עתלית - בית כנסת, חברת מלח, מושבה ותחנת רכבת. סיור אחר לגמרי

עתלית היא מושבה שעכשיו ממש הופכת להיות עיירה.

כבר דברתי על זה פעם שבשנים הראשונות של המושבה, כשהבינו שהיא לא מתקדמת לאף מקום שמעו פרנסי המושבה על מסע הרבנים, וכשעצרה הפמלייה המכובדת בעתלית בקשו שיעזרו לשנות את מר גורלה, השינוי היה מהיר - הרבנים הציעו שבמקום עתלית  יקראו למושבה תרומיה - "והייתה להם תרומיה מתרומת הארץ" (יחזקאל מ"ח, י"ב) - במחשבה שאם יפרישו תרומות ומעשרות תבוא להם הברכה. זה החזיק מעמד זמן קצר. כשלא הגיע השינוי המיוחל חזרו כולם לשם המקובל כי ככה זה בחיים, מאוד קשה לשנות הרגלים. בעבור שנה או שתיים עדיין היתה זו מושבה קטנה שנאבקה על עצם קיומה. בתים וחצרות משק היו בה, אבל הריחוק מכל מושבה אחרת היה קשה, הקדחת הוסיפה את שלה ועתלית הייתה מושבה שקשה לחיות בה, אפילו המים בה היו מליחים שלא טעימים. מספרים הראשונים שמדי יום היו יורדים לבאר על יד חוות הנסיונות של אהרונסון כדי לשאוב ממנה מים טובים לשתייה כדי שהתה לא יהיה מלוח .... . 

אחרי מלחמת העולם הראשונה  גדלה המושבה והפכה למושבה - של - חברת המלח שהוקמה בעתלית בשנת 1922. כאן חברו האינטרסים של היזמים קאסל וסורדין, חברת יק"א והשלטון הבריטי להקמת מפעל לאומי. החברה נרשמה בירושלים ולונדון, היה לה חבר מנהלים רציני ודירקטוריון שהורכב 'מחברי הון ושלטון' של אותה תקופה, החברה הוציאה קול קורא לפועלים לבוא לחפור בריכות מלח ובתמורה הציעה מגורים, אוכל, טיפול רפואי וחברה נעימה. לאיכרים הציעו בתמורה - פרנסה, טיפול רפואי, חינוך לילדים וייצוג בפני השלטונות דרך חברת יק"א שכבר הפכה לחברת פיק"א. כך הפכה עתלית למושבה-של-חברת המלח.

בשנת 1928, אחרי ביקור של הברון, המושבה קבלה מתנה  - בית כנסת, וגם בית ספר 'חדש' על חשבון הברון, במבנה שהיום משמש את וועד עתלית. 

בית הכנסת של עתלית 

בית הוועד, בית הספר, המבנה הציבורי הראשון במושבה 

פרויקט הדגל של יד בן צבי, ישראל נגלית לעין שמתקיים בשנתיים האחרונות בעתלית חושף דרך אלבומי התמונות את הסיפורים של המושבה. כך אנו למדים מהתמונות ששורת הבתים הראשונים הפכה לרחוב הראשי, פותחו והורחבו מבני משק בחצרות האחוריות, התחילו לגדל גפנים, גידולי שדה חדשים ועוד. 

אפילו בית ספר נפתח במושבה לטובת ילדיה וילדי חברת המלח הסמוכה.

 מהתמונות עולה כי שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו מבטיחות: מושבה של איכרים מצד אחד וחברת המלח עם משפחות פועלים בעלות תודעה מצד שני. ילדים עובדים 'מחזיקים משק' מזה, ילדי הנוער העובד והלומד שמדברים על הגשמה והולכים למצעד של אחד במאי מצד שני. החיבור, איך לא, היה כלכלי והיה דרך הזוגות שנוצרו בין הנוער מכאן והנוער משם...

