הקיר במרכז לבריאות הנפש - טירת הכרמל לפני שמורידים
וזה סיפור מצוין.
ראשיתו באמצע מאי, במייל ממהנדס המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, שיידע את מזכירות עין הוד שיש קיר אמנותי שעומד להרס. יש יומיים לעשות משהו לגביו. שלחו את סמי (ידי זהב) ואת עימאד (יש לו טנדר) והם פרקו והעבירו את הקיר לעין הוד. משימה לא קלה. שני אריחים נשברו כבר על ההתחלה, למזלנו רק שניים. אח"כ היה צריך למספר את כל 275 האריחים, לארוז בזהירות, להניח בטנדר ולנסוע לאט הביתה. אח"כ בנו את הקיר מחדש - על קיר הגלריה.
החלק השני של הסיפור היה לברר של מי היצירה.
מה שברור - שאיצ'ה ממבוש ביצע אותה בסדנת הקרמיקה בעין הוד, מתישהו. אין תאריך על הקיר. אין רשומה מסודרת במרכז לבריאות הנפש. על הקיר חתום ל. שץ.
בצלאל - ליליק שץ התגורר פעם בכפר. יחד עם אישתו לואיז.
אנחנו מתוכנתים כבר ולכן הניחו ישירות שמי שיצר את הציור היה בצלאל שץ (כן, הבן של, נו, ההוא, בוריס שץ, ביה"ס בצלאל ירושלים). ורק אחרי שהוצב, עוברות ושבות מהכפר אמרו שהיצירה לא שלו בכלל אלא של אישתו - לואיז.
לואיז מק'קלור שץ היתה אמריקאית ממוצא קנדי. אישה יפה. התחתנה לתוך משפחה מיוחסת.
גם הבעל, גם הגיסה זוהרה היו אמנים, דור שני לאמנות.
דור שני לחזון של אמנות ואומנות שימושית בא"י.
רק שלסדנא שלהם קראו 'יעד'.
חיו קצת בירושלים ובעין הוד בנו את ביתם בשנת 1957, יחד יצרו, יחד עבדו.
לואיז שץ הייתה אישה אחרת. זרם אמנותי של אישה אחת.
גדעון עפרת שמפליא לתאר בד"כ, השתמש במקרה שלה דווקא במילים של הסופר הנרי מילר, שהיה בעלה של אחותה איב:
"שקופה, חמקנית, חולמנית, עורגת, צלולה כפעמון וברורה כקורי עכביש נוצצים. יש לה שפה משלה, ראיית עולם מאוד מיוחדת ומאוד שלה. ובהתייחסו לציוריה, הוסיף: האמצעי שלה הוא אותה ממשות החומקת מן החושים ומתעתעת בתבונה." 2006
והקיר כמו קיר - שותק.
הוא לא מספר סיפור אלא אם תקדישו לו רגע אחד, תעצרו ותנסו לעשות חיבור בין האישה ובין הציור החמקני, המרפרף, השקוף שעל הקיר.
להצלחה יש אבות רבים - המרכז לבריאות הנפש טירה, לועד בכפר עין הוד, לסמי ידיי זהב, לעימאד הטנדר נוסע, ולכל מי ששם לב.
מבצע מהודר , יפה, חשוב - כל הכבוד לכל הנוגעים בעשיה.
השבמחק:)) נכון? תמיד נחמד שיש פרויקטים כאלה.
השבמחק