ישנם ימים שאני יודעת שיהיה כיף. בימים כאלה הכל נראה מתוק, הכל נראה אפשרי ונכון ואני חוזרת הבייתה עם חיוך מפגר מרוח לי על כל הפנים. לפעמים אפילו השרירים בלחיים כואבים. מרוב חיוכים. ככה זה יום צנירים בכרמל, יום ים, יום ייקבים באזור ואפילו יום עם זרעים מציון. סיור שהיה בשבת, כך היה:
סיפור אהבה.
לפעמים קורה לי להתאהב באנשים או בסיפורים.
הפעם זה קשור בנשים (לקראת יום האישה בחודש הבא) וברקפות, ובאיש מיוחד במינו שאוהב את הרקפות בערך כמוני, אולי אפילו יותר. הכל התחיל במשפחה שהגיעה למושב בכרמל באמצע שנות החמישים. כדי להתפרנס היו יוצאים בבוקר השכם לכרמל, קוטפים פרחי בר מלוא הסל ונוסעים באוטובוס השני לחיפה. הולכים בין הבתים של הנשים היפות בכרמל, מוכרים את הזרים של הכלניות, הנוריות, נרקיסים בעונתם והמון חרציות. בכסף שהרוויחו יורדים לשוק תלפיות, קונים קצת אוכל וחוזרים באוטובוס האחרון למושב. ככה, יום יום, בחורף.
פעם אחת התבקשה אם המשפחה לאסוף כמה שיותר פרחי בר מדהימים לתערוכת הפרחים הקרובה. הכלנית שלה זכתה מקום ראשון. וזה לא סתם, לא כל כלנית הייתה זוכה, היא זכתה כי הידע, ההתבוננות מעמיקה, הלימוד העצמי היו שם אצל האישה הזו.
היא העבירה את הידע לבן שלה שיודע להגיד היום שרקפת אחת, סתם רקפת, היא בת 150 שנה, היא מאזור ירושלים או הכרמל, היא מוציאה 250 פרחים בעונה ולפי הריח - הוא גם יודע מאיזו נקודה בדיוק היא נלקחה. רקפת כך מסתבר, לא סתם חיה בחגווי הסלע. היא צריכה את הסלע כדי לעבור את הקיץ המגעיל שלנו בשלום. על הסלע נוצר טל בלילה, הוא נוזל עם בוקר פנימה לאדמה ונתקל מיד בשורש רקפת צמא. אם הכל הולך בסדר, כשיהיו הפרחים, יבוא חרק מיוחד לגור בתוכם, יפרה את הפרח ויווצרו זרעים שבתורם - אהובים מאוד על הנמלים. הנמלים אוספות את הזרעים המופרים שיש עליהם קצת צוף מתוק,נושאות אותן למרחקים וככה מתרבה לה רקפת לאט לאט, לאט לאט. המזל של הנמלים ושל הרקפות, משהו שרק שתיהן יודעות כנראה היא העובדה שהזרעים הללו רעילים, לכן הנמלים מסתפקות בצוף המתוק וזורקות את הזרעים איפשהו, הרקפת אסירת תודה ויוצרת פקעת חדשה לנוחות הנמלים כי עליה משמשים סוכך נפלא לקינים מגשמי החורף.
לציון סימן טוב זה נשמע הסיפור הכי נדוש בעולם, הכי פשוט בעולם, צריך ממש לחלוב אותו כדי שיספר עוד על נפלאות עולם הצמחים. בשבילו זה ספר פתוח, הוא קורא בו יום יום כשהולך להציל את צמחי א"י מכליית הפיתוח. מזמינים אותו לכל פרויקט גדול כמו רכבת ישראל, כמו כביש 6, כמו בית ספר ביקנעם שאיזה איש ערני הבחין במצבור של גביעונית הלבנון - צמח נדיר ביותר בסכנת הכחדה אמיתית.
סיפור אהבה.
לפעמים קורה לי להתאהב באנשים או בסיפורים.
הפעם זה קשור בנשים (לקראת יום האישה בחודש הבא) וברקפות, ובאיש מיוחד במינו שאוהב את הרקפות בערך כמוני, אולי אפילו יותר. הכל התחיל במשפחה שהגיעה למושב בכרמל באמצע שנות החמישים. כדי להתפרנס היו יוצאים בבוקר השכם לכרמל, קוטפים פרחי בר מלוא הסל ונוסעים באוטובוס השני לחיפה. הולכים בין הבתים של הנשים היפות בכרמל, מוכרים את הזרים של הכלניות, הנוריות, נרקיסים בעונתם והמון חרציות. בכסף שהרוויחו יורדים לשוק תלפיות, קונים קצת אוכל וחוזרים באוטובוס האחרון למושב. ככה, יום יום, בחורף.
פעם אחת התבקשה אם המשפחה לאסוף כמה שיותר פרחי בר מדהימים לתערוכת הפרחים הקרובה. הכלנית שלה זכתה מקום ראשון. וזה לא סתם, לא כל כלנית הייתה זוכה, היא זכתה כי הידע, ההתבוננות מעמיקה, הלימוד העצמי היו שם אצל האישה הזו.
היא העבירה את הידע לבן שלה שיודע להגיד היום שרקפת אחת, סתם רקפת, היא בת 150 שנה, היא מאזור ירושלים או הכרמל, היא מוציאה 250 פרחים בעונה ולפי הריח - הוא גם יודע מאיזו נקודה בדיוק היא נלקחה. רקפת כך מסתבר, לא סתם חיה בחגווי הסלע. היא צריכה את הסלע כדי לעבור את הקיץ המגעיל שלנו בשלום. על הסלע נוצר טל בלילה, הוא נוזל עם בוקר פנימה לאדמה ונתקל מיד בשורש רקפת צמא. אם הכל הולך בסדר, כשיהיו הפרחים, יבוא חרק מיוחד לגור בתוכם, יפרה את הפרח ויווצרו זרעים שבתורם - אהובים מאוד על הנמלים. הנמלים אוספות את הזרעים המופרים שיש עליהם קצת צוף מתוק,נושאות אותן למרחקים וככה מתרבה לה רקפת לאט לאט, לאט לאט. המזל של הנמלים ושל הרקפות, משהו שרק שתיהן יודעות כנראה היא העובדה שהזרעים הללו רעילים, לכן הנמלים מסתפקות בצוף המתוק וזורקות את הזרעים איפשהו, הרקפת אסירת תודה ויוצרת פקעת חדשה לנוחות הנמלים כי עליה משמשים סוכך נפלא לקינים מגשמי החורף.
קבוצה מאושרת מבקרת חברות ומסניפה רקפות |
לציון סימן טוב זה נשמע הסיפור הכי נדוש בעולם, הכי פשוט בעולם, צריך ממש לחלוב אותו כדי שיספר עוד על נפלאות עולם הצמחים. בשבילו זה ספר פתוח, הוא קורא בו יום יום כשהולך להציל את צמחי א"י מכליית הפיתוח. מזמינים אותו לכל פרויקט גדול כמו רכבת ישראל, כמו כביש 6, כמו בית ספר ביקנעם שאיזה איש ערני הבחין במצבור של גביעונית הלבנון - צמח נדיר ביותר בסכנת הכחדה אמיתית.
סימן טוב עם חברות |
עכשיו, כשהגביעונית הגיעה איליו, יש להניח שתוכלו לראות אותה לא רק בתמונות אלא גם בצידי הדרכים בשנים הבאות כי זה מה שהוא עושה. משמר ומרבה את מי שהגיעו איליו לחממות, יוצר זרעים של צמחים שנכחדו, מחייך לבצלים ועושה טוב לפקעות. יש לו ידיים ירוקות, סבלנות של איש אדמה אמיתי שמחובר בידע שנבנה משנים של התבוננות ולימוד וחן של מושבניק שאוהב את מה שהוא עושה.
ומה יצא לי לשבת מזה? קבוצה מאושרת שהגיעה למרכז המבקרים של 'זרעים מציון' ויצאה עם ערימה של רקפות, כמה אתי חפירה קטנים, קפסולות של זרעים של פרחי בר לשתילה באוקטובר הבא (לא לשכוח לערבב בחול לפני שזורים בשטח) וחיוך נהדר, כי היתה להם חוויה אמיתית וכנה, פגישה עם איש מדהים וריח של רקפות.
קפסולה אחת של צמחי בר לאדנית גדולה |