ביום שישי מלאו 150 שנה להולדתו של הנדיב הלא ידוע - יצחק לייב גולדברג.
עליו ועל אחיו בוריס היו מי שאמרו שהם אנשי המעש ולא אנשי דיבורים.
זה עדייןלא מצדיק שכחה או בעצם השכחה.
הטקס התקיים בט"ו בשבט שהוא יום הולדתו.
אבל נציגי קק"ל שתרומותיו הן שאפשרו להם להיות מה שהם היום - לא הגיעו.
ונציג המועצה - דבר יפה על לזכור אבל שכח.
ובשלט שהמועצה לשימור אתרים הואילה בטובה לתרום - טעות ששוב מגמדת את פועלו של יצחק לייב גולדברג.
ובסוף - אף אחד לא דיבר עליו בעצם.
אולי רק המשפחה שמנסים לקומם את זכרו של מי שהם קוראים לו 'סבא גולדברג'. ואלה כבר בני הדור הרביעי, שיש להם את הזמן, היכולת וההנעה לעשות משהו כדי שלא ישכחו אותו לגמרי.
ביומן שלו כתב מדי יום מה עשה: נסע בבוקר לבקר הבת שחיפה, ירד מהר הכרמל להדר לבקר את מר פולאק, נסע איתו למפעל נשר שהיה אז רק בחיתוליו ומשם חזר ברכבת לתל אביב. בערב היה אצל ביאליק או שהלך להקלוב הציוני לשתות טעהה. וזו לא שגיאת כתיב. ככה כתב איש שהתעקש כל שנה ביום הולדתו לעדכן את הצוואה. אלו הימים היחידים ביומן שבהם כתב יותר משתי שורות. בצוואה הוא פרט את החזון: " תודה לאל במצב בריאותי טוב, ובשנה שעברה כמעט לא חליתי. הרחיצה בים במשך שמונה חודשים משפיעה עלי לטובה מאוד . תודה לאל זכיתי עם משפחתי ליישב בארצנו ולעזור לבנינה וחפצי וכל מגמתי, אם יאריך ה' שנותי, להקריב הוני וזמני לבנין הארץ, העם והשפה.".
את חוות גולדברג הקים בשנת 1910 כדי שתהיה לו אחוזה, כדי שיוכל לעזור למושבת הבולגרים שלא הצליחה להתקיים לבדה במקום, כדי שיהיה מקום עבודה נוסף כמו שלימים היה הפרדס שלו בגבול רמת גן מקום עבודה ל'150 פועל ופועלת'. והכי חשוב - הוא ייעד את הבית ל'עסקני ירושלים, שיוכלו לנוח במקום מעבודתם ולאגור כוח'.
אחרי מלחמת העולם הראשונה כשהחליט להעלות את משפחתו לארץ הרפת מודרנית בחווה היתה הכי מודרנית וכמוה לא נראתה קודם בארץ. לפחות פעם או פעמיים בשבוע היה עולה על הרכבת שהביאה בבוקר את התנובת החווה לתל אביב ונוסע לחווה בחזרה. פעמים רבות היה מזמין את החברים, והיו לו ה ר ב ה, ואת החשובים ביישוב לבוא ולהתארח בה.
ולידה נטע חורשה - כי חורשה זה חלק מהענין.
חורשת אורנים יפיפיה שניטעה ע"י הבנות של החווה של רחל ינאית בן צבי, כדי שירכשו נסיון, כדי שתהיה עבודה כדי שיוכל לנסוע ברכבת יום אחד ולהתמוגג משירת הבנות של בית הספר לבנות בתל אביב שנסעו ליום טיול ושרו כל הדרך בעברית. את החורשה קרא, כמה מתאים, ע"ש חברו הקרוב וחברו לדרך ולחזון - חורשת ביאליק.
את החורשה הזו שחזרה בט"ו בשבט המשפחה. עצים בוגרים וחצבים, תורמוסים והמון רקפות נשתלו ע"י כל מי הוזמן להשתתף. בלטו במיוחד ילדי הישיבה התיכונית נחשון הסמוכה.
וגולדברג עשה הרבה למען היישוב, בלי ציניות.
והיום?
קוראים לו הנדיב הלא ידוע.
ותהליך השכחה מכוון שנעשה ע"י מי שניכסו לעצמם את מה שהוא בעצם עשה, הופך לתהליך שיכחה טבעי.
אף אחד כבר לא זוכר מה עשה ואיפה, ואחרים ניכסו לעצמם את מה שתרם ויצר, והניע.
ונשאר רק זכרון עמום של אחד שהיתה לו גם חווה בהרטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה