יום שני, 24 במאי 2010

אביב בעין הוד - נופי תרבות





















זו תקופת ביניים קצרה, שבה החורף כבר הסתלק, הקיץ מאותת בגדול שהוא כבר כאן ורק האדמה עוד מנסה להאחז באביב:
קצת רטיבות, קצת פריחות, הגל האחרון של הפריחה הצהובה וכל שדה ליד עין הוד נראה כאילו עכשיו יצא מאירופה.
כמה חבל שכל הסיפור נגמר כעבור עשרה ימים ואז הצהוב החרוך, היבש משתלט על הכל מכל.

יצאנו לטייל. התחלנו במגרש החניה העמוס, עלינו לרכס מצפון וירדנו מסביב לתוך הזיתים והחרציות.
סיור קצר, לא יותר משעה, מלנכולי ו'כבד' כראוי ליום שהסתיים בשקיעה שהיתה מלאה באובך.

בדרך דברנו על חגורת הזיתים של הכפר הערבי עין חוד שחי פה עד 1948.
שני בתי בד היו בכפר הזה.
היה ידוע בטיב הזתים שהלכו והתרבו סביבו עם השנים.
חלק מהם עדיין קבורים בין האורנים של קק"ל.

אביה אמרה שהשמאל מוקיע את עין הוד: "אתם מנשלים וגרים בבתים לא לכם".
מישהי אחרת אמרה שגם הימין לא בדיוק אוהב את הכפר ואת מה שהוא מייצג.
ואני הערתי שגם מבחינת הערבים אנחנו סמל, לנכבה הפלשתינאית, ולתמצית הסיפור הישראלי ערבי.
בקיצור - לרשימה הזאת צריך לקרוא - "לך תוכיח שאין לך אחות", כי בכל מקרה מי שגר היום בעין הוד אין לו סיכוי להיות צודק או ראוי, או נכון מוסרית והשד יודע מה עוד.

את הירידה סיימנו בשתיקה רועמת. כל אחת חשבה על העמדה הפוליטית והאנושית והמוסרית שלה ומה יהיה על הילדים שלה בעתיד.

יום שישי, 21 במאי 2010

ימי תל צור





יש תל צור, ויש תל צור
יש תל צור של גידעונים
יש תל צור שבכלל ישבו בשוני
יש תל צור של קבוצות כיבוש
ויש תל צור של הביתרים.

זה כבר סיפור אחר.


לפני 71 שנה בדיוק, בשבועות, הם התארגנו ועלו אל הנקודה, בתרוץ מצוין: כאן למטה, בדרך העולה אל זכרון יעקב יש סיבוב שהערבים מציבים בו מארבים לעגלות עם הענבים בדרכן ליקב.



העלייה היתה מרגשת. מי לא היה? אפילו הרצפלד בא, למרות שהוא בכלל היה מיריבים. התארגנו בזכרון יעקב, יצאו לדרך בתופים ומצילות. הרימו מגדל לאוויר, הרימו חומה, העמידו אוהלים, הביאו אפילו קופסה גדולה של גפרורים כדי שיוכלו להדליק את כל הפרימוסים ואחרי מסדר רשמי במדי בית"ר, אמרו שלום לכל המכובדים ונשארו לבד.

והלבד היה קשה. בשיא הם היו 30 שמשפחות, שאריות של משפחות שכן הגברים "ישבו והתיישבו", כראוי לביתרים אמיתיים.
חלק מהגברים נאסרו ע"י הבריטים והחיים לבד, עבור הנשים היו קשים מנשוא. כדי להקל על כולם העבירו אליהן את הנשים והילדים גם ממשמר הירדן, שגם הגברים שלהן נאסרו.

קראו שם לנקודה - תל צור. גם מטעמים פרגמטיים. כבר הייתה נקודה כזו במקום, כמה מטרים מעליהם, אבל אלו היו אחרים, שייכים לחיק החם של אלה שהממסד רצה בטובתם. בנתיים. קבוצות כיבוש. אז למה לא לקרוא לנקודה גם תל צור? כאילו כדי לבלבל את הבריטים שהרי הם בכלל ביתרים ואלה מלמעלה, לא. ובעצם הם רצו לקרוא לנקודה בשם הרבה יותר ראוי: מצפן או 'הפנים צפונה', שמות ביתריים מלאים הוד.

כמה שנים החזיקו מעמד במקום. אבל מהר מאוד הבינו שלהקים יישוב רועים כאן בנקודה הזו, על אדמות פיק"א זה בלתי אפשרי. ב 1943 נגמר הענין בתל צור. אי אפשר להתישב ישיבת קבע, אי אפשר לקבל אדמה ואי אפשר לצאת למרעה.
מירקין, איש פיק"א פתח להם את חצר שוני שכבר היתה נטושה. מקום טוב למשפחות ועיזים וכבשים.

בעיצומה של המלחמה, 1946, סוף הסיפור.
מירקין, איש פיק"א שזכר להם חסד הציע להם כמה נחלות בשולי בינמינה . לרחוב החדש קראו נחלת ז'בוטינסקי.


היום. בדיוק 71 שנים אחרי - עלינו להכיר את הנקודה כי אנחנו לא אנשי בית"ר, ןלא רוויזיוניסטים מבית וגם לא בינמינים.
תודה למרגרט מבית הראשונים בבנימינה ועמנואל איש הקק"ל שפתח חלון לעולם אחר.
תרתי משמע.
מבטיחה להמשיך.

יום שבת, 17 באפריל 2010

יקב מאיר שפיה



קונים יין שהוא סיפור - ארז ולקוחה

יורם פניאס שוב, איש יקר ופגישה עם היין- ארז.
יורם כבר 17 שנה בכפר הנוער. הוא התחיל והתקדם במסלול הרגיל ואז הרגיש שהוא נשחק,
אז כדי לא לאבד את האהבה לחינוך, לילדים, למקום, לייעוד שלו בחיים, החליט שהוא עובר תפקיד.
וכשהבין שהילדים לא אוהבים לרדת לכרם בארבע בבוקר ולצאת לחליבה בחימש בחליט ללכת על משהו סקסי.
יקב.
יקב לימודי.
יקב שבו ילמדו על כל התהליך של הכנת היין וגם יכינו, מענבים שיגדלו לבד, שיבצרו לבד, שידרכו לבד.
מי שלא ירד לעבוד בכרם לפחות שבוע, לא יכול להכנס לנבחרת של היינים של כפר הנוער.
היה מי שאמר שזה לא חינוכי - איך מלמדים ילדים על יין....
היה מי שאמר שזה לא בסדר בגלל עניני כשרות...
ויורם בשלו. יין זה חלק מתרבות. הוא אפילו זוכר במעומעם שקבל טעימה ראשונה כבר בגיל שמונה ימים.
ואח"כ בבית אבא שאת הטבעת שלו הוא עונד על האצבע עד היום היו עושים קידוש ביום שישי.
יין זה חינוך.
והיין של יורם וארז היינן המוכשר, והאהבה לילדים, לחינוך, לאדם והארחיות האישית של כל אחד הוא יותר מיין.
זה לקנות סיפור, לא סתם בקבוק של יין.

יום שלישי, 6 באפריל 2010

עגל הזהב בעין הוד - 2010

כל שנה מתחדש הויכוח.
האם זה טקס ראוי או לא?
בסופו של דבר החלטתי לעצמי שהוא לא ראוי, אבל הוא נאמן למקורות - היה עגל, היתה עבודה זרה, הוא נשרף וחזרנו למקורות. סליחה, למוטב.
כמו כל שנה, כולם הוציאו את הגלביות מהארון, אולי הזדמנות אחרונה ללבוש את מה שקנו בהתלהבות בהודו או בסיני, שמו צעיפים, כאפיות לבנות על הראש , פרחים בשיער ולקחו כלי הקשה מהבית.


נפגשנו ליד העץ. 'עץ המשאלות'. עוד מוסד מקומי. עץ שהורכב והוצב במקומו אחרי השריפה הגדולה ועליו עלי משאלות של ילדי הכפר באותה עת. העץ כבר הזדקן כמו כולנו, אבל המיקום שלו מצוין ליציאה לתהלוכה. אחרי שכולם התאספו ניתן האות, התופים נשמעו, החצורה נשמעה והתהתלוכה יצאה לדרך הארוכה. 
בדרך נאספו עוד ועוד אנשים. 
כל הדרך נשמעו התופים, כלי ההקשה, החצוצרה, השריקות וההמון. 
מי שלא רצה ללכת ישב בצד הדרך והסתכל . 

כולנו הלכנו בתקווה לראות כבר את העגל. שמענו שהשנה, כמו כל שנה הוא מיוחד, ייחודי, אמנותי, השנה הפרויקט הופקד בידי גיא לוגסי וארז - זה חייב להיות מיוחד. 


ואז נפגשנו. הנה העגל.
החשיפה המלכותית, הפגישה הראשונה עם משה ועם מנחת הטקס, והאמת?
כבר לא שמעתי מה אמרו ולמי.
העגל מרהיב ומקסים וכ"כ עגל זהב. עד שנשרף.
אחרי שנשרף לקול מצהלות, תופים ושריקות, ניתן האות לאכול חמץ.
אז התחילה ההסתערות על הפיתות שנאפו במקום.
הכי טעים - פיתה עם שוקולד.


אפשר להתווכח על מהות הטקס כמה שרוצים.
אפשר לקטול אותו כי הוא פאגאני במהותו ואפשר לראות אותו באור חיובי כי הוא מאוד מתאים ל'רוח המקום' - כפי שהיינו רוצים לראות את הרוח ....
אבל האמת שזה ממש לא משנה.
לחגיגה באמפי', לשריפה של העגל כבר מתקבצים כולם, מי כדי לראות את התהלוכה, מי כדי להראות ומי כדי לראות.
או לאכול פיתה.

יום שני, 5 באפריל 2010

מקסריה למגידו




שער הכניסה המרשים למגידו - מאות שנים של שער. 


שני אתרים אהובים עלי במיוחד.
קיסריה זה די ברור למה.
הורדוס הוא דמות שקשה לא לספר עליה. הורדוס הבנאי, הורדוס של מרים, הורדוס של דוריס, הורדוס עליו נאמר כי עדיף להיות כלב בחצרו ולא בן משפחה ...




אז למה מגידו?
כי מגידו היא לא ברורה ו'מדברת' כמו קיסריה, כי אין מה לראות בה, כי אין מה לעשות בה - חוץ מלספר סיפור מרתק.
וצריך לדעת לספר סיפור כמו שצריך. כשעולים למגידו הנוף מסביב כבר מכניס לאווירה:

אח"כ,  כמה אלפי שנה של רצף יישובי זה לא סיפור פשוט ותלוי מאיפה ועד לאיפה סופרים.
התל - תופעה תרבותית, ארכאולוגית, נוף תרבות של חברה, תקופה ואזור. אפילו אונסקו הכירו במגידו כאתר מורשת עולמית.
מגיע לה, אם אתם שואלים אותי כי להיות תל זה לא פשוט.

