את הבלוג של עינת אמיתי הכרתי עוד לפני שהכרתי אותה. אהבתי את איך שכתבה ועל מה שכתבה, חיכיתי כל פעם מחדש לראות על מה תכתוב הפעם. כמה פעמים התכתבנו וזה הפך להיות אישי יותר. לא נפגשנו מעולם אבל דברנו על עין הוד ועל הקיבוצים על גיבורים מהעבר שיש להם סיפורים מדהימים ששתינו רצינו לספר. על האוזמן, על אנה רבקין בריק הצלמת ואחרים.
לא נפגשנו מעולם. הנוער כאן בבית תמיד צחקו עלי כשהגיעו חברים שלי מהרשת לבקר. כשעברו לאמר שלום לאורחים במטבח הנוער תמיד צחקו ואמרו שאני צריכה להזהר כי אלה אנשים שאני לא מכירה.... שהם יכולים להיות מסוכנים... שאני לא יודעת מה הכוונות שלהם .... ואז המשיכו עם צלחת של עוגיות לחדר או עם סנדויץ החוצה. ואת עינת לא פגשתי מעולם.
ואני ככ מצטערת שלא הספקתי, שהייתי עצלנית מדי לנסוע לראות את התערוכה אבל לפחות שלחתי לה ברכה ובהצלחה, שלא נסעתי לבקר למרות הזמנה פתוחה, שלא טרחתי יותר כי רציתי נורא שתהיה חברה שלי.
והבוקר פתחתי את המייל שבישר על מותה. והביקור כבר מיותר.
העצב שלי מוחשי ועמוק, ובלי לחשוב אפילו, כשגל קפץ לרגע הבייתה, גם הגיעו הדמעות.
אז תדעי עינת, איפה שלא תהיי, שלקחתי ממך הרבה בשנים האחרונות ועל הכל אני מודה.
היית לי מנטורית בלי לדעת אפילו. איך כותבים בלוג מרתק, ואיך לספר סיפור, המיני מחקרים שלך העשירים כ"כ, ובעיקר, בשיחות הקטנות שהיו לנו, בדיוק כשהייתי חולה - נתת לי תובנות לחיים שהייתי צריכה באותו רגע.
עוד מעינת אמיתי אפשר לראות כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה