עתלית - בין ים לכורכר, סיור קצר במושבה נעלמה.

סיור קצר בעתלית מגלה מקומות שעדיין נשמר בהם קסם וזהות. 

שיטוט ברחוב שפעם היה הראשי של המושבה ועל גבי רכס הכורכר המקסים של עתלית, מלווה בתמונות ארכיון ישנות ורכילות מקומית הכרחית מגלה קצת מסודות המושבה שאף אחד לא מגיע אליה סתם ככה לביקור. 

עתלית הוקמה בשנת 1903.
יוסף קלוזנר היה זה שהחליט שלמושבות כאלה שהן לא זיכרון יעקב ראש פינה או רשל"צ, כלומר מושבות גדולות ומרכז אזורי - צריך לקרוא 'מושביות'. ההחלטה למקם את עתלית עם הפנים מזרחה לכיוון הכרמל ולא לכיוון הים מיוחסת לד"ר הלל יפה שאחרי דוח מיוחד החליט שבכיוון הזה יש סיכוי לפחות מלריה. ובכלל, הוא לא חשב שראוי להקים התיישבות במקום הזה - בדיוק בגלל הבעייתיות של מים-יתושים-מחלות. אבל אם כבר אתם מתעקשים אז עדיף שהרחוב הראשי יפנה מזרחה.
כעבור זמן קצר התברר שהמושבה לא הולכת לאף מקום.
פשוט לא מתקדמת.

כשמסע המושבות של הרב קוק עבר בה - הוחלט לשנות את שמה מעתלית ל'תרומיה'.
משנה שם משנה מזל - לא במקרה של עתלית, אז חזרו לשם המקורי.
במשך שנים ארוכות עתלית הייתה מנומנמת עם כנות טובות יותר וטובות פחות, עם אוכלוסייה ותיקה מול אוכלוסייה עשירה מאוד וכמה סלבריטאים לקינוח.
ועכשיו הכל משתנה. בעקבות תכנית המתאר החדשה ישנה של המושבה היא הופכת לעיירה, עם שיכונים במקום אדמות חקלאיות, עם 'פיתוח' של אזורי מסחר ומלאכה, עם 'פיתוח סביבתי' שזה אומר מדרכות, חניות, גינון ציבורי ועוד.
לכולם ברור לאן עתלית הולכת.
אבל מה שכחו בתהליך המבורך?
כרגיל. מאיפה באנו.

מיבנים ישנים נמחקים לטובת חדשים לחלוטין, מבני ציבור עוברים 'שיפוצים' שגוזלים מהם את הראשוניות התכנונית, תוואי שטח משתנים לטובת 'פיתוח שטח' ועוד. אני לא מהפנאטים שחושבים שצריך להשאיר הכל כמו שהיה 'פעם', אבל שימור של ישן וחדש, יצירת תמהיל פיסי שונה, ערכי יותר, הסטורי יותר, מעניק למושבה זהות מקומית. אופי אמיתי ולא שטוח וסתמי כמו בכל מקום. ובעתלית היה מקום לשמור על ערכי מורשת, ערכי טבע מיוחדים ולהשתמש בהם כדי לקדם את כל המושבה. למה לא ליצור מוקד תרבותי מסביב לבית הכנסת שיכול היה להיות יפה יותר? לצאת לסיבוב נגיש על רכס כורכר? כי בכמה מקומות כבר חורפות ציפורים נודדות ליד הבית? איפה עוד ניתן לראות את החיבור בין הכורכר לים?
במקום זה נקבל עתיד הקרוב דיסנילנד חסר זהות אמיתית, סתם מקום שאין לו ייחוס, כמו כל עיירה אחרת בארץ.

ונותר רק לחשוב שזה יכול היה להיות אחרת:

רומא והדוניזם - סדנת בישול בעין הוד

אורלי אלדובי, השתלמות מורים שהסתיימה בסדנת בישול,

נעים להיזכר במה שהכנו, עכשיו כשחם ואין חשק לבשל.
ותודה לדוניה רוסה ולאיתי מהצ'וצ'ו בר שאירחו.

סדנת בישול רומאי נפתחת בהרצאה מלומדת על יינות ויין בתרבות הרומאית. כל מה שרציתם לשאול על יין ועל אלים, על אורגיות ועל הקשר לאורגניות .....

לאחר מכן שמענו על יינות מהעולם הישן - אירופה לעומת יינות מהעולם החדש - ארה"ב, אוסטרליה. אני אישית אוהבת מאוד את העולם החדש. רוטשילד שלנו היה מאוד 'מהעולם הישן'. אז מה זה הופך את יינות כרמל? חדשים? ישנים?

לא משנה. העיקר היין.

ויין טוב עושים מגפנים מעולות.
אנחנו בדרך לשם, אם נשפוט ע"פ כמות הכרמים שאני רואה בצידי הדרכים בזמן האחרון.
לכל אחד יש כרם קטן. אז מה זה אומר? שיהיה לו גם יקב קטן יום אחד ?

 גם אוכל טוב עושים מחומרים מקומיים. התחלנו עם פסטה קלילה לימות הקיץ ע"פ חומרי בישול רומאי עתיק

ז"א שאין הרבה תבלינים אבל יש חומרים מעולים שגודלו בחוות קרובות לעיר הגדולה ע"י אכרים מומחים: קחו חיטה, שמן זית, בצל ירוק פשוט, עגבניה טובה וזיתים, והרבה גבינה מלוחה כי זה מה שיש במזווה הרומאי באותה עת. ומלח. מטבע עובר לסוחר.

תערבבו הכל ביחד, תוסיפו עוד הרבה שמן זית כי הוא נספג, שימו במקרר, מכוסה שלא יקבל טעמים לא לו, שימו בקבוק יין טוב ליד (אומרים שיקב קאיומי היום זה הכי נחשב.....), סלט טרי טרי, כמו זה שבתמונה, ובסוף מספיקה חתיכת עוגה, ככה שיהיה מתוק בסוף. חום קל לכולם. 

* אתם יכולים לבדוק אותי על ענין העגבנייה. יש לי הרגשה, לא שזה משנה הרבה, שלרומאים אולי לא היתה עגבנייה, אבל לנו יש, והיא מקומית, אז למה לא להשתמש בה? 

הבית הכי יפה בקיסריה

פעם זה היה הבית הכי יפה בקיסריה.
רחוק מההמולה של מרכז העיר, ליד החומה, ליד הכניסה לעיר.
אני לא יודעת מי גר שם, ואפילו מתי בדיוק - האם מאה ראשונה לספירה או מאה שנייה, האם היה חלפן כספים, פקיד גבוה או מנהל ראשי בחברת המים של העיר.
מה שבטוח - שהיה שם כסף, היה ארכיטקט מוכשר למדי ושפע של חומרי גלם.

אהבתי את הרחבה - שימו לב לכאילו ספסלים סביבה.
גדולה, מרוצפת, מאווררת ברוח בריזת אחר הצהריים. חלמתי על פנסים ועל לפידים מאירים ועל מסיבת טוגה אפלוליות .



אבל הכי חשוב מי שומר על הכל מלמעלה: המפלצת שנשבר לה הראש שישבה על עמוד השיש בכניסה לבית.
לבעל הבית היה ביטוח צמוד. עם שניים כאלה בכניסה הרוחות לא יבואו להטריד, הגנבים יפחדו להכנס, ולאורחים של אשתו יהיה משהו לדבר עליו כשיצאו מהארוחה המלכותית שהכינו להם.
עם השנים כבר נעלם הראש של אחת המפלצות, השנייה נעלמה או נשדדה אבל נשאר הרעיון - בית אמידים בקצה העיר, צמוד לחומה, עם שתי מפלצות נהדרות ששומרות על בעל הבית מכל המריעין בישין.

הבית הוא חלק מסיור אחר בקיסריה, לאורך האתרים הלא מטוילים של העיר.
סיור אחר הצהריים שמאפשר לראות את החלקים האחרים של העיר.
כך אפשר לראות מה זו חפירה ארכאולוגית, איך מקישים משני קירות וחצי על קיומו של אמפיתאטרון שלם? על מה מעידים עמודי שיש 'בצליים'? ומה הויכוח הגדול על בסיס העמודים, למה זה כל כך חשוב למחקר?
טיול שמאפשר לראות איך נראה אתר ארכאולוגי לפני שנכנסים אנשי השימור, לפני שמכינים תצוגה לקהל, מרימים אבנים, מזיזים, צובעים מתקנים וכו'. כך ניתן לראות את הסיפור כולו - כמו שהוא נראה בשנייה שנחרב בפעם האחרונה ועד שישופץ בפעם הבאה.

קיסריה - סיור שקיעה בעיר של הורדוס.

עכשיו כשאי אפשר לנשום בחוץ, כולם מחכים לבריזה שתגיע מהים.

זה הזמן לטיול שקיעה בקיסריה, טיול שמתחיל עם הבריזה ומסתיים עם השקיעה עם בקבוק של יין או אפילו טעימת יינות מסודרת במקום הכי יפה בארץ: בוילה של הורדוס. לחוף הים. 

כשהורדוס החליט שהוא בונה עיר למי שאינו יהודי, היה ברור שזו הולכת להיות העיר הכי יפה בארץ. הוא הקדיש מחשבה, זמן וממון רב כדי ליצור את העיר המתוחכמת ביותר לאורך החוף. לא חסך, לא קימץ, והתוצאה הייתה מרהיבה. ממש רומא בארץ ישראל. כל כך רומא שהרבה אחרי שהורדוס  כבר לא היה וגם זיכרו בקושי נשמר - היתה זו העיר הכי רומאית בארץ. המבנים, ההויה, אורח החיים, המתקנים, העודר, האוכל, המשחקים ..... 

ובתוך העיר הזו נשמר מקום מיוחד עבור הוילה הפרטית של המשפחה. על המרפסת, לעת ערב בטח אפשר היה ללגום בה כוס יין כרמל, ולאכול תמרים מאחוזות המלך. 

להתרועע עם יפים ויפות ולפנטז על הלילה, על מה שיקרה בבריכה הזו שלפני הארמון, עם המים המתוקים, כשיודלקו הלפידים, יתלהטו היצרים, יתעופפו הבגדים .....

להזמנת ובקשות - שולי, עין הוד. 

עין הוד - משפחת שץ - משפחה מיוחסת.

לואיז ובצלאל שץ בבית בעין הוד.

אומרים  שהם היו מאוד דומים ביצירתם.

עליו אמרו שהיה מאוד כשרוני. 

והיא הייתה שקופה .......

בסיור האחרון נדברנו על משפחות מיוחסות. 

מענים איך היה לגדול בבית שאבא שלך הוא הוגה רעיון בצלאל? 

האם ראה עצמו ממשיך דרכו? האם מרד? 

מה חשב אבא שלו שנתן לו שם כל כך מחייב? 

האם הגיע לעין הוד כדי להמשיך את החזון של אבא שלו? 

אין לי תשובה, אבל אין ספק שזו משפחה מיוחסת. 

הבית של גרטרוד קראוס - עין הוד

זו כבר הקריירה השלישית שלה.

אחרי שקבלה פרס ישראל על תרומתה למחול הישראלי.
אחרי שהיתה פסנתרנית, רקדנית ומורה דגולה למחול, היא הייתה לפסלת.

ולא סתם פסלת - מפסלת באבן.

ככה יאה לאישה קטנה ושברירירת למראה.

היא לא הלכה לכיוון של הקרמיקה שהייה כ"כ אופנתי בעין הוד. אולי כי לא התחברה למגע הרך ו'לחומר ביד היוצר', אולי כי אבן צריך להכניע ולפסל - כמו הגוף - כדי שתוציא תוצאה.

בכל מקרה היא בחרה לעבוד באבן, בחצר הבית בו גרה עם אלזה, ותמיד עם הסגריה בקצה הפה. אפשר היה לשמוע אותה הולמת בסלעים שלקטה מסביב, מוציאה מהם ראשים ודמויות ואשאיר לטובים ממני את הניתוח האמנותי שלהם.

אופנה נוספת בעין הוד היו ציורי הקיר.

על כל קיר היה ציור. וכך גם בבית של אלזה וגרטרוד. ומתי שנמאס פשוט החליפו את הציור - קראו למישהו אחר שיצייר ויחליף את התפאורה או שהיו עושות לבד. ככה היה בבית של ינקו, ככה במסעדה וכך אפשר לראות עדיין את הציפור של שאלתיאל עפה לה מעל למשקוף הבית של גרטרוד ואלזה.

היום בית גרטרוד הוא 'אכסניה לתרבות', יש הרצאות, מפגשים וקונצרטים.

היא בטח הייתה שמחה שהרי הורישה את הבית לכפר לצרכי תרבות.

לואיז שץ - קיר אמנותי בעין הוד

הקיר במרכז לבריאות הנפש - טירת הכרמל לפני שמורידים

אין לי יומרות להיות מבינה גדולה באמנות. אבל אני מבינה גדולה בסיפורים.

וזה סיפור מצוין.

ראשיתו באמצע מאי, במייל ממהנדס המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, שיידע את מזכירות עין הוד שיש קיר אמנותי שעומד להרס. יש יומיים לעשות משהו לגביו. שלחו את סמי (ידי זהב) ואת עימאד (יש לו טנדר) והם פרקו והעבירו את הקיר לעין הוד. משימה לא קלה. שני אריחים נשברו כבר על ההתחלה, למזלנו רק שניים. אח"כ היה צריך למספר את כל 275 האריחים, לארוז בזהירות, להניח בטנדר ולנסוע לאט הביתה. אח"כ בנו את הקיר מחדש - על קיר הגלריה.

החלק השני של הסיפור היה לברר של מי היצירה.

מה שברור - שאיצ'ה ממבוש ביצע אותה בסדנת הקרמיקה בעין הוד, מתישהו. אין תאריך על הקיר. אין רשומה מסודרת במרכז לבריאות הנפש. על הקיר חתום ל. שץ.

בצלאל - ליליק שץ התגורר פעם בכפר. יחד עם אישתו לואיז.

אנחנו מתוכנתים כבר ולכן הניחו ישירות שמי שיצר את הציור היה בצלאל שץ (כן, הבן של, נו, ההוא, בוריס שץ, ביה"ס בצלאל ירושלים). ורק אחרי שהוצב, עוברות ושבות מהכפר אמרו שהיצירה לא שלו בכלל אלא של אישתו - לואיז.

לואיז מק'קלור שץ היתה אמריקאית ממוצא קנדי. אישה יפה. התחתנה לתוך משפחה מיוחסת.

גם הבעל, גם הגיסה זוהרה היו אמנים, דור שני לאמנות.

דור שני לחזון של אמנות ואומנות שימושית בא"י.

רק שלסדנא שלהם קראו 'יעד'.

חיו קצת בירושלים ובעין הוד בנו את ביתם בשנת 1957, יחד יצרו, יחד עבדו.

לואיז שץ הייתה אישה אחרת. זרם אמנותי של אישה אחת.

גדעון עפרת שמפליא לתאר בד"כ, השתמש במקרה שלה דווקא במילים של הסופר הנרי מילר, שהיה בעלה של אחותה איב:

"שקופה, חמקנית, חולמנית, עורגת, צלולה כפעמון וברורה כקורי עכביש נוצצים. יש לה שפה משלה, ראיית עולם מאוד מיוחדת ומאוד שלה. ובהתייחסו לציוריה, הוסיף: האמצעי שלה הוא אותה ממשות החומקת מן החושים ומתעתעת בתבונה." 2006

והקיר כמו קיר - שותק.

הוא לא מספר סיפור אלא אם תקדישו לו רגע אחד, תעצרו ותנסו לעשות חיבור בין האישה ובין הציור החמקני, המרפרף, השקוף שעל הקיר.

להצלחה יש אבות רבים - המרכז לבריאות הנפש טירה, לועד בכפר עין הוד, לסמי ידיי זהב, לעימאד הטנדר נוסע, ולכל מי ששם לב.