יום שלישי, 30 בספטמבר 2014

חצבים ומלריה - סיור לאורך רכס הכורכר

הכל התחיל עם הד"ר הילל יפה.

ד"ר הלל יפה, 1935 (PHZPR\1251481)
הד"ר הלל יפה, רופא וחלוץ  (מקור- הארכיון הציוני) 

כשקראו לו לתת דוח רציני על מיקום המושבה עתלית הוא בפרוש כתב שלא טוב למקם את המושבה על המדרון המערבי.
יש שם ביצות הוא כתב, וביצות כידוע, האוויר שלהן רע ....  ומי שחי ליד ביצות חולה במל -רה היא המלריה, היא מגוון רחב של מחלות ושאר מרעין בישין שראשוני החלוצים והעולים לא נמלטו מהן עד ראשית המאה העשרים.  בשנת 1907 הוזמן שוב לזכרון יעקב המושבה הגדולה והפעם התבקש לשמש כרופא המושבה.

רופא סטנדרטי הוא לא היה.
ברגע שקיבל את המינוי הרגיש בשל מספיק כדי לבוא לברון ולבקש לעשות, על חשבון הברון, עבודה אנטי מלרית שכללה טיפול רפואי במי שכבר חלה אבל במקביל פעולה מניעתית - ייבוש וטיפול בביצות סביב המושבות. הלל יפה פתח בית חולים לכל דבר, טיפל גם בפועלים ולא רק באנשי המושבות שבאו על חשבון הברון, פעל להקמת 'קופות חולים', ואפילו דחף להקמת המוסד המופלא שנקרא 'בית הבראה'.

כך כתב הדוקטור להנהלת יק"א בפאריס בחורף 1915:
" כאן מרכז פועלים גדול, שכר העבודה נמוך, משלמים בקושי, אין קרדיטים, ושערו מה מצבו של הפועל בחלותו!
בקושי משתכר הוא לחמו, לן ברפת טחובה ללא מצע ומכסה, טרף ליתושים, וכמה חשוב לתת לחולה כזה מיטה, מקום לנוח, מזון ורפואות!  .... כמה פעמים סגרתי את בית החולים ונאלצתי לפתחו שוב בראותי את החולים מבין הפועלים, חיוורים, כושלים הבאים לבקש הצלה מידי. וישנם גם תושבי שפיה, בת שלמה, עתלית, חדרה וכרכור!
(ד"ר הלל יפה, "דור מעפילים", עמ' 490)

סקר לקראת ייבוש הביצות בחוף הכרמל. הזמן: מתישהו, בסתיו עם החצבים. 


אבל גולת הכותרת הייתה השרות האנטימלרי שהקיף את כל 'מושבות השומרון' והגליל, למרות איומים חוזרים ונישנים לצימצומים:  "ברצוני לנסות ולהכן על עניני השרות שהופקדתי עליהם - בית החולים והמלחמה האנטימלרית. הפקידות המקומית הודיעתני כי לדברים אלו לא תזקף אף פרוטה" 
הרופא על הסוס היה עובר עם התיק שלו  בין זכרון יעקב, חדרה, עטלית (כן, ככה כתבו פעם עתלית), יסוד המעלה, משמר הירדן. בכל מושבה עוצר ומזריק או מחלק כדורי כינין. הילדים היו בורחים מפחד הזריקה, הפועלים היו עייפים מידי כדי להגיע למרכז המושבה, הפקידים של יק"א לא שמחו להוציא את הכסף ובכל זאת, הוא דאג שכוווולם, אבל כוולם יחוסנו, קראו לזה 'כיניזציה מלאה'.

מה זה קשור לטיולים תשאלו?
אז אני אגיד לכם.
בדיוק עכשיו כל החצבים במישור החוף פורחים.
ענין של חודש מהיום ונגמרה העונה מבחינתם.
זה אומר יום טיול בין חצבים.
מתחילים בעתלית, מסימים בשמורת קרתא ובסוף אפשר להתגלגל לחוף הים הכי יפה עם המבצר מעל.

שווה, אני אומרת לכם.









יום רביעי, 3 בספטמבר 2014

נשים אמנות וציונות: סיור 'ברוח נשית' בחוף הכרמל

נשים פורצות דרך, כפר נוער של נשים, גלריות ועוד הפתעות בתמונות זמן שונות – פעם והיום.

פעם היו תפקידים מגדריים, חינוך, עזרה לרופא על הסוס, צדקה וחסד. לפעמים הפרויקט הפך לפורץ גבולות כמו למשל כפר הנוער שפייה, כפר הנוער של נשות הדסה שקבע סטנדרטים חדשים בחינוך  בארץ. איך הופכת מושבה לכפר נוער? איך הופך כפר נוער של פליטים לכפר של בנות ומה הקשר למתן זכות בחירה לנשים? ומיהי אליס? איפה למדו לרקוד ולשיר שרה לוי תנאי וברכה צפירה ? ומה הסיפור של הברוש? 

על כל אלה ועוד בטיול במאיר שפיה, כפר נוער מדהים ביופיו, כפר נוער של נשים שפורצות גבולות עד היום. וכדי שלא תצאו בלי כלום הכנו לכם גם ביקור ביקב עם יין שהוא סיפור בפני עצמו. יין של תלמידים מהתחלת התהליך עד סופו, עם הרבה חשיבה ומקצועיות. תשבו, תטעמו כמה סוגים, תשמעו סיפור, תכירו ייננית מצוינת ואז גם  תוכלו לרכוש יין של מאיר שפיה שחוגגת השנה יום הולדת.   


נשים בכפר נוער, נשים בכפר אמנים

בחלקו השני של היום נגיע לעין הוד לסיור מעמיק מלווה תמונות וצילומים ישנים מארכיון הכפר האמנים עין הוד וסביבתו. כפר אמנים חלוצי המשקף חזון והוויה ארץ ישראלית שהייתה ואיננה.
את הסיור נתחיל בבית הראשונים של הכפר בית גרטרוד קראוס, נדבר 'איך בונים כפר אמנים', מי היתה גרטרוד קראוס, כלת פרס ישראל, מי היו מרסל ינקו ומוכתר הכפר - איצ'ה ממבוש ומה ביקשו להקים באותן חורבות של הכפר הערבי הנטוש שנותרו בצלע הכרמל.
ננסה להבין מה פירוש המושג כפר אמנים משנת 1953 ועד לימינו? נבקר בגלריה השיתופית של האמנים שהוקמה ממש יחד עם הכפר, בגלריה מגל – גלריה של נשים ומשפחה של שלושה דורות. יוצרים ובין סמטאות הכפר הציוריות נעמוד על הייחודיות של הבנייה הערבית אותה בקשו הראשונים לשמר.

קצת תמונות מטיול שהיה אפשר לראות כאן וכאן

יום שלישי, 26 באוגוסט 2014

ציורי קיר בעין הוד - האם שוב משפחת שץ ?

'אמנות קירונית' ככה הגדיר הפרופסור את העובדה שאמנים בשנות החמישים והשישים זכו להעדפה מתקנת מטעם משרדי ממשלה שונים, מוסדות ציבוריים ואפילו עיריות. במסגרת זאת, כל אחד מהמבנים הציבוריים בארץ קיבל מתנה משלו - איזשהו סוג של אמנות קירונית. האמנים בעין הוד וסדנת הקרמיקה של איצ'ה ממבוש בכפר נהנו מזה במיוחד.

קיר קרמיקה, תחריט על הקיר בגן ציבורי, תבליט על הקיר בתחנה מרכזית של אוטובוסים, ציור קיר בקולנוע, או פסיפס במזרקה בשוק - הכל נעשה ע"י אמנים ישראלים במימון המשרדים הממשלתיים. עד היום עוד ניתן לראות בעיניים בוחנות חלק מאותם אוצרות במבנים שמתועדים לפני הריסה, שוק הפשפשים אחרי שנשדדו ממבנים שכבר נהרסו ולא תועדו, על הקיר של תחנת האוטובוסים המרכזית העומדת נטושה בעיר או על הקיר של בית התרבות בקיבוץ זה או אחר או מושב שבית העם שלו הפך לשוק בימי שישי. צריך עין בוחנת וחיבה כדי למצוא את האוצרות האבודים הללו או, יותר טוב - מנהלת שמבינה ענין ויש לה כבוד למורשת שתרים טלפון לכפר האמנים עין הוד ותאמר שוב - בואו להוריד את הקיר מהקיר, לפני שהקיר נופל ואיתו הקיר.

כך זה עבד בפעם הראשונה כשמנהלת בית החולים לבריאות הנפש בטירת הכרמל הודיעה למזכירות כפר האמנים שכדאי לבוא להוריד את הקיר האמנותי של לואיז שץ כי עורכים שיפוצים במבנה, ועכשיו שוב - עם קיר שלא נפרש אלא שכב שנים בארגזים כמו פאזל ללא הוראות הרכבה:

קיר על קיר 



מלאכת הזיהוי לכאורה קלה הפעם - ברור שזו עבודה של האמן שץ מעין הוד.
אבל האם כך באמת?
כי חתום 3 א שץ. ואולי זו בכלל לא החתימה של האמן ?

חתימה של אמן או לא ? 


בסיבוב הבא במרכז הכפר, עם קבוצה נחמדה במיוחד מבטיחה לצלם עוד תמונות של העבודה המיוחדת הזו שהשבוע נתלתה בכבוד רב על קיר לבן ומכובד ובקרוב תזכה גם לתאורה.

בנתיים אני מנסה לברר מה היה הסיפור המקורי של העבודה. 

יום שני, 9 ביוני 2014

חיפה - הגבולות העמומים

לכבוד הקיץ שהגיע, חזרתי לסיור אח"צ בחיפה.
המסלול ידוע ומוכר לכולם. קוראים לו נתיב אלף המדרגות, שביל אלף המדרגות, שביל החמורים ואפשר לטייל בו בכל מיני כיוונים, גרמי מדרגות, שבילים נסתרים וסמטאות אפלות. לכל אחד בחיפה יש את אלף המדרגות שלו ואלה שאני אוהבת במיוחד הן בנאליות במיוחד ומוכרות, אבל אני מזמינה להכרות מחודשת והתבוננות אחרת.

מתחילות כאן מאחורי הנשים הנהדרות האלה במרכז הכרמל, מול הגנים הבהאים



מגיעות לכאן - להדר הכרמל לבתים שנראים בדיוק כך, לכל אחד הסיפור שלו


בשכונת הדר מתרחשים דברים מאוד מענינים בשנים האחרונות. התחדשות מלמטה, התארגנויות של תושבים מבפנים למען איכות החיים, הבנה ששימור היא מילה טובה ולא גסה, שבאמצעות סוג של שימור אפשר לקדם שכונה. הדר לא דומה למרכז הכרמל, ולא דומה למושבה הגרמנית או לעירתחתית.

מגרם מדרגות אחד למשנהו אפשר להריח את הגבולות העמומים של חיפה: גבולות גאוגרפיים של אזורים בהר הכרמל - מראש הכרמל למדרגת ההר, ממדרגת ההר לתחתית ההר, לעירתחתית או למושבהגרמנית, זה לא אותו דבר.
גבולות של ארכיטקטטורה, עיצוב, שימור, גינון וריחות של בישולים של יום שישי, כל אזור והמאפיינים שלו, כל אזור והגבול שלו.
גבולות עמומים בין תרבות לתרבות - כל תרבות והיופי שלה. 

הזמנה לחתונה בואדי נסנאס 

חיפה מלמעלה למטה - סיור מושלם לאח"צ בקיץ. 

יום ראשון, 25 במאי 2014

עין הוד 1955 - חידה אמיתית לשבת


מי מכיר מי יודע?
בדיוק באותן שנים כשמרסל ינקו, איצ'ה ממבוש, מוקדי וישעיהו הילל, בעליו הגאה של בית החרושת לצבעים, ייסדו את עין הוד כפר האמנים, היו מי שכבר ישבו בכפר חרובים - עין הוד.

יום שישי, 28 בפברואר 2014

מאיר דהאן - משורר צייר ופסל 'שחי עם אבן חול'


עייר צנוע בעין הוד

בגינה של בית גרטרוד קראוס בעין הוד יש פסל אחד שכל שנה יש לתקן ולחזור ולתקן אותו. לא הצלחתי לקבוע ביני לבין עצמי אם זהו עייר או סייח, אבל בכל מקרה, העדינות שלו כובשת, הדקיקות וה'ריחוף' של הפסל גורמים לכולם להעצר לידו לרגע, להביט ולחייך. על הפתק אורה שאלתיאל כתבה את שם האמן - מאיר דהאן.
לפני כשנה באו לבקר בעין הוד כמה נשים מכובדות, "אנחנו מחפשות את הפסלים של מאיר דהאן". הוא היה הבן דוד שלהן ולא ידעו אף פעם שהיה כ"כ מוכשר, לא ראו עבודות שלו ולא שמעו אודותיו. והכי עצוב - אף אחד לא יודע היכן קבור. ולמעשה, הן לא היו הראשונות לחפש את מקום קבורתו, כי כבר לפני 20 שנה היו מי שחיפשו את קברו - ללא הצלחה.
בנות משפחת דהאן 

מאז נשכח הענין, נשכח האיש שגם בחייו היה איש שוליים, ורק לאחרונה באה לו עדנה.
כותבים עליו, מדברים עליו, מספרים בו, ואולי גם ימצא מקום קבורתו.


