בזמן האחרון התאהבתי בעכו. מעכו החדשה המנדטורית לעכו בתוך החומות, ועכו הארכאולוגית שבעצם הייתה הסיבה לביקור הממלכתי שלנו בעיר הזאת. בוקר אחד נסעתי לסיור הכנה באולמות האבירים הזכורים לטוב.
ביקור באולמות האבירים זימן חוויה מסוג אחר - התחושה העמומה מתחת לאדמה, לחשוב על אסירים שחופרים לתוך עמוד או שנופלים לתוך אולם צלבני בפעם הראשונה אחרי מאות שנים, הספר של דאף על 'אבירי הגליל' ולבסוף החדווה שבמנהרה הטמפלרית, פתאום להגיח מתחת לאדמה מול הים. אתר אהוב למדי שהיה מה לשפר בו ולהנגיש אותו לציבור הרחב, אבל החוויה המיוחדת הייתה מובטחת.
לפני כחודש חנכו את החוויה הצלבנית בעכו. יש בפרויקט בענק הזה הבטחה שיהפוך למיזם תיירותי, עוגן כלכלי, פרויקט מניב וריווחי ויבוא לציון גואל. סליחה, לעכו. בנתיים תקופת הרצה, תקופת חסד, אבל אני יכולה כבר לאמר לעצמי שאני לא אוהבת את מה שעשו לאולמות הללו, את הגרניט -פורצלן על הרצפה, את הדק- עץ איפה שצריך ואיפה שלא, את האבן-ירושלמית-כי-זה-נורא יפה, שמכסה על אבן אחרת, מקומית צנועה וישנה ועוד. אבל הכי חמורה בעיני העובדה שבמקום לקחת את הקיר, את הטיח, את החרותות בקיר, את הארכאולוגיה ולהעצים אותה - בחרו להשקיע בפירוטכניקה שמתעלמת לחלוטין מהאמיתי ויוצרת מציאות חדשה. לא צריך להתאמץ כי יצרו לנו באולמות מציאות מדומה שכוללת פוסטרים פשטניים על הקירות, וידאו בין עמודים, הסברים אנטלגנטיים במערכת שמע סראונד שאמורה לפעול אבל בפועל מגמגמת בין ערוצי שידור ועוד ועוד. כמבקרת מעל לממוצע - הלכתי לאיבוד. מה קודם ומה אחרי? איזה אולם זה ולאן הולכים? מה הבדל בין אולם א לאולם ג'? ולמה כל החנויות/דוכנים של בעלי המקצוע סגורות? המצב כ"כ נואש?
מבטיחה לחזור שוב עוד כמה חודשים. אולי ישתפר.
אחרי שלוש שעות קשות כאב לנו הראש כ"כ שהיינו חייבות הפסקה, השותפה ואני.
אז איריס הציעה שנלך לחוויה מתקנת -בירה ציפס ושרימפס בקוקשקה, בבזאר הטורקי.
מה יכול היות גרוע? ואכן לא היה גרוע אלא בדיוק להיפך. משהו טוב קורה בעיר הזאת עכשיו.
כן אני יודעת, יש עדין הזנחה ולכלוך ומה שתרצו, בכל זאת, לוקח הרבה זמן לנקות חצרות אחוריות של ערים מוזנחות, אבל בכל זאת - יש איזה משהו אחר באוויר וזה משמח.
משם המשכו לשיטוט מושכל בעיר.
בסופו - אחרי כמה שעות, כשכבר לא היה לנו כוח לכלום, הגענו לבית על שפת הים.
מרפסת מתוקה להפליא, בית מדהים שעבר טיפל אוהב של טעם טוב ואישה עם אור בעיניים שהאופטימיות שלה, כך אומרת איריס, לא מפריעה לה אף פעם לראות את המציאות. היא, כמו עכו, יוצרת מציאות משלה וזה מדבק.
אלה יונגמן עושה אוצרות בעכו מלווה יזמות מקומית בעכו כבר כמה שנים והיא רואה את השינוי אולי כי היא אחראית לו במידה רבה. השלב הבא כמו במקומות אחרים יהיה השינוי שיעברו הנשים ואז באמת נקום לשחר חדש, כי העצמה נשית פרושה חינוך, פרושה לקיחת אחריות אחרת על החיים והדור הבא רק יצא נשכר מזה. עם אלה הלכנו לבית שעוד ידובר בו, סתם כדי לעזור להן לסחוב דברים ולהרוויח כניסה לפרויקט דגל חדש בעכו.
מה יצא לשבת מכל היום הזה?
טיול שעובר בכל האתרים החשובים של עכו, ולאו דווקא התיירותית אלא ב'נופי התרבות', אנשים, מקומות מתחת לרדאר של הפיתוח התיירותי כדי להכיר באמת ובתמים את עכו. פשוט לעקוב בפיסבוק, לעשות לייק כשצריך ואני מבטיחה לפרסם תאריך בקרוב מאוד.
כי-זה-מה-זה-טיול-שווה.
ובארוחת ערב מיוחדת החלטנו, כל הבנות, שאת הסיור הזה יש לסיים באווירה אנטימית - כאן:
(ולא, לא יכולה לספר לכם מה זה, תצטרכו לחכות לפוסט הבא או לטיול הבא, מה שיבוא קודם...)
ביקור באולמות האבירים זימן חוויה מסוג אחר - התחושה העמומה מתחת לאדמה, לחשוב על אסירים שחופרים לתוך עמוד או שנופלים לתוך אולם צלבני בפעם הראשונה אחרי מאות שנים, הספר של דאף על 'אבירי הגליל' ולבסוף החדווה שבמנהרה הטמפלרית, פתאום להגיח מתחת לאדמה מול הים. אתר אהוב למדי שהיה מה לשפר בו ולהנגיש אותו לציבור הרחב, אבל החוויה המיוחדת הייתה מובטחת.
לפני כחודש חנכו את החוויה הצלבנית בעכו. יש בפרויקט בענק הזה הבטחה שיהפוך למיזם תיירותי, עוגן כלכלי, פרויקט מניב וריווחי ויבוא לציון גואל. סליחה, לעכו. בנתיים תקופת הרצה, תקופת חסד, אבל אני יכולה כבר לאמר לעצמי שאני לא אוהבת את מה שעשו לאולמות הללו, את הגרניט -פורצלן על הרצפה, את הדק- עץ איפה שצריך ואיפה שלא, את האבן-ירושלמית-כי-זה-נורא יפה, שמכסה על אבן אחרת, מקומית צנועה וישנה ועוד. אבל הכי חמורה בעיני העובדה שבמקום לקחת את הקיר, את הטיח, את החרותות בקיר, את הארכאולוגיה ולהעצים אותה - בחרו להשקיע בפירוטכניקה שמתעלמת לחלוטין מהאמיתי ויוצרת מציאות חדשה. לא צריך להתאמץ כי יצרו לנו באולמות מציאות מדומה שכוללת פוסטרים פשטניים על הקירות, וידאו בין עמודים, הסברים אנטלגנטיים במערכת שמע סראונד שאמורה לפעול אבל בפועל מגמגמת בין ערוצי שידור ועוד ועוד. כמבקרת מעל לממוצע - הלכתי לאיבוד. מה קודם ומה אחרי? איזה אולם זה ולאן הולכים? מה הבדל בין אולם א לאולם ג'? ולמה כל החנויות/דוכנים של בעלי המקצוע סגורות? המצב כ"כ נואש?
פירוטכניקה על הקיר |
מבטיחה לחזור שוב עוד כמה חודשים. אולי ישתפר.
אחרי שלוש שעות קשות כאב לנו הראש כ"כ שהיינו חייבות הפסקה, השותפה ואני.
אז איריס הציעה שנלך לחוויה מתקנת -בירה ציפס ושרימפס בקוקשקה, בבזאר הטורקי.
לא מילים. דברו עם גילי, עובד עד אח"צ מאוחרים. |
כן אני יודעת, יש עדין הזנחה ולכלוך ומה שתרצו, בכל זאת, לוקח הרבה זמן לנקות חצרות אחוריות של ערים מוזנחות, אבל בכל זאת - יש איזה משהו אחר באוויר וזה משמח.
משהו חדש בעיר עתיקה |
בסופו - אחרי כמה שעות, כשכבר לא היה לנו כוח לכלום, הגענו לבית על שפת הים.
מרפסת מתוקה להפליא, בית מדהים שעבר טיפל אוהב של טעם טוב ואישה עם אור בעיניים שהאופטימיות שלה, כך אומרת איריס, לא מפריעה לה אף פעם לראות את המציאות. היא, כמו עכו, יוצרת מציאות משלה וזה מדבק.
גונית מתכוננת לאירוע חשוב |
אלה יונגמן מימין. |
חלונות מקוריים |
מה יצא לשבת מכל היום הזה?
טיול שעובר בכל האתרים החשובים של עכו, ולאו דווקא התיירותית אלא ב'נופי התרבות', אנשים, מקומות מתחת לרדאר של הפיתוח התיירותי כדי להכיר באמת ובתמים את עכו. פשוט לעקוב בפיסבוק, לעשות לייק כשצריך ואני מבטיחה לפרסם תאריך בקרוב מאוד.
כי-זה-מה-זה-טיול-שווה.
ובארוחת ערב מיוחדת החלטנו, כל הבנות, שאת הסיור הזה יש לסיים באווירה אנטימית - כאן:
(ולא, לא יכולה לספר לכם מה זה, תצטרכו לחכות לפוסט הבא או לטיול הבא, מה שיבוא קודם...)
סוד .... |