 |
| עייר צנוע בעין הוד |
בגינה של בית גרטרוד קראוס בעין הוד יש פסל אחד שכל שנה יש לתקן ולחזור ולתקן אותו. לא הצלחתי לקבוע ביני לבין עצמי אם זהו עייר או סייח, אבל בכל מקרה, העדינות שלו כובשת, הדקיקות וה'ריחוף' של הפסל גורמים לכולם להעצר לידו לרגע, להביט ולחייך. על הפתק אורה שאלתיאל כתבה את שם האמן - מאיר דהאן.
לפני כשנה באו לבקר בעין הוד כמה נשים מכובדות, "אנחנו מחפשות את הפסלים של מאיר דהאן". הוא היה הבן דוד שלהן ולא ידעו אף פעם שהיה כ"כ מוכשר, לא ראו עבודות שלו ולא שמעו אודותיו. והכי עצוב - אף אחד לא יודע היכן קבור. ולמעשה, הן לא היו הראשונות לחפש את מקום קבורתו, כי כבר לפני 20 שנה היו מי שחיפשו את קברו - ללא הצלחה.
 |
| בנות משפחת דהאן |
מאז נשכח הענין, נשכח האיש שגם בחייו היה איש שוליים, ורק לאחרונה באה לו עדנה.
כותבים עליו, מדברים עליו, מספרים בו, ואולי גם ימצא מקום קבורתו.
דהאן נולד בתל אביב והתיתם בגיל צעיר מאביו שהיה טבח על אונייה בריטית שטובעה בים התיכון.
המשפחה נקלעה למצוקה ואת מאיר שלחו למוסדות שונים כדי שידאגו לחינוכו, וככה התגלגל, ממוסד למוסד מקיבוץ לקיבוץ עד שהגיע לקיבוץ גבים בנגב המערבי ומצא לעצמו מקום בחברת הנוער. שם גם גילה את הכשרון שלו לפיסול וציור. שני פסלים שלו הועמדו לימים בקיבוץ אבל כעבור זמן נעלמו ואיש לא הרגיש, ואיש לא חיפש.
דהאן התגייס לנח"ל ולאחר מכן גילה את הפסל רודי להמן, אחד מטובי הפסלים באותה עת, שלקח אותו תחת חסותו. יחד איתו הגיע לעין הוד בשנת 1955 והוא אחד האמנים הצעירים ביותר בכפר. בחמש השנים הבאות התגורר בעין הוד למעט תקופה קצרה שיצא ללימודים בצרפת. הוא פיסל וצייר, גילף בעץ, רקד במסיבות הכפר והרשים את כל הנערות והנשים שעברו בכפר האמנים באותן ימים. דהאן הציג בתערוכות פיסול בחיפה תל אביב ובעין הוד, בשלב מסוים גם התחיל לצייר על הקירות ולכתוב שירים. קצת מוזרים, קצת מסתוריים, 'שירי ערגה מיושנים, שאיש אינו כותב כמוהם היום' אמר עליהם אלישע אפרת בספרו [אלישע פורת, מחיקת עוונות, 1991]. לא הרבה זכור מהאיש המסוגר. היו לו כמה חברות טובות, היו לו כמה חברם טובים וכולם זוכרים אותו כאיש מסוגר ומסוגף, רוחני ומסתורי, טבעוני אדוק או שאיש של כבוד שלא יכול לבקש עזרה כשהיה צריך, כך או כך, בשנתיים האחרונות הלך והסתגר, התנתק מכולם בכפר עד שבשנת 1960, התאבד. הוא תלה עצמו בחדרו ונפרד מהעולם בשקט. בלי שיורגש בחסרונו.
שנה מאוחר יותר כתב עליו הפסל רודי להמן בכתב העת 'משא' 1961:
לראשונה בא אלי באביב 1954 כדי ללמוד
את האלפבית של הצורות הפלסטיות. כדי להכיר את ייחוד התגלמותן בחומר, גבס, עץ ואבן.
דעת היסודות וחוקיותם, הביאה אותו בסוד
החומרים ורוחם.
תוך כדי כך, נמשך אל חומרים מסוימים,
נדחה על ידי חומרים אחרים.
על אבן הסיד הכריז מלחמה.
הוא חי עם אבן החול.
אבל לא היה דבר שירתק אותו, לא הייתה
בו הדחיפה המבשילה.
חיים מופלאים, חיים למקוטעין, השתלטו
עליו יותר ויותר.
חיים אלה מצצו את לשד גופו.
תקופות הרעב (גאוותו דחתה כל עזרה)
פוררו את חיותו.
ואזבאו לעולמו ציורי הקיר הריתמיים,
הרישומים, השירים.
עכל כולו נכבש לקלילות אוורירית
ממריאה.
תנועתו לא הייתה אלא מחול קל, נוע ואינו
נוגע, באדמה.
וכך הלך מאיתנו, דוחה מעל פניו את
האדמה, מסיר את מגעו ממנה.
פראי.
המשוררת והציירת איבט שצ'ופק תומא שגם תרגמה חלק משיריו לצרפתית כתבה עליו שאמנות הייתה דתו היחידה:
"האמנות תובעת את מלוא הכרתו של אדם. כך הופרע שיווי המשקל שבין גופו המדולדל מחוסר תזונה, לבין רוחו, הנתונה כולה למעשה יצירה רבת מתח. חיותו כלתה, הוא הגיע לאפיסת כוחות גמורה, גופנית ורוחנית. על כן יכול היה לכתוב בגיל 24 "נשק אדם, את המת, כי במת חי, זה דרכו של חי, עייף מחייו ובמותו".
רנה שני, שהכירה אותו בראשית דרכה, כתבה לזכרו כמה שירים.
והיום אחרי כ"כ הרבה שנים אנחנו עדיין מחפשים את מקום הקבורה כדי להקים לו מצבה.
מה יכתב בה אני לא יודעת, אבל לפחות תהיה גם אבן לאמן שחי עם אבן חול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה