדשות נשבנו בה, עסקים חדשים, אנשים באו לגור בה, כי זו הפריפריה האחרונה של תל אביב ואולי הראשונה של חיפה. מקום טוב מול הכרמל, ליד הים, חינוך טוב, אנשים טובים.

והנה שניייה לפני שהמושבה כמעט נשכחה, החליטו יושביה להרים פרויקט חדש, כזה שיכול להביא גאווה לעתלית, לבית הספר המקומי, לשכנים ולכל קהילת המטיילים. שביל רכס הכורכר  (הכינותי מראש, שתוכלו להוריד מדריך) חושף את הפינות היפות של הרכס. הם ניקו את הצמחייה, חשפו חציבות מיוחדות בכורכר, חקרו את תולדות ושילטו את הדרך. עסקו במלאכה ילדי בית הספר יחד עם העמותה הירוקה והוכיחו ששביל יכול להיות מנוף לגאווה ישובית.  בסיור שהיה עם קבוצה נפלאה, אחר צהריים אחד שקט, יצאנו לבדוק את כל הפינות הכי יפות של שביל הרכס, מעתלית עד לחרבת קרתא ומחנה המעפילים.

שלוש שעות של סיור עם אווירה. בדרך דברנו על עתלית, על המושבה, על 'המפעל מלח'- מפעל עם תנאים מועדפים, על שימור ופיתוח, בריטים, רכבת ומחצבות, על ציפורים נודדות וקצת נדל"ן .....


כאן רואים ברכות דגים ומבצר צלבני. 


מעב חצוב ברכס עבור עגלות, סוסים וסתם הולכי רגל. 




מחצבת כורכר ישנה, ממנה חצבו אבנים להקמת נמל חיפה הבריטי


עמודים, תיל וצריפים שעומדים להתמוטט מרמזים שפעם היה כאן בסיס בריטי. 

חרבת קרתא - מיצדית צלבנית של המלך שנשדד

אמנות קירונית בעין הוד - ג'ניה ברגר: "אפשר ללוש ציור". .


ג'ניה ברגר נולדה בחרקוב בבית ציוני. האבא היה אגרונום והאם 'בעלת נפש אמנותית'. את הילדה שלחו ללמוד ציור ופיסול אבל בשנת 1925 כבר עלתה המשפחה לארץ, לא לפני שהספיקה להיות בברלין. שם התחילה ללמוד אדריכלות וציור ובראשית שנות השלושים נסעה שוב לברלין ללמוד אצל הפרופסור קרל הופר ציור ועיצוב תפאורות ולאחר מכן נסעה לפריז ושם הרחיבה את אפקיה בעזרת מנטורים רבי חשיבות מעולם הציור, הפיסול והתאטרון.

בשנת 1930 איירה ספר אגדות לילדים "101 סיפורים" שיצא לאור בהוצאת אמנות בתל אביב, בניהולה של שושנה פרסיץ:

101 מעשיות, אגדות וספורים, מלקטים וכתובים ע"י ז. אריאל [שלמה זלמן אריאל],
על פי הצעת מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ ישראל.
הוצאת "אמנות". תל-אביב, 1930. מקור: בית מכירות קדם. 

בשנת 1937 חזרה לארץ, פגשה את השחקן יהודה גבאי שהיה ממייסדי תאטרון האוהל והשתלבה גם ב'עסקי התאטרון'. היא עיצבה תלבושות ותפאורות עבור יותר ממאה מחזות 'האהל', 'הבימה' ולאופרה הישראלית ( "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"  -האוהל, 1943, "בר כוכבא" - אהל, 1945, "חובנשצ'ינה" - האופרה הישראלית 1952, "האחים קזמרוב"  - הבימה, 1956). יחד עם התפאורות ציירה ציורי נוף ודיוקנאות, רחובות וסמטאות ססגוניים ולצד אלה ציורי תנ"ך בשמן וגואש.