הסיפור הדתי - הסטורי שלה. משלמה שבנה 'ערי רכב' ביניהן מגידו, ואולי אחאב היה זה שבנה אבל יחסי הציבור שלו כשנכתב התנך לא היו משהו? ואולי בכלל היה זה מלך אחר? בירידיה המושל הכנעני,שמע עבד ירובעם המופיע בחרפושית האבודה, או בענה בן אחילוד שהיה בעצם המושל מטעם שלמה - כולם שמות שנקשרו לעיר.
ועדיין לא התחלתי בכלל לספר בענין ארמגדון, יוחנן פאולוס והביקור עם הנשיא שזר בזמנו והאוטובוסים של הצליינים שמגיעים פעמיים ביום - בדרכם אל הצפון או בחזרה משם. ולא משנה כמה קר, חם, רטוב או חמסין יהיה באותו יום הם יעלו אל התל ויאמרו תפילה וילכו עם תחושה טובה שעשו משהו למען האנושות. 

ישראלים לא מגיעים לתל וחבל.
מגידו  - יש בה סיפור אמיתי, מורכב ולא פשוט.


יום שבת, 27 במרץ 2010

שום ירוק - פסח בעין הוד

שום ירוק נחת בבית.

הריח, הלכלוך, האווירה וההתחדשות אומרים הכל - הגיע פסח. 
ומה עושים עם כ"כ הרבה שום? 
קודם כל מנקים קצת, מנערים את האדמה שנדבקה, קוצצים ומכניים לטחינה.
במג'ימיקס שמים גבעולים ירוקים, שום טרי ורך, המון שמן זית, קצת לימון סחוט מלח ופלפל. 
זהו. 
טוחנים וטוחנים עד שהנשמה יוצאת. לשום. הופך לממרח.

מה עושים עם הכל? 
צנצנת זכוכית אחת ושנייה, כדי שאפשר יהיה לחלק לחברים בעין הוד ולמשפחה, קצת להקפאה, קצת למרק שום עם בטטות ואורז ומה שנשאר נאכל על טוסט שצריך לחסל לפני הפסח. 
שבת בבוקר יום גשום וקריר עם עיתון, קפה, טוסט עם ממרח שום

זהשום





יום שלישי, 16 במרץ 2010

אביב קצר בעין הוד - מסלול טבע




חרציות בעין הוד בשיא השרב.
זו תקופת ביניים קצרה, שבה החורף כבר הסתלק, הקיץ מאותת בגדול שהוא כבר כאן ורק האדמה עוד מנסה להאחז באביב:
קצת רטיבות, קצת פריחות, הגל האחרון של הפריחה הצהובה וכל שדה ליד עין הוד נראה כאילו עכשיו יצא מאירופה.
כמה חבל שכל הסיפור נגמר כעבור עשרה ימים ואז הצהוב החרוך, היבש משתלט על הכל מכל.
בסיור יציאנו לטייל מסביב לכפר.
התחלנו במגרש החניה העמוס, עלינו לרכס מצפון וירדנו מסביב לתוך הזיתים והחרציות.
סיור קצר, לא יותר משעה, מלנכולי ו'כבד' כראוי ליום שהסתיים בשקיעה שהיתה מלאה באובך.
בדרך דברנו על חגורת הזיתים של הכפר הערבי עין חוד שחי פה עד 1948.
שני בתי בד היו בכפר הזה.
היה ידוע בטיב הזתים שהלכו והתרבו סביבו עם השנים.
חלק מהם עדיין קבורים בין האורנים של קק"ל.
אביה אמרה שהשמאל מוקיע את עין הוד: "אתם מנשלים וגרים בבתים לא לכם".
מישהי אחרת אמרה שגם הימין לא בדיוק אוהב את הכפר ואת מה שהוא מייצג.
ואני הערתי שגם מבחינת הערבים אנחנו סמל, לנכבה הפלשתינאית, ולתמצית הסיפור הישראלי ערבי.
בקיצור - לרשימה הזאת צריך לקרוא - "לך תוכיח שאין לך אחות", כי בכל מקרה מי שגר היום בעין הוד אין לו סיכוי להיות צודק או ראוי, או נכון מוסרית והשד יודע מה עוד.
את הירידה סיימנו בשתיקה רועמת. כל אחת חשבה על העמדה הפוליטית והאנושית והמוסרית שלה ומה יהיה על הילדים שלה בעתיד.