זכרון יעקב ליד עין הוד - זכרון וגבורה במצבה

לאחרונה היה דיון שלם באחד מאתרי האנטרנט החביבים עלי על המצבה של שרה.
לא היה צריך להסביר מי היתה שרה. כולם יודעים.
כולם יודעים איפה, מתי, ואיך, ולמה, ומי תמך ומי היה נגד. לא צריך להסביר.
ובכל זאת - על המצבה היה מי שאמר שהיא עלובה.
שהיא לא מייצגת ולא ראויה והיה צריך יותר ממלכתית ויותר גדולה ויותר מפוארת 'כראוי'.


מסלול טיול מרתק במושבה מתחיל תמיד בבית הקברות. שם שקט ואפשר לפגוש באופן אישי את כל הגיבורים.
הסיור תמיד מתחיל במצבת הזכרון של אהרון אהרונסון.
אח"כ הולכים לבקר את משפחת לנגה עם הסיפור קורע הלב על מות שהוא ספק טבעי, ספק התאבדות וכראוי למושבה שהזרמים התת קרקעיים שלה מאוד חזקים גם כאן תאורית הקונספרציה מסרבת לגווע.
ובסוף, מגיעים לקבר של שרה ולידה אימא שלה. מלכה.

מצבה פשוטה ונקייה, חלקה. יש נר תמיד, יש דגל, יש אבנים ויש גדר מסוגננת מסביב.
ולא - לא בגלל שהיא התאבדה. כי ככה מציינים אנשים חשובים בבית הקברות של זכרון יעקב.
המצבה הובילה אותי למחשבה על ההבדל בין זכרון והסטוריה.
זכרון הוא אישי, הוא שלי.
הוא ישתנה ויתעמעם עם הזמן או שלא.
והסטוריה - תלוי מי כותב אותה, ומתי כותבים אותה, ואם זה תחקיר או מחקר הסטורי כי זה לא אותו דבר.
גם הזכרון ההסטורי של שרה עבר תהפוכות:
בזמנה היא לא הייתה גיבורה. במיוחד במושבה.
לאחר מכן היתה אחלא גיבורה. אלילה למדינה החדשה שחפשה סיפורי גבורה הירואים.
אחרי 1977 היה לה ייחוס גבורה מהימין המסורתי
ובעידן הפוסט מודרניזם או שהיתה גיבורה רק כי היא אישה או שהיתה אנטי גיבורה כי בעצם היתה יכולה להוביל את היישוב לכלייה. לכאורה.

אנחנו נשארים עם מצבה פשוטה ונקייה שמספרת סיפור על אישה אמיצה שהזכרון שלה הוא נכס לאומי. וככזה הוא מיצג נאמן של גבורה (אפילו אם היום אנחנו חושבים שאולי לא כ"כ), של גיבורה שאומצה לתוך הקנון הלאומי (ובגלל זה מצבה כמעט ממשלתית מבחינת העיצוב), ואין למושבה (שאהבו אותה או ממש לא ) כ"כ מה לאמר בענין.
היום אחד מבתי הספר מאמץ את המקום. ומאז האזכרה הסהרורית שגאולה אבן ארגנה לה לפני כמה חודשים במושבה יש גם נר תמיד ודגל.
מחוות קטנות לזכרון גדול

מזגגה פלשתינאית בנחשולים או מיקב ליקב

סיור מענין שהתחיל בזכרון יעקב משם המשכנו למאיר שפיה, וסיימנו במיזגגה הפלשתנאית.

סיור מיוחד במינו בארצו של הברון. אותו אחד שעל חשבונו למדתי כל החיים, או לפחות ככה אבא שלי אמר לי.

מה הקשר בין מעשה חלוצי של המאה ה 19 למעשה חלוצי של המאה 21? היין והתעשייה הנלווית לו.

בזכרון יעקב התחלנו את הסיפור במקום שכולם מסיימים אותו - בבית הקברות, בקברו של הרופא שהיה יורד לבקר את כל 'המושביות' מוכות הקדחת של הברון - הלל יפה. (זה מהבית חולים בחדרה ....), הוא חשוב לסיפור כי בעקבותיו נסענו ואת הכרכרה שלו ליוינו מ'מושביה למושביה' וזו לא טעות כתיב.

משם התגלגלנו דרך רחוב האכרים - רחוב המייסדים לכיוון היקב.
במרכז המבקרים החדש של יקב זכרון יעקב. טעימות, הסברים מרותי וכולנו כבר מרחפים למרות שרותי אמרה לירוק ולא לשתות....

משם המשכנו ליקב של מאיר שפיה. יקב שהוא קודם כל סיפור ואח"כ גם יין מצויין.
יורם פניאס, איש יקר שרצה להביא ילדים לעבוד בכרם הקים יקב. את הילדים שרוצים לעבוד בהי טק של החקלאות הוא שולח קודם כל לעבוד בכרם, שידעו מאיפה הענבים מגיעים. הוא לא קנה מכונה לביקבוק כי אחרת לא תהיה עבודה לילדים.
הוא לא שלח את עיצוב התוויות לגרפיקאי כי אחרת איך ילמדו הילדים?
וכל שנה יוצא יין יותר טוב מהשנה הקודמת וכבר קנו את הכל לעשר השנים הבאות מ'גבינות השומרון' אז כנראה שהיין שווה משהו למרות שהוא לא כשר, ולמרות שנשות הדסה לא יכולות לקנות אותו לחברים בארה"ב בגלל זה.
יורם איש יקר הקים יקב.

אחרי הכל נסענו לטנטורה. למיזגגה.
כולם מכירים ובכל זאת דברנו על דיזינגוף ועל צינה ועל הילדה שאיבדו. דברנו על יין וקדחת, על שכונת פועלים ומפעל, על עיר נמל שלא קמה, על בקבוקים לשיווק יין מארץ ישראל ובין היתר דברנו על מרדכי בונשטיין, חלוץ יהודי בכפר ערבי: יליד אודסה, עלה לארץ בשנת 1882, התישב בראש פנה והתמסר לעבודה חקלאית כאכר חרוץ למופת. כעבור עשר שנים כשהוקמה המיזגגה בטנטורה שלח אליהו שייד את בונשטיין מראש פינה לטנטורה. הוא פיתה אותו ואמר שיחליף 'נחלה הררית קשה וסלעית' ב'מרחבי שדה ומרעה לעדרי צאן ובקר' בטנטורה שתהיה עיר נמל ומרכז תעשייה גדול ויישוב יהודי כדת וכדין.

בונשטיין התגורר בטנטורה עוד מספר שנים - כי שייד אמר לו. הוא אפילו קיבל הצעה למשרה חדשה - מוכתר טנטורה הרשמי.
בנתיים המשפחה כולה סבלה מהקדחת, האישה כבר גרה בזכרון יעקב, במצוות הרופא ובונשטיין התנחם בביקורים השבועיים של הרופא והרוקח מזכרון יעקב. אחרי עשר שנים רב לו מהישיבה בכפר הערבי מוכה הקדחת והמשפחה כולה עלתה לזכרון יעקב. שייד לא היה מרוצה. אבל בונשטיין היה לאחד "מטובי האכרים במושבה, חרוץ בעבודה ופעיל אף בעניני הצבור עד זקנה ושיבה, גבאי ראשי בבית הכנסת במושבה וגידל וחינך בנים ובנות מעורים בחיי הארץ". כפי שנכתב עליו באנצקלופדיה לראשני היישוב וחלוציו.

את הסיור סיימנו בכוס יין נוספת, רגע לפני השקיעה בחוף דור, למרגלות התל.