ג'ניה ברגר ומרסל ינקו, ארכיוןן עין הוד, צלם: שמואל בר אבן 

בשנת 1953 ג'ניה ברגר ויהודה גבאי היו בין חברי הקבוצה שהקימה את עין הוד ומהאמנים הפעילים ביותר בכפר.כעבור עשור נבנתה בכפר סדנת הקרמיקה בתמיכת מסדר בני ציון האמריקאים. איצ'ה ממבוש לקח על עצמו את הניהול של הסדנה והפיתוח העסקי, בתמיכת משרד העבודה. בשנת 1963 כחלק מהחגיגות העשור של כפר האמנים התארח בעין הוד סמינר בנלאומי לקרמיקה. רבים וטובים השתתפו בו, מהארץ ומחו"ל הגיעו אמנים לבלות חודש שלם, קיץ בעין הוד עם המורה האגדי עימנואל לוצאטי. במהלך החודש יצרו, למדו, לימדו ופתחו רעיונות ותבליטי קיר שאת חלקם ניתן לראות עד היום בכפר ובמקומות אחרים בארץ.עבור ג'ניה היתה זו התגלות של ממש, היא, שתמיד אמרה  "מה שקל אינו מענין",  פיתחה שפה חדשה לצד התפאורות שלה - ציור קרמי. 

"זה שנים שאני מחפשת אמצעי ביטוי חדשים, קרא לזה דרך חזרה לתנ"ך, קרא לזה נסיון לביטוי פרימיטיבי, אני אנני מאמינה בהגדרות. .. עבדתי בשנה האחרונה הרבה מאוד, אך הרגשתי שאני מתקרבת למטרה: מצאתי ביטוי משלי לרוח התנ"ך, ואני מדגישה רוח כי אין לי כל כוונה לצייר אילוסטרציות." 


ג'ניה ברגר ומרסל ינקו, ארכיון עין הוד, צלם: שמואל בר אבן 
כשעבדה בקרמיקה זה לא היה קל כמו להקים תפאורות, והיא שמעולם לא אהבה את הקל והפשוט מצאה שבקרמיקה אפשר לעשות הכל - "אפשר ללוש ציור". 

על השפה שהמציאה נאמר שהיא 'על זמנית' שהיא שייכת לכל הזמנים. היא שלבה את המערב והמזרח, היא שלבה בין התנך והיום, היא שלבה צבעים וסגנונות הכל נמצא באמנותשלה שהיא מעין אזור ספר בין ציור ופיסול, בין סיפורי ומופשט בין מונומנטליות שבפסלים לתאוריםילדותיים (יונה פישר, "על הקרמיקה של ג'ניה ברגר", ג'ניה ברגר, מנחה לשלום, אפריל 2000)

אני והכפר שלי 1969/ תבליט 50*65. 
בסוף שנות השישים נוצר קשר בין משרד העבודה לבין כפר האמנים. במסגרת זו נקנו עבודות רבות מאמני הכפר לטובת 'אמנות קירונית' במבנים ציבוריים רבים. כך ניתן למצוא את העבודות של ג'ניה ברגר מעטרות מרכזי תרבות שונים חצד סניפי דואר ועוד.


בסיור אחד בעין הוד יצא לי לטייל עם קבוצה של עיוורים. כשיצאנו מהגלריה, שמו ידם על הקירות  וביחד הלכנו לטייל על קירות. על יד הקיר שיצרה עצרנו ודברנו ארוכות על צבעים ודימויים, על מסגרות ותפאורות, על נשים ואמנויות. בסוף הקראנו שיר שכתב לכבודה נתן זך, בקיץ 1998, כשהוצגה תערוכה מעבודות הקרמיקה שלה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב:




יום רביעי, 6 בנובמבר 2013

סיפורים מהקופסא - הרצאות ושקופיות



שולי לינדר ירקוני,  דוקטורנטית באוני חיפה ומורת דרך, תיקח אתכם לטיול בנופי תרבות מחוזות לא מוכרים ליד הבית.
סדרת הרצאות על פינות בארץ, סיפורי משפחות, בתים ואירועים קטנים כגדולים.
המצגות מבוססות על חומרים ארכיונים, תמונות ישנות וחדשות כאחת.
כל מה שצריך זה כורסא, קפה, חברה טובה, נעלי בית ומסך לבן .......



דוגמאות להרצאות:
·         מעין חוד לעין הוד ואין עוד: על מרסל ינקו, חיים חפר, ג'ניה ברגר ושאר החברה טראסק .....
·         מלון אליזבטה: שתי נשים, גבר אחד ושלושה מלונות.
·         הנדיב הלא ידוע – בין רוסיה לארץ ישראל, סיפורם של 'תאומי המעשה'. 
·         הלבנה הלבנה – בית החרושת סיליקט, מחזון לכשלון.
·         נווה ים –  על דיג עברי, דייגים וחלום שנשבר.
·         'בנות שפיה', ביאליק, אוסישקין וברכה צפירה בכפר הנוער מאיר שפיה.
·         עתלית או תרומיה? מלח והמושבה עתלית, לאורך רכס כורכר אחד.
·         "לא אכלנו תנינים!": סיפור על ביצות, תנינים, בדואים ומהנדס בראשית המאה העשרים.  
·         "מסיון לדוגמא בארץ הקדושה": המושבה הגרמנית בחיפה.
·         מחולות לבנים לפרדסים מוזהבים: הטמפלרים בין יפו לשרונה.
·         מה בין נהריה, הקריות הכרמל ויזמות ? של יוסף לוי, איש אשכולות בשנות השלושים.
·         הפרדס הכי מפורסם של רמת גן תפוזים, מותגים ושיווק מתוחכם בישראל של שנות העשרים.
·         גן שמואל: בעקבות זיתים, אנשים, אמנות וגנים ציבוריים. 

לתאום: shuliyarkony@gmail.com 

חיים חפר, ארכיון עין הוד 




יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

רות אריון - אמנית אמייל (enamel) מעין הוד - החיפוש אחרי תבליטי הקיר.

עין הוד חוגגת שישים ואנשים עושים סדר במחסנים.
יוצאות תמונות מענינות, עולות שאלות חשובות, ושנייה לפני שהכל יעלם עוד אפשר למצוא תשובות.
ככה במקרה של רוני, הנכדה של רות אריון שעשתה סדר בתמונות של סבתא ויש לה שאלות.
אנחנו מחפשות את הלוחות קיר הללו, איפה היו תלויים, מי הזמין, שנה? 
אולי מישהו יודע? 

חלק מהענין של להיות אמן בעין הוד הייתה העובדה שיכולת להחזיק תנור בבית, להרים סדנא גדולה, ללכלך במהלך העבודה מסביב - כי ככה כולם עושים. כל אחד והליכלוך המאנותי שלו, שיירי אבנים לעושים בפסיפס, שיירי חימר למיחזור, צבעים ושפופרות, אולי כמה מכחולים שנשכחו מאחור, זבל רגיל של אמנים .....
והיתה אחת שהיה לה תנור מאוד מיוחד בבית, רות אריון. 

רות אריון בכלל נולדה כאוולינה גרינטל בברסלאו למשפחה מבוססת בעלת נגיעה ליופי ועיצוב. בשנת 1931 הלכה ללמוד באוניברסיטה. בבית אמרו לה שצריך שיהיה מקצוע אז הלכה ללמוד רפואה אבל צריך גם משהו לנשמה אז למדה גם אמנות. אבל מהר מאוד, כבר בשנת 1933 עלתה לארץ, התגלגלה בין חבריה הייקים בחיפה ובקיבוצים, ובסוף החליטה ללכת עם הלב וללמוד אמנות קצת יותר ברצינות - בבצלאל. לאחר מכן הגיעה ליפו ושם הכירה את מרסל ינקו והגיעה לעין הוד. לטענתה, תמיד אהבה את החומר אבל ממש לעבוד בו התאפשר לה רק כשהגיעה לעין הוד. אולי כי כאן היה נהוד להתנסות ולחפש חומרים חדשים, אולי כי כאן אפשר היה להתנסות ולהתחדש, אולי משו שכאן אפשר היה לעשות בלגן .....
"שנים רבות עשיתי נסיונות כדי לעבוד עם החומר שלי. מתרשימים ליצירת תמונות, בהן יכולתי לשלב את שאיפותי לצייר עם האפשרויות שבאימייל. כמובן, הציור הוא אמצעי ביטוי ישיר וקל יותר מאשר העבודה באמייל. אך דווקא זה משך אותי. התחלתי מעבודות קטנות, כי הייתי מוכרחה להתאמן בתנור הקטן שעמד לרשותי אז בעין הוד. אז חילקתי את התמונות לחלקים, אותם חיברתי לאחר מכן. לא היה קל". (מאמר של חוה נובק על תערוכה של רות אריון, 1963). 