מבנים אחרונים של עובדי חברת המלח בעתלית 

מסדר אחד במאי, מחנה עובדי חברת המלח עתלית, אלבום לאה רקוב, יד בן צבי - ישראל הנגלית לעין 

ומה יצא להם מכל זה אתם שואלים?

טיול במושבה מנומנמת ששוכנת בנוף הכי יפה בארץ. ים מצד אחד וכרמל מצד שני, רכס כורכר מרהיב ושטחים פתוחים זרועי רקפות עריות ושאר פרחים ושיחי חוף. נתחיל ברחוב הראשי שלא דומה לפעם אבל עדיין נושא בתוכו שרידים של מושבה, נדבר על ראשונים לא ידועים, נמשיך לשביל הרכס, למרכז המבקרים החדש של חברת המלח שמספר יותר על מלח מאשר על חברה,  ונסיים בתצפית לעבר המבצר הצלבני של עתלית.
כמה שעות בין ישן וחדש בעתלית.
כל מה שנותר זה לקבוע תאריך.

בית כנסת ישן מחודש בעתלית 

טיול בעכו חדשה ישנה עתיקה

בזמן האחרון התאהבתי בעכו. מעכו החדשה המנדטורית לעכו בתוך החומות, ועכו הארכאולוגית שבעצם הייתה הסיבה  לביקור הממלכתי שלנו בעיר הזאת. בוקר אחד נסעתי לסיור הכנה באולמות האבירים הזכורים לטוב.

 ביקור באולמות האבירים זימן חוויה מסוג אחר - התחושה העמומה מתחת לאדמה, לחשוב על אסירים שחופרים לתוך עמוד או שנופלים לתוך אולם צלבני בפעם הראשונה אחרי מאות שנים, הספר של דאף על 'אבירי הגליל' ולבסוף החדווה שבמנהרה הטמפלרית, פתאום להגיח מתחת לאדמה מול הים. אתר אהוב למדי שהיה מה לשפר בו ולהנגיש אותו לציבור הרחב, אבל החוויה המיוחדת הייתה מובטחת.

לפני כחודש חנכו את החוויה הצלבנית בעכו. יש בפרויקט בענק הזה הבטחה שיהפוך למיזם תיירותי, עוגן כלכלי, פרויקט מניב וריווחי ויבוא לציון גואל. סליחה, לעכו. בנתיים תקופת הרצה, תקופת חסד, אבל אני יכולה כבר לאמר לעצמי שאני לא אוהבת את מה שעשו לאולמות הללו, את הגרניט -פורצלן על הרצפה, את הדק- עץ איפה שצריך ואיפה שלא, את האבן-ירושלמית-כי-זה-נורא יפה, שמכסה על אבן אחרת, מקומית צנועה וישנה ועוד. אבל הכי חמורה בעיני העובדה שבמקום לקחת את הקיר, את הטיח, את החרותות בקיר, את הארכאולוגיה ולהעצים אותה - בחרו להשקיע בפירוטכניקה שמתעלמת לחלוטין מהאמיתי ויוצרת מציאות חדשה. לא צריך להתאמץ כי יצרו לנו באולמות מציאות מדומה שכוללת פוסטרים פשטניים על הקירות, וידאו בין עמודים, הסברים אנטלגנטיים במערכת שמע סראונד שאמורה לפעול אבל בפועל מגמגמת בין ערוצי שידור ועוד ועוד. כמבקרת מעל לממוצע - הלכתי לאיבוד. מה קודם ומה אחרי? איזה אולם זה ולאן הולכים? מה הבדל בין אולם א לאולם ג'? ולמה כל החנויות/דוכנים של בעלי המקצוע סגורות?  המצב כ"כ נואש?

פירוטכניקה על הקיר 

מבטיחה לחזור שוב עוד כמה חודשים. אולי ישתפר.
אחרי שלוש שעות קשות  כאב לנו הראש כ"כ שהיינו חייבות הפסקה, השותפה ואני.
אז איריס הציעה שנלך לחוויה מתקנת -בירה ציפס ושרימפס בקוקשקה, בבזאר הטורקי.

