זיכרון יעקב של סוף הקיץ, קבוצה נחמדה שחוגגת התחלת שנה, וסיור בחצרות האחוריות.
בסוף הסיור חיכה מפגש מרגש עם היינות הטובים של השנה.
כרמל מזרחי עברו מיתוג מחדש והיום הם כבר לא מזרחי כי זה לא נשמע טוב, אז פשוט כרמל.
יין לקידוש הפך לקברנה, שיראז או סובניון בלאן.
יין ארץ ישראלי פשוט הפך למדע בעל בינלאומי.
אבל הכי חשוב שיין שפעם היה ציונות הפך להיות 'ציונות חדשה'.
היקב - כבר לא סתם יקב, היסטורי כפי שמעולם לא היה, עכשיו הוא נקרא 'המרכז לתרבות היין' כי רותי בן ישראל, הרוח החיה מאחוריו, מאמינה שהיסטוריה היא תרבות.
סיבה נוספת לחגיגה היתה ההודעה ' ששיראז של יקב קיומי' זכה באוסקר של היינות. מכובד למדי ואפילו הפתעה נעימה ליקב האזורי של כרמל, אחיו של יקב יתיר הדרומי, אחיהם הצעירים של יקב זיכרון יעקב והבכור מכולם - יקב רשל"צ.
הנדיב הידוע, יקבים וגפנים.
הסיפור אומר שכדי לבנות אותו פנו פקידי הברון לשומאכר מהמושבה הגרמנית בחיפה כדי שיתכנן ויבנה את המבנה בראשית שנות התשעים של המאה ה 19. כשבאו שנתיים מאוחר יותר לבנות את זה של זיכרון יעקב חסכו כסף ובצעו את אותה תכנית, בלי פיקוח של המהנדס...
אבל מכיוון שהתכנית הראשונה הייתה כ"כ טובה - מרתפים גדולים, אבן כורכר נושמת, אוורור מתאים וכו', המבנה השני גם עובד עד היום. המימון הגיע כמובן מהברון. הצעיר בחבורה, בניו של מאיר אנשיל שעשו חייל בעולם. הבנק של רוטשילד ובניו היה הגדול בעולם בזמנו. מי שרצה לממן מלחמה והיה זקוק לכסף נזיל, מימון של מערכת רכבות בכל רומניה או ברוסיה, או שסתם רצה לגור בזול בפאריס במשכנות למחוסרי בית , משפחת רוטשילד היתה הכתובת. רוטשילד שלנו היה הצעיר בחבורה, לא איזה איש עסקים גדול , אבל עם המון כסף וחיבה ליין, כי זה מה שידע לעשות. ז"א להיות בעלים של.
כשהחליט לקשור את גורלו עם היהודים בארץ ישראל חיפש מקור פרנסה ואז עלה הרעיון של יין. ברשל"צ הוקם היקב הראשון, בזיכרון יעקב השני, וכל המושבות עברו לגדל יין - בשביל היין הארצישראלי. גם מיזגגה, בית חרושת לבקבוקים הוקמה כדי לשווק את המוצר החדש בכל אירופה במיתוג ייחודי - קנו יין ארצישראלי, יין מארץ הקודש, מגפנים של יהודים, מיקבים ארץ ישראלים, תמכו במושבות. אבל כעבור זמן קצר נכשל המפעל מסיבות שונות, נסגר, והיין שווק בחביות.
120 שנה עברו מאז והסיפור של היין הארצישראלי הוא כמו ההיסטוריה שלנו כאן בארץ, הצלחות כישלונות, תהליכים, הפרטות, מיתוג ..... ובסוף פרסים על גבי פרסים בגלל איכות ומצוינות. היום הם חוגגים 120 שנות בציר, לא 120 שנים של הכנת יין כי בעצם הסיפור האמיתי כאן היא הגפן ממנ המכינים את היין, אבל עליה בפעם אחרת.
ומה זה יין ארץ ישראלי?
קודם כל הטרואר של האזור.
האדמה, השמש ועוד מרכיבים שונים שנותנים את הסה"כ העמום שמזין את הענב. יש 'טרואר' של יקב יתיר בדרום הר חברון, יש טרואר של יקב קיומי בצפון ויש של זיכרון יעקב או של רשל"צ. וזה לא אותו טרואר של מחוז ממוצע בצרפת או לחילופין באוסטרליה או בקליפורניה. זו הסיבה שאצלנו בארץ הבציר נמשך שלושה חודשים.
עניין אחר הוא החביות.
יין עם תרבות והיסטוריה חייב חביות עץ אלון. לפחות להתחלת התהליך. אח"כ אולי, הוא יכול לשהות במיכלי נירוסטה. אם הוא מיועד לשיווק בסופרמרקטים והמרכולים לקהל הרחב. רותי בן ישראל אומרת שחביות זה דבר חשוב בשביל היין. יין הוא לא מוצר כימי כמו קולה ספרייט או מיץ ענבים. "יין יודע לנקות את עצמו", הכוונה אחרי הדריכה, כשנוצרת עיסה עם הרכב לא מזוהה של ענבים, חרצנים, ענפים ואפילו ליכלוך, התסיסה והשכיבה בחביות אלון ובמרתפי כורכר 'שיודעים לנשום אוויר ופולטים לחות לאוויר' עושה רק טוב ליין. זו גם אמנות לבנות חביות - רצוי שהאלון יהיה בן 150 שנה, צרפתי או אטלקי, עם סיבים צפופים וגזע גבוה, שייושן שלוש שנים לפני שמתחילים לעבד אותו, שיעוגל ויהפוך לחבית ע"י מומחים אוהבים ובסוף החבית תעלה משהו כמו 1000 דולר. לא הוספתי אפסים. ולמה אלון? ככה. כי באלון יש את הדבר העמום, שאולי רק כימאים ויינים מבינים, שגורם ליין להתישן ולהתבגר בצורה יפה וטעימה.
ועכשיו איך שותים.
לא נגעתי בטקסט, לא ערכתי. אני מצטטת את רותי בן ישראל, מנהלת המרכז לתרבות היין, סומליה מקצועית או איך שקוראים לזה היום - אוצרת יין. נתחיל עם 'רכס לבן' שמגיע מזיכרון יעקב, סדרה אזורית:
"קודם השקה, כדי לשמוע את הצליל, כדי לראות את הצבע.
צבע יכול לספר הרבה על היין, בן כמה הוא, מאיזה אזור, כמה זמן התישן בחבית ...
אח"כ הרחה. חוש הריח הוא המפותח והמורכב ביותר אצלנו, זכר להיותנו חברת ציידים ולקטים, ואפילו שהגברים היום כבר לא כ"כ ציידים כפי שהיו פעם .....
בכלל, אנחנו חושבים באסוציציה, אין לריחות שמות. אם הרחתם ברכס לבן לימון, ספרייט, או תפוח, ריחות חומציים כאלה זה משום שהיין עשוי מענבי סוביניון.
אח"כ לוקחים שלוק. מערסלים בפה, ויורקים. מערסלים בכל הפה כדי להעביר את היין על כל בלוטות הטעם, כדי שנחוש אותו בכל מאודנו. השלוק השני כבר טעים יותר.
אותו טקס חוזר על עצמו ביין האדום. השקה, צליל, צבע, שלוק, ערסול יקירה ושלוק שני.
בכל הרחה או לגימה צריך להרגיש את העפיצות. התחושה שמאיר היין כשהוא חולף על הלשון ובמורד הגרון. אם יבש כמו ביס באפרסמון לא בשל, סימן שהיין צעיר, הטנינים והפנולים שבענבים עדיין חזקים ויוצרים תגובה כימית חזקה בפה....
אם 'עגול' ורך בפה, סימן ששה יין שיושן הרבה זמן. מה הולך טוב עם עפיצות? זמן וסטייק טוב, שמן".
"ואז מברכים לחיים".
רותי אמרה שהברכה היא מסורת ארוכת ימים. שייכת לאותם ימים שבהם היה צריך לשתות יין במקום מים כי היין היה נקי יותר, ולאותם ימים שבהם היה רצוי ששני מנהיגים יערבבו את כוסות היין שלהם כדי שיהיו בטוחים מהרעלות. לכן מברכים לחיים, מקישים את הכוסות אחת בשנייה כדי שיתערבב היין ומקווים להישאר בחיים. וכמובן, זה לא ממש משנה אם הסיפור נכון או לא.
הרבה יין נשתה מאז שקמה חברת כרמל לשיווק היינות בשנת 1896. יוזמה של אנשי עסקים אמידים מרחובות שהחליטו מטעמי ציונות ועסקים להקים חברה לשיווק המותג כפי שקראו לו - יין כרמל. בהתחלה סניפים בערים המרכזיות של מזרח אירופה ולאחר מכן גם הלבנט. מאז השתנו הרבה דברים והיין הפך לחלק מהתרבות הישראלית. יש היום מאות יקבים בארץ, 200 יקבים תעשייתיים, שמיצרים מעל לעשרת אלפים בקבוקים בשנה ואין ספור מועדונים, סדנאות, מומחים ו'מבינים'. ועוד לא דברתי על הפריחה בחנויות הציוד הנלווה.
והכל התחיל כאן במושבות, עם הטרואר המיוחד שלהן.....
בסוף הסיור חיכה מפגש מרגש עם היינות הטובים של השנה.