התנור הגדול אפשר לה לעשות עבודות גדולות ולהיות אחת האמניות הראשונות והיחידות שהתמחו בעבודה בחומר הזה. ייחוד נוסף הייתה העובדה שיצרה אמנות קירונית מאמייל כפי שניתן לראות בתמונות הבאות. 

למשל כאן - אולי מישהו יודע איפה נתלתה העבודה הזו לפני שחזרה לבית האמנית בעין הוד? 

רות אריון - העבודה הגדולה שעכשיו על קיר ביתה - במזיאון. 

ואיפה  העבודה הזו? נראה מבנה ציבורי חדש, עם לבנים, לוחות גרנוליט ובטון:  

רות אריון - תבליט קיר מאמייל, מי מכיר, מי יודע? 


רות אריון - תבליט קיר מאמייל, חלקים לתלייה על הרצפה, מי מכיר, מי יודע? 
רות אריון - תבליט קיר מאמייל, מי מכיר, מי יודע? 

אם יש לכם תשובות או רעיונות אתם מוזמנים לכתוב לי. 
מבטיחה לענות. 

ונזכרתי ברגע האחרון -
יש עוד שני לוחות קיר שלא ברור אם יצאו לפועל אם לאו.
את התמונות צילם גדעון סלע מעין הוד: 





יום ראשון, 18 באוגוסט 2013

זכרון יעקב - סיור לילה שהיה.

סיור שהיה כך היה, סיורקיץ  מיוחד שהיה בזיכרון יעקב. 

יש בזיכרון יעקב מגמה של שימור אתרים.
פרנסי זכרון הבינו את התועלת שיש בשימור נכסים קיימים במקום להרוס, והרימו את הכפפה מכיוונים שונים -  שימור מורשת, שימור מבנים כמו בית המעין, וגם - הייתה תערוכה מענינת שעשתה שימוש בחללים שונים במושבה - "תלוי - אמנות בהשהיה" והפירוש שלכם יהיה ממש טוב כמו הפרוש שלי, אז פשוט לשחק עם המילים. 
שימור 'מדבר' עם מחזור ושימוש חוזר וכבוד לעבר כמו גם כבוד לסביבה, גם האנושית ד"א. 
אני לא מבינה גדולה באמנות ובטח לא בתערוכות. אני אוהבת או לא, נהנית או לא ותמיד מחפשת את ההקשר המקומי, הגאוגרפי או ההיסטורי. חבל לא לראות את התמונות, חלק עדיין תלוי, חלק כבר לא, אבל זכרון יעקב תמיד יפה, לא? 















יום חמישי, 16 במאי 2013

זכרונות ילדות על שבועות



חג שבועות הוא הזמן של הדודים במושב. אלה שכל חופש היו מאשפזים אותי אצלם כדי שהילדה תאכל קצת ותחליף אווירה. בכלל, אימא שלי והדודה נחשבו לבשלניות מעולות. אימא שלי שלא ידעה לבשל אחרי שהגיעה 'משם' הלכה ללמוד כלכלת הבית במדרשה בירושלים (שיח באדר למי שמתעקש)  והגיסה שלה, הדודה שלי ידעה לבשל אלוהי מהבית, כי היא הייתה רומניה ושם האוכל היה מצוין. אבא שלי וגיסו גם הסתדרו מצויין. אבל הדוד שלי היה תמיד דוד מהסרטים, הולך במכנסים קצרים וגופייה, שר לו כשהיה חוזר עם הטרקטור לעת ערב, אם השוויתי  אותו לאבא שלי העירוני אז הוא לקח אותו בגדול מבחינת הרומנטיקה.