לא מילים. דברו עם גילי, עובד עד אח"צ מאוחרים. 

מה יכול היות גרוע? ואכן לא היה גרוע אלא בדיוק להיפך. משהו טוב קורה בעיר הזאת עכשיו.
כן אני יודעת, יש עדין הזנחה ולכלוך ומה שתרצו, בכל זאת, לוקח הרבה זמן לנקות חצרות אחוריות של ערים מוזנחות, אבל בכל זאת - יש איזה משהו אחר באוויר וזה משמח.

משהו חדש בעיר עתיקה 

משם המשכו לשיטוט מושכל בעיר.
בסופו - אחרי כמה שעות, כשכבר לא היה לנו כוח לכלום, הגענו לבית על שפת הים.
מרפסת מתוקה להפליא, בית מדהים שעבר טיפל אוהב של טעם טוב ואישה עם אור בעיניים שהאופטימיות שלה, כך אומרת איריס, לא מפריעה לה אף פעם לראות את המציאות. היא, כמו עכו, יוצרת מציאות משלה וזה מדבק.

גונית   מתכוננת לאירוע חשוב 

אלה יונגמן מימין. 

חלונות מקוריים

  אלה יונגמן עושה אוצרות בעכו מלווה יזמות מקומית בעכו כבר כמה שנים והיא רואה את השינוי אולי כי היא אחראית לו במידה רבה. השלב הבא  כמו במקומות אחרים יהיה השינוי שיעברו הנשים ואז באמת נקום לשחר חדש, כי העצמה נשית פרושה חינוך, פרושה לקיחת אחריות אחרת על החיים והדור הבא רק יצא נשכר מזה. עם אלה הלכנו לבית שעוד ידובר בו, סתם כדי לעזור להן לסחוב דברים ולהרוויח  כניסה לפרויקט דגל חדש בעכו.

מה יצא לשבת מכל היום הזה?
טיול שעובר בכל האתרים החשובים של עכו, ולאו דווקא התיירותית אלא ב'נופי התרבות', אנשים, מקומות מתחת לרדאר של הפיתוח התיירותי כדי להכיר באמת ובתמים את עכו. פשוט לעקוב בפיסבוק, לעשות לייק כשצריך ואני מבטיחה לפרסם תאריך בקרוב מאוד.
כי-זה-מה-זה-טיול-שווה.

ובארוחת ערב מיוחדת החלטנו, כל הבנות, שאת הסיור הזה יש לסיים באווירה אנטימית - כאן:
(ולא, לא יכולה לספר לכם מה זה, תצטרכו לחכות לפוסט הבא או לטיול הבא, מה שיבוא קודם...)

סוד ....

הון שלטון ודגים - בוקר טיול בעמק זבולון

הכל התחיל מבוקר טיול עם איריס. 

נסענו לקריות שזה בהחלט המקום הכי קרוב ל'סתם' עלי אדמה לכאורה. 

או לפחות ככה חשבתי כמיטב המסורת של 'פולניות עילאיות ומתנשאות'. ארכיטקטורה תזזיתית, עצבנית, בליל של רחובות וכיכרות שלא מובילים לאף מקום ובכלל, "בקיץ נורא חם שם". אבל אז יצאנו מצוידות בתפוחים ובקבוקי מים למסע בקריות בעקבות הון שלטון ודגים. אחרי שחזרנו החלטתי שיש בהן משהו בקריות, באמפרים על כביש מסמנים מתנ"ס או ביה"ס, עצים על המדרכות נותנים צל על הכביש ועל החצר שליד, אנשים הולכים ברגל למכולת בפינה, כי המרחקים שפויים ונורמליים, וסה"כ, זה בכלל לא רע אם אתם שואלים אותי, אבל מי שואל אותי?

