חרציות בעין הוד בשיא השרב.
זו תקופת ביניים קצרה, שבה החורף כבר הסתלק, הקיץ מאותת בגדול שהוא כבר כאן ורק האדמה עוד מנסה להאחז באביב:
קצת רטיבות, קצת פריחות, הגל האחרון של הפריחה הצהובה וכל שדה ליד עין הוד נראה כאילו עכשיו יצא מאירופה.
כמה חבל שכל הסיפור נגמר כעבור עשרה ימים ואז הצהוב החרוך, היבש משתלט על הכל מכל.
בסיור יציאנו לטייל מסביב לכפר.
התחלנו במגרש החניה העמוס, עלינו לרכס מצפון וירדנו מסביב לתוך הזיתים והחרציות.
סיור קצר, לא יותר משעה, מלנכולי ו'כבד' כראוי ליום שהסתיים בשקיעה שהיתה מלאה באובך.
בדרך דברנו על חגורת הזיתים של הכפר הערבי עין חוד שחי פה עד 1948.
שני בתי בד היו בכפר הזה.
היה ידוע בטיב הזתים שהלכו והתרבו סביבו עם השנים.
חלק מהם עדיין קבורים בין האורנים של קק"ל.
אביה אמרה שהשמאל מוקיע את עין הוד: "אתם מנשלים וגרים בבתים לא לכם".
מישהי אחרת אמרה שגם הימין לא בדיוק אוהב את הכפר ואת מה שהוא מייצג.
ואני הערתי שגם מבחינת הערבים אנחנו סמל, לנכבה הפלשתינאית, ולתמצית הסיפור הישראלי ערבי.
בקיצור - לרשימה הזאת צריך לקרוא - "לך תוכיח שאין לך אחות", כי בכל מקרה מי שגר היום בעין הוד אין לו סיכוי להיות צודק או ראוי, או נכון מוסרית והשד יודע מה עוד.
את הירידה סיימנו בשתיקה רועמת. כל אחת חשבה על העמדה הפוליטית והאנושית והמוסרית שלה ומה יהיה על הילדים שלה בעתיד.
כן, זה בהחלט בעיה בכל מקום שגרים בו בארץ שלנו. רק פתחי את מפת ישראל וכל מקום הוא סמל למשהו שקרה. אבל ככה הם מקומות בעולם. גם באירופה פסי הרכבת מזכירים, מסמלים, היערות, הבתים, הכל כואב. ואילו בארה"ב הם התיישבו על גבי המקומיים שם גם, רצחו, והרסו הכל. עין הוד הוא באמת מקום מעניין ויפה במיוחד, וחשוב לשמור עליו ככה.
השבמחק