עין הוד - משפחת שץ - משפחה מיוחסת.

לואיז ובצלאל שץ בבית בעין הוד.

אומרים  שהם היו מאוד דומים ביצירתם.

עליו אמרו שהיה מאוד כשרוני. 

והיא הייתה שקופה .......

בסיור האחרון נדברנו על משפחות מיוחסות. 

מענים איך היה לגדול בבית שאבא שלך הוא הוגה רעיון בצלאל? 

האם ראה עצמו ממשיך דרכו? האם מרד? 

מה חשב אבא שלו שנתן לו שם כל כך מחייב? 

האם הגיע לעין הוד כדי להמשיך את החזון של אבא שלו? 

אין לי תשובה, אבל אין ספק שזו משפחה מיוחסת. 

הבית של גרטרוד קראוס - עין הוד

זו כבר הקריירה השלישית שלה.

אחרי שקבלה פרס ישראל על תרומתה למחול הישראלי.
אחרי שהיתה פסנתרנית, רקדנית ומורה דגולה למחול, היא הייתה לפסלת.

ולא סתם פסלת - מפסלת באבן.

ככה יאה לאישה קטנה ושברירירת למראה.

היא לא הלכה לכיוון של הקרמיקה שהייה כ"כ אופנתי בעין הוד. אולי כי לא התחברה למגע הרך ו'לחומר ביד היוצר', אולי כי אבן צריך להכניע ולפסל - כמו הגוף - כדי שתוציא תוצאה.

בכל מקרה היא בחרה לעבוד באבן, בחצר הבית בו גרה עם אלזה, ותמיד עם הסגריה בקצה הפה. אפשר היה לשמוע אותה הולמת בסלעים שלקטה מסביב, מוציאה מהם ראשים ודמויות ואשאיר לטובים ממני את הניתוח האמנותי שלהם.

אופנה נוספת בעין הוד היו ציורי הקיר.

על כל קיר היה ציור. וכך גם בבית של אלזה וגרטרוד. ומתי שנמאס פשוט החליפו את הציור - קראו למישהו אחר שיצייר ויחליף את התפאורה או שהיו עושות לבד. ככה היה בבית של ינקו, ככה במסעדה וכך אפשר לראות עדיין את הציפור של שאלתיאל עפה לה מעל למשקוף הבית של גרטרוד ואלזה.

היום בית גרטרוד הוא 'אכסניה לתרבות', יש הרצאות, מפגשים וקונצרטים.

היא בטח הייתה שמחה שהרי הורישה את הבית לכפר לצרכי תרבות.

לואיז שץ - קיר אמנותי בעין הוד

הקיר במרכז לבריאות הנפש - טירת הכרמל לפני שמורידים

אין לי יומרות להיות מבינה גדולה באמנות. אבל אני מבינה גדולה בסיפורים.

וזה סיפור מצוין.

ראשיתו באמצע מאי, במייל ממהנדס המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, שיידע את מזכירות עין הוד שיש קיר אמנותי שעומד להרס. יש יומיים לעשות משהו לגביו. שלחו את סמי (ידי זהב) ואת עימאד (יש לו טנדר) והם פרקו והעבירו את הקיר לעין הוד. משימה לא קלה. שני אריחים נשברו כבר על ההתחלה, למזלנו רק שניים. אח"כ היה צריך למספר את כל 275 האריחים, לארוז בזהירות, להניח בטנדר ולנסוע לאט הביתה. אח"כ בנו את הקיר מחדש - על קיר הגלריה.

החלק השני של הסיפור היה לברר של מי היצירה.

מה שברור - שאיצ'ה ממבוש ביצע אותה בסדנת הקרמיקה בעין הוד, מתישהו. אין תאריך על הקיר. אין רשומה מסודרת במרכז לבריאות הנפש. על הקיר חתום ל. שץ.

בצלאל - ליליק שץ התגורר פעם בכפר. יחד עם אישתו לואיז.

אנחנו מתוכנתים כבר ולכן הניחו ישירות שמי שיצר את הציור היה בצלאל שץ (כן, הבן של, נו, ההוא, בוריס שץ, ביה"ס בצלאל ירושלים). ורק אחרי שהוצב, עוברות ושבות מהכפר אמרו שהיצירה לא שלו בכלל אלא של אישתו - לואיז.

לואיז מק'קלור שץ היתה אמריקאית ממוצא קנדי. אישה יפה. התחתנה לתוך משפחה מיוחסת.

גם הבעל, גם הגיסה זוהרה היו אמנים, דור שני לאמנות.

דור שני לחזון של אמנות ואומנות שימושית בא"י.

רק שלסדנא שלהם קראו 'יעד'.

חיו קצת בירושלים ובעין הוד בנו את ביתם בשנת 1957, יחד יצרו, יחד עבדו.

לואיז שץ הייתה אישה אחרת. זרם אמנותי של אישה אחת.

גדעון עפרת שמפליא לתאר בד"כ, השתמש במקרה שלה דווקא במילים של הסופר הנרי מילר, שהיה בעלה של אחותה איב:

"שקופה, חמקנית, חולמנית, עורגת, צלולה כפעמון וברורה כקורי עכביש נוצצים. יש לה שפה משלה, ראיית עולם מאוד מיוחדת ומאוד שלה. ובהתייחסו לציוריה, הוסיף: האמצעי שלה הוא אותה ממשות החומקת מן החושים ומתעתעת בתבונה." 2006

והקיר כמו קיר - שותק.

הוא לא מספר סיפור אלא אם תקדישו לו רגע אחד, תעצרו ותנסו לעשות חיבור בין האישה ובין הציור החמקני, המרפרף, השקוף שעל הקיר.

להצלחה יש אבות רבים - המרכז לבריאות הנפש טירה, לועד בכפר עין הוד, לסמי ידיי זהב, לעימאד הטנדר נוסע, ולכל מי ששם לב.

אביב בעין הוד - נופי תרבות

זו תקופת ביניים קצרה, שבה החורף כבר הסתלק, הקיץ מאותת בגדול שהוא כבר כאן ורק האדמה עוד מנסה להאחז באביב:
קצת רטיבות, קצת פריחות, הגל האחרון של הפריחה הצהובה וכל שדה ליד עין הוד נראה כאילו עכשיו יצא מאירופה.
כמה חבל שכל הסיפור נגמר כעבור עשרה ימים ואז הצהוב החרוך, היבש משתלט על הכל מכל.

יצאנו לטייל. התחלנו במגרש החניה העמוס, עלינו לרכס מצפון וירדנו מסביב לתוך הזיתים והחרציות.

סיור קצר, לא יותר משעה, מלנכולי ו'כבד' כראוי ליום שהסתיים בשקיעה שהיתה מלאה באובך.

בדרך דברנו על חגורת הזיתים של הכפר הערבי עין חוד שחי פה עד 1948.
שני בתי בד היו בכפר הזה.
היה ידוע בטיב הזתים שהלכו והתרבו סביבו עם השנים.
חלק מהם עדיין קבורים בין האורנים של קק"ל.

אביה אמרה שהשמאל מוקיע את עין הוד: "אתם מנשלים וגרים בבתים לא לכם".
מישהי אחרת אמרה שגם הימין לא בדיוק אוהב את הכפר ואת מה שהוא מייצג.
ואני הערתי שגם מבחינת הערבים אנחנו סמל, לנכבה הפלשתינאית, ולתמצית הסיפור הישראלי ערבי.
בקיצור - לרשימה הזאת צריך לקרוא - "לך תוכיח שאין לך אחות", כי בכל מקרה מי שגר היום בעין הוד אין לו סיכוי להיות צודק או ראוי, או נכון מוסרית והשד יודע מה עוד.

את הירידה סיימנו בשתיקה רועמת. כל אחת חשבה על העמדה הפוליטית והאנושית והמוסרית שלה ומה יהיה על הילדים שלה בעתיד.

ימי תל צור

יש תל צור, ויש תל צור

יש תל צור של גידעונים

יש תל צור שבכלל ישבו בשוני

יש תל צור של קבוצות כיבוש

ויש תל צור של הביתרים.

זה כבר סיפור אחר.

לפני 71 שנה בדיוק, בשבועות, הם התארגנו ועלו אל הנקודה, בתרוץ מצוין: כאן למטה, בדרך העולה אל זכרון יעקב יש סיבוב שהערבים מציבים בו מארבים לעגלות עם הענבים בדרכן ליקב.

העלייה היתה מרגשת. מי לא היה? אפילו הרצפלד בא, למרות שהוא בכלל היה מיריבים. התארגנו בזכרון יעקב, יצאו לדרך בתופים ומצילות. הרימו מגדל לאוויר, הרימו חומה, העמידו אוהלים, הביאו אפילו קופסה גדולה של גפרורים כדי שיוכלו להדליק את כל הפרימוסים ואחרי מסדר רשמי במדי בית"ר, אמרו שלום לכל המכובדים ונשארו לבד.

והלבד היה קשה. בשיא הם היו 30 שמשפחות, שאריות של משפחות שכן הגברים "ישבו והתיישבו", כראוי לביתרים אמיתיים.

חלק מהגברים נאסרו ע"י הבריטים והחיים לבד, עבור הנשים היו קשים מנשוא. כדי להקל על כולם העבירו אליהן את הנשים והילדים גם ממשמר הירדן, שגם הגברים שלהן נאסרו.

קראו שם לנקודה - תל צור. גם מטעמים פרגמטיים. כבר הייתה נקודה כזו במקום, כמה מטרים מעליהם, אבל אלו היו אחרים, שייכים לחיק החם של אלה שהממסד רצה בטובתם. בנתיים. קבוצות כיבוש. אז למה לא לקרוא לנקודה גם תל צור? כאילו כדי לבלבל את הבריטים שהרי הם בכלל ביתרים ואלה מלמעלה, לא. ובעצם הם רצו לקרוא לנקודה בשם הרבה יותר ראוי: מצפן או 'הפנים צפונה', שמות ביתריים מלאים הוד.

כמה שנים החזיקו מעמד במקום. אבל מהר מאוד הבינו שלהקים יישוב רועים כאן בנקודה הזו, על אדמות פיק"א זה בלתי אפשרי. ב 1943 נגמר הענין בתל צור. אי אפשר להתישב ישיבת קבע, אי אפשר לקבל אדמה ואי אפשר לצאת למרעה.

מירקין, איש פיק"א פתח להם את חצר שוני שכבר היתה נטושה. מקום טוב למשפחות ועיזים וכבשים.

בעיצומה של המלחמה, 1946, סוף הסיפור.

מירקין, איש פיק"א שזכר להם חסד הציע להם כמה נחלות בשולי בינמינה . לרחוב החדש קראו נחלת ז'בוטינסקי.

היום. בדיוק 71 שנים אחרי - עלינו להכיר את הנקודה כי אנחנו לא אנשי בית"ר, ןלא רוויזיוניסטים מבית וגם לא בינמינים.

תודה למרגרט מבית הראשונים בבנימינה ועמנואל איש הקק"ל שפתח חלון לעולם אחר.

תרתי משמע.

מבטיחה להמשיך.

יקב מאיר שפיה

קונים יין שהוא סיפור - ארז ולקוחה

יורם פניאס שוב, איש יקר ופגישה עם היין- ארז.
יורם כבר 17 שנה בכפר הנוער. הוא התחיל והתקדם במסלול הרגיל ואז הרגיש שהוא נשחק,
אז כדי לא לאבד את האהבה לחינוך, לילדים, למקום, לייעוד שלו בחיים, החליט שהוא עובר תפקיד.
וכשהבין שהילדים לא אוהבים לרדת לכרם בארבע בבוקר ולצאת לחליבה בחימש בחליט ללכת על משהו סקסי.
יקב.
יקב לימודי.
יקב שבו ילמדו על כל התהליך של הכנת היין וגם יכינו, מענבים שיגדלו לבד, שיבצרו לבד, שידרכו לבד.
מי שלא ירד לעבוד בכרם לפחות שבוע, לא יכול להכנס לנבחרת של היינים של כפר הנוער.
היה מי שאמר שזה לא חינוכי - איך מלמדים ילדים על יין....
היה מי שאמר שזה לא בסדר בגלל עניני כשרות...
ויורם בשלו. יין זה חלק מתרבות. הוא אפילו זוכר במעומעם שקבל טעימה ראשונה כבר בגיל שמונה ימים.
ואח"כ בבית אבא שאת הטבעת שלו הוא עונד על האצבע עד היום היו עושים קידוש ביום שישי.
יין זה חינוך.
והיין של יורם וארז היינן המוכשר, והאהבה לילדים, לחינוך, לאדם והארחיות האישית של כל אחד הוא יותר מיין.
זה לקנות סיפור, לא סתם בקבוק של יין.

עגל הזהב בעין הוד - 2010

כל שנה מתחדש הויכוח.
האם זה טקס ראוי או לא?
בסופו של דבר החלטתי לעצמי שהוא לא ראוי, אבל הוא נאמן למקורות - היה עגל, היתה עבודה זרה, הוא נשרף וחזרנו למקורות. סליחה, למוטב.
כמו כל שנה, כולם הוציאו את הגלביות מהארון, אולי הזדמנות אחרונה ללבוש את מה שקנו בהתלהבות בהודו או בסיני, שמו צעיפים, כאפיות לבנות על הראש , פרחים בשיער ולקחו כלי הקשה מהבית.

נפגשנו ליד העץ. 'עץ המשאלות'. עוד מוסד מקומי. עץ שהורכב והוצב במקומו אחרי השריפה הגדולה ועליו עלי משאלות של ילדי הכפר באותה עת. העץ כבר הזדקן כמו כולנו, אבל המיקום שלו מצוין ליציאה לתהלוכה. אחרי שכולם התאספו ניתן האות, התופים נשמעו, החצורה נשמעה והתהתלוכה יצאה לדרך הארוכה. 

בדרך נאספו עוד ועוד אנשים. 

כל הדרך נשמעו התופים, כלי ההקשה, החצוצרה, השריקות וההמון. 

מי שלא רצה ללכת ישב בצד הדרך והסתכל . 

כולנו הלכנו בתקווה לראות כבר את העגל. שמענו שהשנה, כמו כל שנה הוא מיוחד, ייחודי, אמנותי, השנה הפרויקט הופקד בידי גיא לוגסי וארז - זה חייב להיות מיוחד. 

ואז נפגשנו. הנה העגל.
החשיפה המלכותית, הפגישה הראשונה עם משה ועם מנחת הטקס, והאמת?
כבר לא שמעתי מה אמרו ולמי.
העגל מרהיב ומקסים וכ"כ עגל זהב. עד שנשרף.
אחרי שנשרף לקול מצהלות, תופים ושריקות, ניתן האות לאכול חמץ.
אז התחילה ההסתערות על הפיתות שנאפו במקום.
הכי טעים - פיתה עם שוקולד.

אפשר להתווכח על מהות הטקס כמה שרוצים.
אפשר לקטול אותו כי הוא פאגאני במהותו ואפשר לראות אותו באור חיובי כי הוא מאוד מתאים ל'רוח המקום' - כפי שהיינו רוצים לראות את הרוח ....
אבל האמת שזה ממש לא משנה.
לחגיגה באמפי', לשריפה של העגל כבר מתקבצים כולם, מי כדי לראות את התהלוכה, מי כדי להראות ומי כדי לראות.
או לאכול פיתה.