אז בשבועות היינו נוסעים לחגיגה של המושב. לראות את התהלוכה של הטרקטורים עם הפלטפורמות – עגלות, שנושאות עליהן כל טוב, ירקות ופרות, והמון ילדים לבושים לבן ועגלות שנולדו באותה שנה ועוד הרבה אביב פורח.
התכנית האמנותית תמיד היתה מדהימה בעיני. ריקודי עם שאף פעם לא הצלחתי ללמוד, ריקודי מעגלים, שיבולים פה, שיבולים שם, התינוקות  החמודים והשמנמנים, והנשים, תמיד נשים בלבן רוחני כזה עוד לפני שהיה מודרני, עם פרחים קלועים בשערן, מבחינתי זה היה הכי קרוב לאלוהי. כ"כ יפה בעיני.

וכשחזרנו הביתה היו לי עוד כמה חודשים להתגעגע ולחלום עד שהיה מגיע הקיץ והיו שולחים אותי לדודה. על מה חלמתי אני לא יודעת בדיוק, אולי להיות חלק מהישראליות הזאת כי מהספרים שקראתי באותה תקופה היה ברור שזה המקום הנכון, המושב, עבודת האדמה, אולי לחברותא, אולי למקום אחר שהוא לא הבית, לטיולים בין האלונים ובין השדות, לאוכל של הדודה, לטיולים על הטרקטור של הדוד וההערצה שלי לבנידודים כי הם נורא 'נכונים'. 

עברו הרבה שנים,  הדרכים נפרדו, התבגרתי, התברגנתי והפסדתי, כי היה יכול היות לי בית שם, אבל אז הייתי טיפשה מידי וצעירה מידי. ודודה שלי נפטרה באביב. התקופה שתמיד נקשרה בזיכרוני איתה, ואיתה נגמרה הילדות שלי. 





יום שני, 22 באפריל 2013

בית הבד העליון בעין הוד - לזכרו של יהודה פלג, איש מעין צבי, איש יקר



לפני שבוע הלך לעולמו איש יקר ומיוחד שהכרתי פעם. יהודה פלג, איש מעין צבי יקיר חוף הכרמל. ככה נכתב בנימוקי ועדת השופטים 2012: "יהודה פלג הנו אוטודידאקט המוכיח כי סקרנות, יסודיות ואהבת הדעת הן כוח מניע המאפשר ופותח מרחבים חדשים בפני המבקש לחקור וללמוד. במגביל לעבודתו בקיבוץ למד וחקר באופן עצמאי את אמות המים של קיסריה, חשף את אמת המים לדור והתעמק בלימוד וחקר טכנולוגיות קדומות של העברת מים, טחנות קמח ובתי בד באתרי ההתיישבות בכרמל. במשך חמש שנים ריכז ופיתח את המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, העמיק את  הידע שלו והפך למומחה בקנה מידה ארצי ועולמי להבנת מפעלי מים קדומים.   יהודה פלג נחשב למומחה ברמה בינלאומית וזוכה להכרה והוקרה מגופים ארכיאולוגיים מובילים בעולם. ליהודה תרומה אדירה להכרה הבינלאומית בחשיבותו וייחודו הארכיאולוגית של חוף הכרמל. על כול זאת ועוד, הוחלט להעניק למר פלג יהודה את אות יקיר חוף הכרמל"
 " 
בשבילי  היה תמיד איש עדין ומעמיק, אוצר בלום של ידע, נעימות הליכות עם הרבה אכפתיות . 
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? שיום אחד שמע שאני מעין הוד ואמר לי שכדאי לבקר שוב את בית הבד העליון של הכפר, מאוד מיוחד המבנה כך אמר לי ואני הבנתי מיד. כי כשהוא היה אומר בשקט, אחרים היו מבינים ברעש. שלח אותי למקורות, שלח לי במייל את מה שלא מצאתי ובסוף לצערי לא הספיק לבקר. 

 היום זמן מתאים לחזור ולדבר על בית הבד של עין הוד.  לזכרו של יהודה פלג, איש יקר: 

בעין הוד פעלו עד לשנת 1948 שני בתי בד מסורתיים. שני בתי הבד שימשו את הכפר הערבי עין חוד כשחלק ניכר מפרנסתו באה ממכירת שמן וממכירת הזיתים והשמן  בשווקי חיפה.  בשנת 1953, כשהגיעו ראשוני האמנים לעין הוד – בית הבד התחתון היה אתר צילומים מבוקש. ממוקם במרכז הכפר, סמוך לגלריה המרכזית, צופה אל הנוף  וכו'. בית הבד העליון הוזנח ונשכח. מסיבה זו נשמר כמות שהיה – על כל חלקיו. 

דן בן אמוץ ובית הבד התחתון. ארכיון עין הוד


בדרך כלל, בבית בד מתבצעות מספר פעולות הכרחיות להפקת שמן מזיתים. ייחודו של בית הבד בעין הוד היא העובדה שנשמרו בו כמעט כל חלקיו המקוריים הנחוצים לתהליך הפקת השמן: האבנים הדרושות לכתישת הזיתים לעיסה הראשונית, ומתקן ה'הקורה והבורג' הדרוש לסחיטת סלי העיסה (עקלים) להפקת השמן. שיטה זו שהומצאה ביוון היתה נהוגה בארץ עד המאה עשרים כשבעקרה נמשכת קורה גדולה כלפי מטה ע"י בורג עץ גדול.  בחפירות שנערכו במקום בשנת תש"ם ע"י מרכז 'אדם ועמלו' מוזיאון ארץ ישראל, אגף העתיקות, חוגי נוער בראשות יהודה פלג הוצע לשחזר את המתקן כפי שנראה בתמונה הבאה: 



שנים עברו על בית הבד ללא שימוש וללא טיפול, באחד הקירות התפתחה בן שמנה שאיימה למוטט את כל המבנה, בצד אחר ברח החול מתחת לרצפה ואיים למוטט את האמפי' של עין הוד שנשען על המבנה. עצת חכמים בהייתה לשפץ. הכל בגלל אותו גג בטון אלכסוני שהונח על המבנה פעם בנשות השישים כי חשבו שזה פתרון מצוין.

במאה ה 21 כבר עושים דברים אחרת. חברו כאן כמה גורמים חשובים וחכמים, ממנים נדיבים למדי, סקרים כאלה ואחרים והתוצאה הרי היא לפניכם - בשנים הבאות זה כבר יהיה מבנה חי עם שימושים מענינים. 

אמיר ג'נאח הוא שאשר על השימור בהתאם לתיק תעוד מפורט של 'מעשה שימור', צוות מסור ונחמד שמפרק אבן אבן כדי שיזכרו איך להחזיר חזרה, ערב רב של תמיכות בפנים - מכל הכיוונים, ותקווה של כולנו שעוד מעט ינוסר הגג, יוסר ותוחזר עטרת המבנה. לזכרו ולכבודו של יהודה פלג. 
ואל תשאלו אותי מה נעשה בבנין לאחר מכן. יש לי הרעיונות שלי .......

בנתיים כמה תמונות: 




בית הבד העליון בעין הוד שנייה לפני שמשפצים.




מפרכה, ים, ממל, אבן גדולה ואבן פריכה, בקיצור - מקורי. 






בית הבד - מסירים קיר עם 'בטן' לאט לאט שלא יתפרק



כאן בפנים מסתתר אמיר. 


.