בשבת ירדנו לקטוף רימונים. הרבה אחרי הדקה התשעים, הרבה מהם כבר פגועים ולא ראויים אפילו למיץ. שישה עצי רימונים נטעו ע"י בן ציון מגל, ליד התפוזים והלימונים, הפיטנגו והמישמש שכבר לא קיים. שנים אחרי, אנחנו קוטפים אותם ונזכרים באיש שאמר שאם אדם מעשן בגיל 96 סימן שהוא יחיה הרבה שנים ......
רימונים יש להם סגולה להעניק אריכות ימים. אני לא יודעת אם מישהו באמת ספר, אבל אומרים שברימון יש ברימון יש 613 גרגירים, בדיוק תרי"ג המצוות שאנו מצווים בהן.
מסורות על הרימון יש בערך כמו מספר הגרגרים:
בבבל נולד עץ הרימון מדמו של האל תמוז. אולי בפרס, אולי בסין.
במיתוסים אחרים מהאזור ההוא שבין הפרת והחידקל הרימון נולד מדמו של המלך הדדרימון, שמת ונולד מחדש כעץ מלכותי.
משם נדד לאירופה - בזכות היוונים קראו לפרי Punic apple שהתגלגל לשמו הלטיני של הפרי - Punica granatum .
כך נוצר הקשר בין דיוניסוס שהיה אחראי על חקלאות, על עצי פרי למיניהם ויחד עם זה קשור לחגיגות פראיות של שתייה וסביאה, אם תרצו, פולחנות פוריות קדומים – לרימון האדום, המלכותי, שכל כולו אומר זנותיות.
כך נוצר הקשר בין דיוניסוס שהיה אחראי על חקלאות, על עצי פרי למיניהם ויחד עם זה קשור לחגיגות פראיות של שתייה וסביאה, אם תרצו, פולחנות פוריות קדומים – לרימון האדום, המלכותי, שכל כולו אומר זנותיות.
לימים התגלגל הרימון למסורות הקשורות לממלכת השאול – בעזרתו פיתה הדס את פרספונה להישאר בממלכת המתים. ואצלנו, ביהדות, איך לא, הרימון הוא פרי גן העדן האסור. אדום אדום, שחור, עגול וסקסי, גרגירים קטנים מכשפים – תכונות הרימון הביאו לכך שהוא נאסר בשימוש ע"י אלה שתמיד מקלקלים את החגיגה.
אחרי ששמו נקשר עם דברים טובים ויפים, עם סקס ושאול, עם אמנות ואוכל היו מי שהיו חייבים לקלקל את החגיגה.
במאה התשיעית הגיעו הרימונים לגרנדה של המורים. הפרי אפילו הפך לסמל הממלכה. לימים, הצרפתים היו חייבים לקלקל את החגיגה ולקרוא לרימון יד הצבאי ע"ש הרימון – grenade ....
במאה התשיעית הגיעו הרימונים לגרנדה של המורים. הפרי אפילו הפך לסמל הממלכה. לימים, הצרפתים היו חייבים לקלקל את החגיגה ולקרוא לרימון יד הצבאי ע"ש הרימון – grenade ....
למזלנו, לוין הספיק לשלוח ייחורי רימונים יחודיים והפיץ אותם בכל העולם, בעיקר כשיחי נוי. אצלנו בבית, יש שיח אחד של רימונים שחורים. אין לי מושג איך הגיע ומי שתל, אולי סבא מגל? אולי מישהו אחר, אבל נשאר שיח זנוח, שכמעט חוסל פעם, ורק התערבות מהירה הצילה אותו, אחרי הכל – לא כל יום רואים רימון שחור מלכותי.
באשר לשאר הרימונים- זה הרבה יותר פשוט.
עכשיו זה סוף הקיץ לכאורה, לפחות ע"פ ההרגשה. עוד מעט חוזרים ללימודים למסגרת, לחיים הנורמאליים. אני כבר מחכה לחורף שיבוא. אבל עד שיגיע – עשינו מיץ רימונים.
אחרי שאכלנו רימונים ככה סתם, בישלנו איתם וסתם שמנו על השולחן לנוי, העמדנו את המסחטה וסחטנו לנו ארבעה בקבוקים של הנוזל האדום.
שניים נגמרו כבר באותו יום, שניים בהקפאה.
והמיוחדים מכולם הם הרימונים השחורים שעומדים בקערה על השולחן.
זן מיוחד ונדיר שמצאנו סתם ככה, בין העצים של סבא מגל.