טיילת כרי הנעמן - שקט באמצע העיר,  גבול בין בתים לשדות

אבל הכי חשוב זה הנוף שליד, טיילת שנחנכה לפני כמה שנים מעניקה צל מים ושקט לאנשים. טיילת הנעמן מובילה לברכה שיצרו בשביל הנימפאה התכולה, מין של פרח בסכנת הכחדה, שיטוט רגלי קצר, תחת אקליפטוסים מצלים, שקט וציוץ ציפורים. בדרך אפילו ראינו שניים שיושבים על ספסל בצד.....

נמפאה תכולה והיא בכלל לבנה - צמח מים ברשימה האדומה של הצמחים בסכנה

אחרי זה המשכנו לעין אפק. מי לא מכיר את המקום? את הסיפור על שני מסדרים טמפלרים שמתקוטטים ביניהם על המיים שמניעים טחנות קמח עבור עכו הגדולה? מי לא מכיר את הסיפור על התייבשות השמורה לפני כמה שנים, זו שהובילה את הרט"ג לקמפיין שנקרא 'זכות הטבע למים'. את איריס עניינו הפרעושית המשולשלת, הנמפית התכולה ושאר סביונים כאלה שעולים בפוסטים של קבוצת בוטניקה לאוהבי א"י. אבל אותי מה שענין היו דווקא עניני הון ושלטון. כמו תמיד. וגם שם מצאתי את זה. קודם כל שנבין על מה מדובר: ככה נראה האזור כשהג'מוסים עדיין היו מקוריים בביצה הגדולה שנוצרה מסביב לנעמן ולמעינות עין אפק.

ג'מוסים מקוריים 

ההמשך היה ברכישת אדמות עמק זבולון שכנראה הייתה יחסית זולה, עוד לא נדל"ן מניב, אלא שטח ביצתי שיש ליבשו, לטייבו ורק לאחר מכן לחשוב מה עושים בו - התיישבות, חקלאות, איזה מן חקלאות וכו'. בנתיים, עד שייובש, פירנס לא מעט אתוסים ציוניים של חלוצים חדורי להט ועזוז שבחרו לחיות בתנאים הבלתי אפשריים של הארץ ולוותר על המילקי בברלין.  מה קבלו בתמורה? קצת ביצה, הרבה מלריה, זריקות חינין, ואם היה יום טוב אז גם היה בשר במחנה. העתיד האישי והמשפחתי שלהם נשאר באותם ימים בצד, קודם כל צריך לייבש. אח"כ נראה מה הלאה.

ואז באו היזמים. יזם בא בשלב השני. כשכבר התחילו הייבוש וההסדרה וצריך לחשוב מה עושים עם השטח.
קראו לו ברנקו זיצר. בחור יוגוסלבי חריף שנשם דגים בערך מהיום שנולד. כבר שם היו לו לא מעט בריכות דגים ואם כבר עולים לארץ אז למה לא להתפרנס בכבוד מדגים? אמנון לויה שכתב עליו אמר שהיה לו כשרון לבחור שותפים ובעלי מקצוע, אז הוא הביא את מרדכי שוורץ, הדגולוג של תל עמל שהבין משהו בגידול הקרפיונים בארץ, הביא שותפים ומשקיעים. השקיע כסף, הכין תשתית התחיל לגדל וזה נראה מבטיח במיוחד.
באמת, קרפיונים מתאימים לגפילטעפיש, לדגלשבת, קרפיונים זה בריא, קל לגדל, איך אפשר להכשל?

ככה נראית ביצה: טחנת קמח, עין אפק, תעלות לגידול דגים

חפר תעלות וברכות, קשרים עם שותפים וחנויות שימכרו את הדגים שיגיעו לעיר - חיפה או תל אביב, ברכבת, בקרונות מיוחדים וקיווה לטוב. אבל אז - כמו כל יזם פרטי וקטן, קצת קשיים בדרך, קצת קנאה ורגליים ששמו לו, ונאלץ לותר על החלום לטובת בריכות הדגים של קיבוצים הסתדרותיים. כפר מסריק, קיבוץ אפק לשעבר משמר הים וכולם מסביב מחזיקים היום בריכות דגים לתפארת. מדברים על 'ענף הדיג' הציוני, ושוכחים שמי שהתחיל, חלם, הגה, ניהל, חפר, גידל ושיווק עד שנפל היה ברנקו זיצר, יזם יוגוסלבי.

 ככה הסתיים יום נפלא בעמק זבולון, קפה נחמד וגלידה לסיום, ילדים חוזרים עם תיקים על הגב ברגל הבייתה, הולכים בקבוצות מתחת לעצי פונציאנה נהדרים. קריות מקום נחמד מאוד.

חצבים ומלריה - סיור לאורך רכס הכורכר

הכל התחיל עם הד"ר הילל יפה.

הד"ר הלל יפה, רופא וחלוץ  (מקור- הארכיון הציוני) 

כשקראו לו לתת דוח רציני על מיקום המושבה עתלית הוא בפרוש כתב שלא טוב למקם את המושבה על המדרון המערבי.
יש שם ביצות הוא כתב, וביצות כידוע, האוויר שלהן רע ....  ומי שחי ליד ביצות חולה במל -רה היא המלריה, היא מגוון רחב של מחלות ושאר מרעין בישין שראשוני החלוצים והעולים לא נמלטו מהן עד ראשית המאה העשרים.  בשנת 1907 הוזמן שוב לזכרון יעקב המושבה הגדולה והפעם התבקש לשמש כרופא המושבה.

רופא סטנדרטי הוא לא היה.
ברגע שקיבל את המינוי הרגיש בשל מספיק כדי לבוא לברון ולבקש לעשות, על חשבון הברון, עבודה אנטי מלרית שכללה טיפול רפואי במי שכבר חלה אבל במקביל פעולה מניעתית - ייבוש וטיפול בביצות סביב המושבות. הלל יפה פתח בית חולים לכל דבר, טיפל גם בפועלים ולא רק באנשי המושבות שבאו על חשבון הברון, פעל להקמת 'קופות חולים', ואפילו דחף להקמת המוסד המופלא שנקרא 'בית הבראה'.

כך כתב הדוקטור להנהלת יק"א בפאריס בחורף 1915:
" כאן מרכז פועלים גדול, שכר העבודה נמוך, משלמים בקושי, אין קרדיטים, ושערו מה מצבו של הפועל בחלותו!

בקושי משתכר הוא לחמו, לן ברפת טחובה ללא מצע ומכסה, טרף ליתושים, וכמה חשוב לתת לחולה כזה מיטה, מקום לנוח, מזון ורפואות!  .... כמה פעמים סגרתי את בית החולים ונאלצתי לפתחו שוב בראותי את החולים מבין הפועלים, חיוורים, כושלים הבאים לבקש הצלה מידי. וישנם גם תושבי שפיה, בת שלמה, עתלית, חדרה וכרכור!

(ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 490)

סקר לקראת ייבוש הביצות בחוף הכרמל. הזמן: מתישהו, בסתיו עם החצבים. 

אבל גולת הכותרת הייתה השרות האנטימלרי שהקיף את כל 'מושבות השומרון' והגליל, למרות איומים חוזרים ונישנים לצימצומים:  "ברצוני לנסות ולהכן על עניני השרות שהופקדתי עליהם - בית החולים והמלחמה האנטימלרית. הפקידות המקומית הודיעתני כי לדברים אלו לא תזקף אף פרוטה" 
הרופא על הסוס היה עובר עם התיק שלו  בין זכרון יעקב, חדרה, עטלית (כן, ככה כתבו פעם עתלית), יסוד המעלה, משמר הירדן. בכל מושבה עוצר ומזריק או מחלק כדורי כינין. הילדים היו בורחים מפחד הזריקה, הפועלים היו עייפים מידי כדי להגיע למרכז המושבה, הפקידים של יק"א לא שמחו להוציא את הכסף ובכל זאת, הוא דאג שכוווולם, אבל כוולם יחוסנו, קראו לזה 'כיניזציה מלאה'.