כרמל מזרחי עברו מיתוג מחדש והיום הם כבר לא מזרחי כי זה לא נשמע טוב, אז פשוט כרמל.
יין לקידוש הפך לקברנה, שיראז או סובניון בלאן.
יין ארץ ישראלי פשוט הפך למדע בעל בינלאומי.
אבל הכי חשוב שיין שפעם היה ציונות הפך להיות 'ציונות חדשה'.
היקב - כבר לא סתם יקב, היסטורי כפי שמעולם לא היה, עכשיו הוא נקרא 'המרכז לתרבות היין' כי רותי בן ישראל, הרוח החיה מאחוריו, מאמינה שהיסטוריה היא תרבות.
סיבה נוספת לחגיגה היתה ההודעה ' ששיראז של יקב קיומי' זכה באוסקר של היינות. מכובד למדי ואפילו הפתעה נעימה ליקב האזורי של כרמל, אחיו של יקב יתיר הדרומי, אחיהם הצעירים של יקב זיכרון יעקב והבכור מכולם - יקב רשל"צ.
הנדיב הידוע, יקבים וגפנים.
הסיפור אומר שכדי לבנות אותו פנו פקידי הברון לשומאכר מהמושבה הגרמנית בחיפה כדי שיתכנן ויבנה את המבנה בראשית שנות התשעים של המאה ה 19. כשבאו שנתיים מאוחר יותר לבנות את זה של זיכרון יעקב חסכו כסף ובצעו את אותה תכנית, בלי פיקוח של המהנדס...
אבל מכיוון שהתכנית הראשונה הייתה כ"כ טובה - מרתפים גדולים, אבן כורכר נושמת, אוורור מתאים וכו', המבנה השני גם עובד עד היום. המימון הגיע כמובן מהברון. הצעיר בחבורה, בניו של מאיר אנשיל שעשו חייל בעולם. הבנק של רוטשילד ובניו היה הגדול בעולם בזמנו. מי שרצה לממן מלחמה והיה זקוק לכסף נזיל, מימון של מערכת רכבות בכל רומניה או ברוסיה, או שסתם רצה לגור בזול בפאריס במשכנות למחוסרי בית , משפחת רוטשילד היתה הכתובת. רוטשילד שלנו היה הצעיר בחבורה, לא איזה איש עסקים גדול , אבל עם המון כסף וחיבה ליין, כי זה מה שידע לעשות. ז"א להיות בעלים של.
כשהחליט לקשור את גורלו עם היהודים בארץ ישראל חיפש מקור פרנסה ואז עלה הרעיון של יין. ברשל"צ הוקם היקב הראשון, בזיכרון יעקב השני, וכל המושבות עברו לגדל יין - בשביל היין הארצישראלי. גם מיזגגה, בית חרושת לבקבוקים הוקמה כדי לשווק את המוצר החדש בכל אירופה במיתוג ייחודי - קנו יין ארצישראלי, יין מארץ הקודש, מגפנים של יהודים, מיקבים ארץ ישראלים, תמכו במושבות. אבל כעבור זמן קצר נכשל המפעל מסיבות שונות, נסגר, והיין שווק בחביות.
120 שנה עברו מאז והסיפור של היין הארצישראלי הוא כמו ההיסטוריה שלנו כאן בארץ, הצלחות כישלונות, תהליכים, הפרטות, מיתוג ..... ובסוף פרסים על גבי פרסים בגלל איכות ומצוינות. היום הם חוגגים 120 שנות בציר, לא 120 שנים של הכנת יין כי בעצם הסיפור האמיתי כאן היא הגפן ממנ המכינים את היין, אבל עליה בפעם אחרת.
 |
| סניף כרמל מזרחי, רחוב יפו ירושלים |
קודם כל הטרואר של האזור.
האדמה, השמש ועוד מרכיבים שונים שנותנים את הסה"כ העמום שמזין את הענב. יש 'טרואר' של יקב יתיר בדרום הר חברון, יש טרואר של יקב קיומי בצפון ויש של זיכרון יעקב או של רשל"צ. וזה לא אותו טרואר של מחוז ממוצע בצרפת או לחילופין באוסטרליה או בקליפורניה. זו הסיבה שאצלנו בארץ הבציר נמשך שלושה חודשים.
עניין אחר הוא החביות.