 דהאן נולד בתל אביב והתיתם בגיל צעיר מאביו שהיה טבח על אונייה בריטית שטובעה בים התיכון.
המשפחה נקלעה למצוקה ואת מאיר שלחו למוסדות שונים כדי שידאגו לחינוכו, וככה התגלגל, ממוסד למוסד מקיבוץ לקיבוץ עד שהגיע לקיבוץ גבים בנגב המערבי ומצא לעצמו מקום בחברת הנוער. שם גם גילה את הכשרון שלו לפיסול וציור. שני פסלים שלו הועמדו לימים בקיבוץ אבל כעבור זמן נעלמו ואיש לא הרגיש, ואיש לא חיפש.

דהאן התגייס לנח"ל ולאחר מכן גילה את הפסל רודי להמן, אחד מטובי הפסלים באותה עת, שלקח אותו תחת חסותו. יחד איתו הגיע לעין הוד בשנת 1955 והוא אחד האמנים הצעירים ביותר בכפר. בחמש השנים הבאות התגורר בעין הוד למעט תקופה קצרה שיצא ללימודים בצרפת. הוא פיסל וצייר, גילף בעץ, רקד במסיבות הכפר והרשים את כל הנערות והנשים שעברו בכפר האמנים באותן ימים. דהאן הציג בתערוכות פיסול בחיפה תל אביב ובעין הוד, בשלב מסוים גם התחיל לצייר על הקירות ולכתוב שירים. קצת מוזרים, קצת מסתוריים, 'שירי ערגה מיושנים, שאיש אינו כותב כמוהם היום' אמר עליהם אלישע אפרת בספרו [אלישע פורת, מחיקת עוונות, 1991]. לא הרבה זכור מהאיש המסוגר. היו לו כמה חברות טובות, היו לו כמה חברם טובים וכולם זוכרים אותו כאיש מסוגר ומסוגף, רוחני ומסתורי, טבעוני אדוק או שאיש של כבוד שלא יכול לבקש עזרה כשהיה צריך, כך או כך, בשנתיים האחרונות הלך והסתגר, התנתק מכולם בכפר עד שבשנת 1960, התאבד. הוא תלה עצמו בחדרו ונפרד מהעולם בשקט. בלי שיורגש בחסרונו.


שנה מאוחר יותר כתב עליו הפסל רודי להמן בכתב העת 'משא' 1961: 

לראשונה בא אלי באביב 1954 כדי ללמוד את האלפבית של הצורות הפלסטיות. כדי להכיר את ייחוד התגלמותן בחומר, גבס, עץ ואבן.
דעת היסודות וחוקיותם, הביאה אותו בסוד החומרים ורוחם.
תוך כדי כך, נמשך אל חומרים מסוימים, נדחה על ידי חומרים אחרים.
על אבן הסיד הכריז מלחמה.
הוא חי עם אבן החול.
אבל לא היה דבר שירתק אותו, לא הייתה בו הדחיפה המבשילה.  
חיים מופלאים, חיים למקוטעין, השתלטו עליו יותר ויותר.
חיים אלה מצצו את לשד גופו.
תקופות הרעב (גאוותו דחתה כל עזרה) פוררו את חיותו.
ואזבאו לעולמו ציורי הקיר הריתמיים, הרישומים, השירים.
עכל כולו נכבש לקלילות אוורירית ממריאה.
תנועתו לא הייתה אלא מחול קל, נוע ואינו נוגע, באדמה.
וכך הלך מאיתנו, דוחה מעל פניו את האדמה, מסיר את מגעו ממנה.

פראי.


המשוררת והציירת איבט שצ'ופק תומא שגם תרגמה חלק משיריו לצרפתית כתבה עליו שאמנות הייתה דתו היחידה: 
 "האמנות תובעת את מלוא הכרתו של אדם. כך הופרע שיווי המשקל שבין גופו המדולדל מחוסר תזונה, לבין רוחו, הנתונה כולה למעשה יצירה רבת מתח. חיותו כלתה, הוא הגיע לאפיסת כוחות גמורה, גופנית ורוחנית. על כן יכול היה לכתוב בגיל 24 "נשק אדם, את המת, כי במת חי, זה דרכו של חי, עייף מחייו ובמותו". 

רנה שני, שהכירה אותו בראשית דרכה, כתבה לזכרו כמה שירים. 




והיום אחרי כ"כ הרבה שנים אנחנו עדיין מחפשים את מקום הקבורה כדי להקים לו מצבה.  
מה יכתב בה אני לא יודעת, אבל לפחות תהיה גם אבן לאמן שחי עם אבן חול. 

יום שבת, 1 בפברואר 2014

סדר ט"ו בשבט - טיול בעין הוד

ט"ו בשבט חג חביב עלי במיוחד. שקדיות לובשות לבן, מסביב הכל ירוק, עוד לא חם מידי ויש שמש של חורף.
הצרה עם השקדיות האלה זה הזמן הקצר שהן פורחות. כל שנה אני מופתעת מחדש, עוד לא התרגלתי ועוד לא נרגעתי מהן וזהו. הלבן התחלך בירוק ונגמרה לי השקדיה, חזרה להיות שקד. למזלי, היה יום יפה היום, קבוצה נהדרת והזדמנות ללכת ולבקר את כל השקדיות באזור בסיור שמוקדש לט"ו בשבט בעין הוד.

התחלנו ברכס אצבע ממול לעין הוד. עלינו כדי לראות את הכרמל המתחדש. שלוש שנים אחרי, הכל חוזר לחיים. יש כבר כלניות ועיריות, יש עשבוניים במקומות שבהם הקרקע הייתה אפויה לגמרי בשנה הראשונה, וכאן, מישהו, עשה עבודת גננות מרשימה וניקה את הזית שנשרף מכל החוטרים החדשים שצמחו מסביב והשאיר שלושה גזעים כדי שלעץ תהיה צורה יפה בעתיד. באמצע אפשר לראות איך העץ נראה לפני שנשרף. עץ זית גדול ומרשים שבטוח היו לו איזה 100 שנה, ככה בקלות. האש בערה בו כמה ימים עד שכבתה, אפילו השורשים נשרפו, מותירים מחילות טובות לנברנים.

בעתיד הקרוב יצמח כאן עוד אתר הנצחה למישהם. בתקווה שהיה אתר הנצחה מינימלי, שישתלב עם הסביבה, שישהיה ידידותי ומתחשב ולא מגלומני, מתנשא ומשתלט. מאחור מציצה חצי הכוס המלאה. חמיצר.


אחרי זה המשכנו בדרכנו לבקר את בית הקברות של עין הוד, לשיר שירי מולדת לחיים חפר. מראשוני עין הוד, דמות ציורית ומורכבת שבחר להקבר בעין הוד ואף תכנן את כל הטקס לפרטי פרטים. גם המצבה מיוחדת. החברים החליטו שזו אבן דולומיט, שהגימור יפה, ובעיקר מרשים הסמל של הפלמ"ח - כי פעם פלמחניק, תמיד פלמחניק. אז שרנו כמה שירי מולדת, קראנו כמה שירים,
הצטערנו שלא הבאנו בקבוק כי זה ממש התבקש.
שרים לחיים חפר 

שרים לחיים חפר 
ואז והמשכנו לסדר ט"ו בשבט. בגן ימיני בכניסה לעין הוד, נערך סדר ט"ו בשבט חינני: מנגנים ושרים, אוכלים פרות יבשים ועוגות מדהימות, שותים קפה ומקנחים בברכות וכמה קטעי קריאה הכרחיים. כל האורחים שהתקבצו מסביב, רק הוסיפו לארוע. אני קצת מקנאה באנשים כאלה שיכולים לשלוף מפוחית ​​וחלילית, שיודעים בע"פ את כל המילים, שמחוברים לכל מילה ולכל ניב בשיר כמו לבן משפחה. עשינו סיבוב בעין הוד, דברנו על הון שלטון ואמנות ועל קפה כסית, ובסוף, גם הייתה ארוחת צהריים נחמדה באור אחרון של צהריים, רגע לפני שיהיה קר מידי.
שרים ט"ו בשבט בעין הוד 


שרים ט"ו בשבט בעין הוד 


שרים ט"ו בשבט בעין הוד