לאחרונה היה דיון שלם באחד מאתרי האנטרנט החביבים עלי על המצבה של שרה.
לא היה צריך להסביר מי היתה שרה. כולם יודעים.
כולם יודעים איפה, מתי, ואיך, ולמה, ומי תמך ומי היה נגד. לא צריך להסביר.
ובכל זאת - על המצבה היה מי שאמר שהיא עלובה.
שהיא לא מייצגת ולא ראויה והיה צריך יותר ממלכתית ויותר גדולה ויותר מפוארת 'כראוי'.
מסלול טיול מרתק במושבה מתחיל תמיד בבית הקברות. שם שקט ואפשר לפגוש באופן אישי את כל הגיבורים.
הסיור תמיד מתחיל במצבת הזכרון של אהרון אהרונסון.
אח"כ הולכים לבקר את משפחת לנגה עם הסיפור קורע הלב על מות שהוא ספק טבעי, ספק התאבדות וכראוי למושבה שהזרמים התת קרקעיים שלה מאוד חזקים גם כאן תאורית הקונספרציה מסרבת לגווע.
ובסוף, מגיעים לקבר של שרה ולידה אימא שלה. מלכה.
מצבה פשוטה ונקייה, חלקה. יש נר תמיד, יש דגל, יש אבנים ויש גדר מסוגננת מסביב.
ולא - לא בגלל שהיא התאבדה. כי ככה מציינים אנשים חשובים בבית הקברות של זכרון יעקב.
המצבה הובילה אותי למחשבה על ההבדל בין זכרון והסטוריה.
זכרון הוא אישי, הוא שלי.
הוא ישתנה ויתעמעם עם הזמן או שלא.
והסטוריה - תלוי מי כותב אותה, ומתי כותבים אותה, ואם זה תחקיר או מחקר הסטורי כי זה לא אותו דבר.
גם הזכרון ההסטורי של שרה עבר תהפוכות:
בזמנה היא לא הייתה גיבורה. במיוחד במושבה.
לאחר מכן היתה אחלא גיבורה. אלילה למדינה החדשה שחפשה סיפורי גבורה הירואים.
אחרי 1977 היה לה ייחוס גבורה מהימין המסורתי
ובעידן הפוסט מודרניזם או שהיתה גיבורה רק כי היא אישה או שהיתה אנטי גיבורה כי בעצם היתה יכולה להוביל את היישוב לכלייה. לכאורה.
אנחנו נשארים עם מצבה פשוטה ונקייה שמספרת סיפור על אישה אמיצה שהזכרון שלה הוא נכס לאומי. וככזה הוא מיצג נאמן של גבורה (אפילו אם היום אנחנו חושבים שאולי לא כ"כ), של גיבורה שאומצה לתוך הקנון הלאומי (ובגלל זה מצבה כמעט ממשלתית מבחינת העיצוב), ואין למושבה (שאהבו אותה או ממש לא ) כ"כ מה לאמר בענין.
היום אחד מבתי הספר מאמץ את המקום. ומאז האזכרה הסהרורית שגאולה אבן ארגנה לה לפני כמה חודשים במושבה יש גם נר תמיד ודגל.
מחוות קטנות לזכרון גדול
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה