יום שני, 24 במאי 2010

אביב בעין הוד - נופי תרבות





















זו תקופת ביניים קצרה, שבה החורף כבר הסתלק, הקיץ מאותת בגדול שהוא כבר כאן ורק האדמה עוד מנסה להאחז באביב:
קצת רטיבות, קצת פריחות, הגל האחרון של הפריחה הצהובה וכל שדה ליד עין הוד נראה כאילו עכשיו יצא מאירופה.
כמה חבל שכל הסיפור נגמר כעבור עשרה ימים ואז הצהוב החרוך, היבש משתלט על הכל מכל.

יצאנו לטייל. התחלנו במגרש החניה העמוס, עלינו לרכס מצפון וירדנו מסביב לתוך הזיתים והחרציות.
סיור קצר, לא יותר משעה, מלנכולי ו'כבד' כראוי ליום שהסתיים בשקיעה שהיתה מלאה באובך.

בדרך דברנו על חגורת הזיתים של הכפר הערבי עין חוד שחי פה עד 1948.
שני בתי בד היו בכפר הזה.
היה ידוע בטיב הזתים שהלכו והתרבו סביבו עם השנים.
חלק מהם עדיין קבורים בין האורנים של קק"ל.

אביה אמרה שהשמאל מוקיע את עין הוד: "אתם מנשלים וגרים בבתים לא לכם".
מישהי אחרת אמרה שגם הימין לא בדיוק אוהב את הכפר ואת מה שהוא מייצג.
ואני הערתי שגם מבחינת הערבים אנחנו סמל, לנכבה הפלשתינאית, ולתמצית הסיפור הישראלי ערבי.
בקיצור - לרשימה הזאת צריך לקרוא - "לך תוכיח שאין לך אחות", כי בכל מקרה מי שגר היום בעין הוד אין לו סיכוי להיות צודק או ראוי, או נכון מוסרית והשד יודע מה עוד.

את הירידה סיימנו בשתיקה רועמת. כל אחת חשבה על העמדה הפוליטית והאנושית והמוסרית שלה ומה יהיה על הילדים שלה בעתיד.

יום שישי, 21 במאי 2010

ימי תל צור





יש תל צור, ויש תל צור
יש תל צור של גידעונים
יש תל צור שבכלל ישבו בשוני
יש תל צור של קבוצות כיבוש
ויש תל צור של הביתרים.

זה כבר סיפור אחר.


לפני 71 שנה בדיוק, בשבועות, הם התארגנו ועלו אל הנקודה, בתרוץ מצוין: כאן למטה, בדרך העולה אל זכרון יעקב יש סיבוב שהערבים מציבים בו מארבים לעגלות עם הענבים בדרכן ליקב.



העלייה היתה מרגשת. מי לא היה? אפילו הרצפלד בא, למרות שהוא בכלל היה מיריבים. התארגנו בזכרון יעקב, יצאו לדרך בתופים ומצילות. הרימו מגדל לאוויר, הרימו חומה, העמידו אוהלים, הביאו אפילו קופסה גדולה של גפרורים כדי שיוכלו להדליק את כל הפרימוסים ואחרי מסדר רשמי במדי בית"ר, אמרו שלום לכל המכובדים ונשארו לבד.

והלבד היה קשה. בשיא הם היו 30 שמשפחות, שאריות של משפחות שכן הגברים "ישבו והתיישבו", כראוי לביתרים אמיתיים.
חלק מהגברים נאסרו ע"י הבריטים והחיים לבד, עבור הנשים היו קשים מנשוא. כדי להקל על כולם העבירו אליהן את הנשים והילדים גם ממשמר הירדן, שגם הגברים שלהן נאסרו.

קראו שם לנקודה - תל צור. גם מטעמים פרגמטיים. כבר הייתה נקודה כזו במקום, כמה מטרים מעליהם, אבל אלו היו אחרים, שייכים לחיק החם של אלה שהממסד רצה בטובתם. בנתיים. קבוצות כיבוש. אז למה לא לקרוא לנקודה גם תל צור? כאילו כדי לבלבל את הבריטים שהרי הם בכלל ביתרים ואלה מלמעלה, לא. ובעצם הם רצו לקרוא לנקודה בשם הרבה יותר ראוי: מצפן או 'הפנים צפונה', שמות ביתריים מלאים הוד.

כמה שנים החזיקו מעמד במקום. אבל מהר מאוד הבינו שלהקים יישוב רועים כאן בנקודה הזו, על אדמות פיק"א זה בלתי אפשרי. ב 1943 נגמר הענין בתל צור. אי אפשר להתישב ישיבת קבע, אי אפשר לקבל אדמה ואי אפשר לצאת למרעה.
מירקין, איש פיק"א פתח להם את חצר שוני שכבר היתה נטושה. מקום טוב למשפחות ועיזים וכבשים.

בעיצומה של המלחמה, 1946, סוף הסיפור.
מירקין, איש פיק"א שזכר להם חסד הציע להם כמה נחלות בשולי בינמינה . לרחוב החדש קראו נחלת ז'בוטינסקי.


היום. בדיוק 71 שנים אחרי - עלינו להכיר את הנקודה כי אנחנו לא אנשי בית"ר, ןלא רוויזיוניסטים מבית וגם לא בינמינים.
תודה למרגרט מבית הראשונים בבנימינה ועמנואל איש הקק"ל שפתח חלון לעולם אחר.
תרתי משמע.
מבטיחה להמשיך.