יין עם תרבות והיסטוריה חייב חביות עץ אלון. לפחות להתחלת התהליך. אח"כ אולי, הוא יכול לשהות במיכלי נירוסטה. אם הוא מיועד לשיווק בסופרמרקטים והמרכולים לקהל הרחב. רותי בן ישראל אומרת שחביות זה דבר חשוב בשביל היין. יין הוא לא מוצר כימי כמו קולה ספרייט או מיץ ענבים. "יין יודע לנקות את עצמו", הכוונה אחרי הדריכה, כשנוצרת עיסה עם הרכב לא מזוהה של ענבים, חרצנים, ענפים ואפילו ליכלוך, התסיסה והשכיבה בחביות אלון ובמרתפי כורכר 'שיודעים לנשום אוויר ופולטים לחות לאוויר' עושה רק טוב ליין. זו גם אמנות לבנות חביות - רצוי שהאלון יהיה בן 150 שנה, צרפתי או אטלקי, עם סיבים צפופים וגזע גבוה, שייושן שלוש שנים לפני שמתחילים לעבד אותו, שיעוגל ויהפוך לחבית ע"י מומחים אוהבים ובסוף החבית תעלה משהו כמו 1000 דולר. לא הוספתי אפסים. ולמה אלון? ככה. כי באלון יש את הדבר העמום, שאולי רק כימאים ויינים מבינים, שגורם ליין להתישן ולהתבגר בצורה יפה וטעימה.
ועכשיו איך שותים.
לא נגעתי בטקסט, לא ערכתי. אני מצטטת את רותי בן ישראל, מנהלת המרכז לתרבות היין, סומליה מקצועית או איך שקוראים לזה היום - אוצרת יין. נתחיל עם 'רכס לבן' שמגיע מזיכרון יעקב, סדרה אזורית:
"קודם השקה, כדי לשמוע את הצליל, כדי לראות את הצבע.
צבע יכול לספר הרבה על היין, בן כמה הוא, מאיזה אזור, כמה זמן התישן בחבית ...
אח"כ הרחה. חוש הריח הוא המפותח והמורכב ביותר אצלנו, זכר להיותנו חברת ציידים ולקטים, ואפילו שהגברים היום כבר לא כ"כ ציידים כפי שהיו פעם .....
בכלל, אנחנו חושבים באסוציציה, אין לריחות שמות. אם הרחתם ברכס לבן לימון, ספרייט, או תפוח, ריחות חומציים כאלה זה משום שהיין עשוי מענבי סוביניון.
אח"כ לוקחים שלוק. מערסלים בפה, ויורקים. מערסלים בכל הפה כדי להעביר את היין על כל בלוטות הטעם, כדי שנחוש אותו בכל מאודנו. השלוק השני כבר טעים יותר.
אותו טקס חוזר על עצמו ביין האדום. השקה, צליל, צבע, שלוק, ערסול יקירה ושלוק שני.
בכל הרחה או לגימה צריך להרגיש את העפיצות. התחושה שמאיר היין כשהוא חולף על הלשון ובמורד הגרון. אם יבש כמו ביס באפרסמון לא בשל, סימן שהיין צעיר, הטנינים והפנולים שבענבים עדיין חזקים ויוצרים תגובה כימית חזקה בפה....
אם 'עגול' ורך בפה, סימן ששה יין שיושן הרבה זמן. מה הולך טוב עם עפיצות? זמן וסטייק טוב, שמן".
"ואז מברכים לחיים".
רותי אמרה שהברכה היא מסורת ארוכת ימים. שייכת לאותם ימים שבהם היה צריך לשתות יין במקום מים כי היין היה נקי יותר, ולאותם ימים שבהם היה רצוי ששני מנהיגים יערבבו את כוסות היין שלהם כדי שיהיו בטוחים מהרעלות. לכן מברכים לחיים, מקישים את הכוסות אחת בשנייה כדי שיתערבב היין ומקווים להישאר בחיים. וכמובן, זה לא ממש משנה אם הסיפור נכון או לא.
הרבה יין נשתה מאז שקמה חברת כרמל לשיווק היינות בשנת 1896. יוזמה של אנשי עסקים אמידים מרחובות שהחליטו מטעמי ציונות ועסקים להקים חברה לשיווק המותג כפי שקראו לו - יין כרמל. בהתחלה סניפים בערים המרכזיות של מזרח אירופה ולאחר מכן גם הלבנט. מאז השתנו הרבה דברים והיין הפך לחלק מהתרבות הישראלית. יש היום מאות יקבים בארץ, 200 יקבים תעשייתיים, שמיצרים מעל לעשרת אלפים בקבוקים בשנה ואין ספור מועדונים, סדנאות, מומחים ו'מבינים'. ועוד לא דברתי על הפריחה בחנויות הציוד הנלווה.והכל התחיל כאן במושבות, עם הטרואר המיוחד שלהן.....
כל מה שמתחשק אחרי הפוסט הזה הוא ביקור משמעותי ו"דרך היין" ולגימה אחר לגימה.
השבמחקאני יכולה לחשוב על סיור פינוק כזה לחבורה שמעריכה יין טוב וגם למי שלא יזיק לשתות קצת - שאפו!