זכרונות ילדות על שבועות

חג שבועות הוא הזמן של הדודים במושב. אלה שכל חופש היו מאשפזים אותי אצלם כדי שהילדה תאכל קצת ותחליף אווירה. בכלל, אימא שלי והדודה נחשבו לבשלניות מעולות. אימא שלי שלא ידעה לבשל אחרי שהגיעה 'משם' הלכה ללמוד כלכלת הבית במדרשה בירושלים (שיח באדר למי שמתעקש)  והגיסה שלה, הדודה שלי ידעה לבשל אלוהי מהבית, כי היא הייתה רומניה ושם האוכל היה מצוין. אבא שלי וגיסו גם הסתדרו מצויין. אבל הדוד שלי היה תמיד דוד מהסרטים, הולך במכנסים קצרים וגופייה, שר לו כשהיה חוזר עם הטרקטור לעת ערב, אם השוויתי  אותו לאבא שלי העירוני אז הוא לקח אותו בגדול מבחינת הרומנטיקה.

אז בשבועות היינו נוסעים לחגיגה של המושב. לראות את התהלוכה של הטרקטורים עם הפלטפורמות – עגלות, שנושאות עליהן כל טוב, ירקות ופרות, והמון ילדים לבושים לבן ועגלות שנולדו באותה שנה ועוד הרבה אביב פורח.

התכנית האמנותית תמיד היתה מדהימה בעיני. ריקודי עם שאף פעם לא הצלחתי ללמוד, ריקודי מעגלים, שיבולים פה, שיבולים שם, התינוקות  החמודים והשמנמנים, והנשים, תמיד נשים בלבן רוחני כזה עוד לפני שהיה מודרני, עם פרחים קלועים בשערן, מבחינתי זה היה הכי קרוב לאלוהי. כ"כ יפה בעיני.

וכשחזרנו הביתה היו לי עוד כמה חודשים להתגעגע ולחלום עד שהיה מגיע הקיץ והיו שולחים אותי לדודה. על מה חלמתי אני לא יודעת בדיוק, אולי להיות חלק מהישראליות הזאת כי מהספרים שקראתי באותה תקופה היה ברור שזה המקום הנכון, המושב, עבודת האדמה, אולי לחברותא, אולי למקום אחר שהוא לא הבית, לטיולים בין האלונים ובין השדות, לאוכל של הדודה, לטיולים על הטרקטור של הדוד וההערצה שלי לבנידודים כי הם נורא 'נכונים'. 

עברו הרבה שנים,  הדרכים נפרדו, התבגרתי, התברגנתי והפסדתי, כי היה יכול היות לי בית שם, אבל אז הייתי טיפשה מידי וצעירה מידי. ודודה שלי נפטרה באביב. התקופה שתמיד נקשרה בזיכרוני איתה, ואיתה נגמרה הילדות שלי.