מה זה קשור לטיולים תשאלו?
אז אני אגיד לכם.
בדיוק עכשיו כל החצבים במישור החוף פורחים.
ענין של חודש מהיום ונגמרה העונה מבחינתם.
זה אומר יום טיול בין חצבים.
מתחילים בעתלית, מסימים בשמורת קרתא ובסוף אפשר להתגלגל לחוף הים הכי יפה עם המבצר מעל.

שווה, אני אומרת לכם.

נשים אמנות וציונות: סיור 'ברוח נשית' בחוף הכרמל

נשים פורצות דרך, כפר נוער של נשים, גלריות ועוד הפתעות בתמונות זמן שונות – פעם והיום.

פעם היו תפקידים מגדריים, חינוך, עזרה לרופא על הסוס, צדקה וחסד. לפעמים הפרויקט הפך לפורץ גבולות כמו למשל כפר הנוער שפייה, כפר הנוער של נשות הדסה שקבע סטנדרטים חדשים בחינוך  בארץ. איך הופכת מושבה לכפר נוער? איך הופך כפר נוער של פליטים לכפר של בנות ומה הקשר למתן זכות בחירה לנשים? ומיהי אליס? איפה למדו לרקוד ולשיר שרה לוי תנאי וברכה צפירה ? ומה הסיפור של הברוש? 

על כל אלה ועוד בטיול במאיר שפיה, כפר נוער מדהים ביופיו, כפר נוער של נשים שפורצות גבולות עד היום. וכדי שלא תצאו בלי כלום הכנו לכם גם ביקור ביקב עם יין שהוא סיפור בפני עצמו. יין של תלמידים מהתחלת התהליך עד סופו, עם הרבה חשיבה ומקצועיות. תשבו, תטעמו כמה סוגים, תשמעו סיפור, תכירו ייננית מצוינת ואז גם  תוכלו לרכוש יין של מאיר שפיה שחוגגת השנה יום הולדת.   

נשים בכפר נוער, נשים בכפר אמנים

בחלקו השני של היום נגיע לעין הוד לסיור מעמיק מלווה תמונות וצילומים ישנים מארכיון הכפר האמנים עין הוד וסביבתו. כפר אמנים חלוצי המשקף חזון והוויה ארץ ישראלית שהייתה ואיננה.

את הסיור נתחיל בבית הראשונים של הכפר בית גרטרוד קראוס, נדבר 'איך בונים כפר אמנים', מי היתה גרטרוד קראוס, כלת פרס ישראל, מי היו מרסל ינקו ומוכתר הכפר - איצ'ה ממבוש ומה ביקשו להקים באותן חורבות של הכפר הערבי הנטוש שנותרו בצלע הכרמל.

ננסה להבין מה פירוש המושג כפר אמנים משנת 1953 ועד לימינו? נבקר בגלריה השיתופית של האמנים שהוקמה ממש יחד עם הכפר, בגלריה מגל – גלריה של נשים ומשפחה של שלושה דורות. יוצרים ובין סמטאות הכפר הציוריות נעמוד על הייחודיות של הבנייה הערבית אותה בקשו הראשונים לשמר.

קצת תמונות מטיול שהיה אפשר לראות כאן וכאן

ציורי קיר בעין הוד - האם שוב משפחת שץ ?

'אמנות קירונית' ככה הגדיר הפרופסור את העובדה שאמנים בשנות החמישים והשישים זכו להעדפה מתקנת מטעם משרדי ממשלה שונים, מוסדות ציבוריים ואפילו עיריות. במסגרת זאת, כל אחד מהמבנים הציבוריים בארץ קיבל מתנה משלו - איזשהו סוג של אמנות קירונית. האמנים בעין הוד וסדנת הקרמיקה של איצ'ה ממבוש בכפר נהנו מזה במיוחד.

קיר קרמיקה, תחריט על הקיר בגן ציבורי, תבליט על הקיר בתחנה מרכזית של אוטובוסים, ציור קיר בקולנוע, או פסיפס במזרקה בשוק - הכל נעשה ע"י אמנים ישראלים במימון המשרדים הממשלתיים. עד היום עוד ניתן לראות בעיניים בוחנות חלק מאותם אוצרות במבנים שמתועדים לפני הריסה, שוק הפשפשים אחרי שנשדדו ממבנים שכבר נהרסו ולא תועדו, על הקיר של תחנת האוטובוסים המרכזית העומדת נטושה בעיר או על הקיר של בית התרבות בקיבוץ זה או אחר או מושב שבית העם שלו הפך לשוק בימי שישי. צריך עין בוחנת וחיבה כדי למצוא את האוצרות האבודים הללו או, יותר טוב - מנהלת שמבינה ענין ויש לה כבוד למורשת שתרים טלפון לכפר האמנים עין הוד ותאמר שוב - בואו להוריד את הקיר מהקיר, לפני שהקיר נופל ואיתו הקיר.

כך זה עבד בפעם הראשונה כשמנהלת בית החולים לבריאות הנפש בטירת הכרמל הודיעה למזכירות כפר האמנים שכדאי לבוא להוריד את הקיר האמנותי של לואיז שץ כי עורכים שיפוצים במבנה, ועכשיו שוב - עם קיר שלא נפרש אלא שכב שנים בארגזים כמו פאזל ללא הוראות הרכבה:

קיר על קיר 

מלאכת הזיהוי לכאורה קלה הפעם - ברור שזו עבודה של האמן שץ מעין הוד.
אבל האם כך באמת?
כי חתום 3 א שץ. ואולי זו בכלל לא החתימה של האמן ?

חתימה של אמן או לא ? 

בסיבוב הבא במרכז הכפר, עם קבוצה נחמדה במיוחד מבטיחה לצלם עוד תמונות של העבודה המיוחדת הזו שהשבוע נתלתה בכבוד רב על קיר לבן ומכובד ובקרוב תזכה גם לתאורה.

בנתיים אני מנסה לברר מה היה הסיפור המקורי של העבודה. 

חיפה - הגבולות העמומים

לכבוד הקיץ שהגיע, חזרתי לסיור אח"צ בחיפה.
המסלול ידוע ומוכר לכולם. קוראים לו נתיב אלף המדרגות, שביל אלף המדרגות, שביל החמורים ואפשר לטייל בו בכל מיני כיוונים, גרמי מדרגות, שבילים נסתרים וסמטאות אפלות. לכל אחד בחיפה יש את אלף המדרגות שלו ואלה שאני אוהבת במיוחד הן בנאליות במיוחד ומוכרות, אבל אני מזמינה להכרות מחודשת והתבוננות אחרת.

מתחילות כאן מאחורי הנשים הנהדרות האלה במרכז הכרמל, מול הגנים הבהאים

מגיעות לכאן - להדר הכרמל לבתים שנראים בדיוק כך, לכל אחד הסיפור שלו

בשכונת הדר מתרחשים דברים מאוד מענינים בשנים האחרונות. התחדשות מלמטה, התארגנויות של תושבים מבפנים למען איכות החיים, הבנה ששימור היא מילה טובה ולא גסה, שבאמצעות סוג של שימור אפשר לקדם שכונה. הדר לא דומה למרכז הכרמל, ולא דומה למושבה הגרמנית או לעירתחתית.

מגרם מדרגות אחד למשנהו אפשר להריח את הגבולות העמומים של חיפה: גבולות גאוגרפיים של אזורים בהר הכרמל - מראש הכרמל למדרגת ההר, ממדרגת ההר לתחתית ההר, לעירתחתית או למושבהגרמנית, זה לא אותו דבר.
גבולות של ארכיטקטטורה, עיצוב, שימור, גינון וריחות של בישולים של יום שישי, כל אזור והמאפיינים שלו, כל אזור והגבול שלו.

גבולות עמומים בין תרבות לתרבות - כל תרבות והיופי שלה. 

הזמנה לחתונה בואדי נסנאס 

חיפה מלמעלה למטה - סיור מושלם לאח"צ בקיץ.