יום חמישי, 21 בינואר 2010

בחזרה למערב הפרוע: מכפר גליקסון לרמת הנדיב


עכשיו כשכולם חוגגים 70 שנה לחומה ומגדל החלטתי לחזור להתחלה .
בעצם זה סיור אחר בין 'החוגים האזרחיים' לבין הברון רוטשילד.

התחלנו בביקור בכפר גליקסון - קיבוץ שנראה כמו פעם. אולי יתפוס אותו איזה בימאי לסדרת נוסטלגיה, 70 שנה זה בכל זאת מספר.
מבט מפינת הזכרון לדרום חושף מרבדים של דשא ירוק בעונה או קש צהוב כמו בתמונה.
בכל מקרה מרשים ומרחיב את הלב.




אחרי הסיור בקיבוץ ממשיכים לחורשה.
יש הרבה הפתעות בדרך: גיתות וסלעים חשופים, שבילים פורחים שכיף ללכת לאיבוד - ופילבוקס.......
חורשת כפר גליקסון עם הפתעות בדרך, גבעת עדה, מושבה מונומנמת ובנימינה - מושבה בתנופה.
משם נמשיך לעבר רמת הנדיב שם נסכם את הסיור ב'אדמתו של הברון' בסרט קצר וביקור במרכז מבקרים מקסים וטיול בגנים קלאסיים ואקולוגיים.

מנהלות:
  • סיור קליל ונעים .
  • ביקורים ותשלומים נוספים יסוכמו בהמשך עם קביעת המסלול.
  • רמת קושי - קליל ביותר.

יום רביעי, 13 בינואר 2010

זכרון יעקב ליד עין הוד - זכרון וגבורה במצבה


לאחרונה היה דיון שלם באחד מאתרי האנטרנט החביבים עלי על המצבה של שרה.
לא היה צריך להסביר מי היתה שרה. כולם יודעים.
כולם יודעים איפה, מתי, ואיך, ולמה, ומי תמך ומי היה נגד. לא צריך להסביר.
ובכל זאת - על המצבה היה מי שאמר שהיא עלובה.
שהיא לא מייצגת ולא ראויה והיה צריך יותר ממלכתית ויותר גדולה ויותר מפוארת 'כראוי'.


מסלול טיול מרתק במושבה מתחיל תמיד בבית הקברות. שם שקט ואפשר לפגוש באופן אישי את כל הגיבורים.
הסיור תמיד מתחיל במצבת הזכרון של אהרון אהרונסון.
אח"כ הולכים לבקר את משפחת לנגה עם הסיפור קורע הלב על מות שהוא ספק טבעי, ספק התאבדות וכראוי למושבה שהזרמים התת קרקעיים שלה מאוד חזקים גם כאן תאורית הקונספרציה מסרבת לגווע.
ובסוף, מגיעים לקבר של שרה ולידה אימא שלה. מלכה.

מצבה פשוטה ונקייה, חלקה. יש נר תמיד, יש דגל, יש אבנים ויש גדר מסוגננת מסביב.
ולא - לא בגלל שהיא התאבדה. כי ככה מציינים אנשים חשובים בבית הקברות של זכרון יעקב.
המצבה הובילה אותי למחשבה על ההבדל בין זכרון והסטוריה.
זכרון הוא אישי, הוא שלי.
הוא ישתנה ויתעמעם עם הזמן או שלא.
והסטוריה - תלוי מי כותב אותה, ומתי כותבים אותה, ואם זה תחקיר או מחקר הסטורי כי זה לא אותו דבר.
גם הזכרון ההסטורי של שרה עבר תהפוכות:
בזמנה היא לא הייתה גיבורה. במיוחד במושבה.
לאחר מכן היתה אחלא גיבורה. אלילה למדינה החדשה שחפשה סיפורי גבורה הירואים.
אחרי 1977 היה לה ייחוס גבורה מהימין המסורתי
ובעידן הפוסט מודרניזם או שהיתה גיבורה רק כי היא אישה או שהיתה אנטי גיבורה כי בעצם היתה יכולה להוביל את היישוב לכלייה. לכאורה.

אנחנו נשארים עם מצבה פשוטה ונקייה שמספרת סיפור על אישה אמיצה שהזכרון שלה הוא נכס לאומי. וככזה הוא מיצג נאמן של גבורה (אפילו אם היום אנחנו חושבים שאולי לא כ"כ), של גיבורה שאומצה לתוך הקנון הלאומי (ובגלל זה מצבה כמעט ממשלתית מבחינת העיצוב), ואין למושבה (שאהבו אותה או ממש לא ) כ"כ מה לאמר בענין.
היום אחד מבתי הספר מאמץ את המקום. ומאז האזכרה הסהרורית שגאולה אבן ארגנה לה לפני כמה חודשים במושבה יש גם נר תמיד ודגל.
מחוות קטנות לזכרון גדול





יום חמישי, 7 בינואר 2010

עין הוד - שמואל בר אבן - אהבת האבן, אהבת הטבע, אהבת האדם .......




למה בר אבן?
כי הבת, חנה קרן הסכימה להעמיד לרשות ארכיון עין הוד את אוסף הצילומים המדהים של אבא שלה.
במשך שבועיים אני חוגגת על המון המון שקופיות של אמנים מצוינים שהיו בעין הוד,
על צילומי אווירה של עין הוד
ולא מפסיקה להתפעל איזו עין היתה לו, איך 'תפס' פנים ותחושות,
איך היטיב לבטא במצלמה את האווירה שהייתה, איך הנציחאת רוח היצירות שצילם.

אני לא מבקרת אמנות, לא יודעת לשפוט תמונה או פסל, לקבוע אם היצירה טובה, או גרועה, זה לא התפקיד שלי.
אבל אני כן יכולה לקבוע שהיצירה - שקופית עם פורטרט או של יצירה - רגשה אותי.
(והאמת? זה לא משנה אם בגלל הנוסטלגיה או בגלל האיכות .....)

מילים שכתבה מרים טל לתערוכה שנערכה לו ב 1979:
" הוא לא תמיד היה פסל, ולא תמיד ירושלמי - ולא תמיד היה בר אבן. השתוממתי לשמוע שהוא מפסל רק 22 שנה. לפני זה היה צייר, ולפני שהיה צייר, עסק בדברים שונים, חיוביים שחישלו את אופיו ואת עקשנותו.
פיסול דווקא למד - אצל דב פייגין, ובמסגרת סמינר אורנים. אך מהר מאוד חש כיהמפתח לביטוי שאיפותיו באמנות - נמצא בנפשו, בשכלו ובידיו.
הוא חש קשר ראשוני בין החומר, היד, והמחשבה, איחוד בין 'חכמת הלב' לבין 'מלאכת מחשבת'.
לפני שהפך סופית לבר אבן היה זמן מה 'בר עץ'. הוא אהב את העץ ויצר, בתחילת שנות השישים בעיקר, עיצובים הרמוניים מופשטים,, מעץ אגוז, לעיתים על 'רגלי ברזל' שאפשר היום לראות באתרים שונים ובמוסדות שונים בארץ. אך האבן כבשה יותרויותר את עולמו ואת שדה פעולתו של הפסל ....."

"בר אבן פעל רבות גם כמורה לפיסול. כמתקין הדפסים, כצלם אמן מקורי. ובכל הפעולות הללו השקיע כשרון ומרץ רב. אך תמיד נשאר הפיסול העיסוק המרכזי, גם האהבה העקרית. כי מקור פיסולו של בר אבן, בכל גלגוליו הוא האהבה: אהבת האבן, אהבת הטבע, אהבת האדם וכמובן אהבת ירושלים .....".

תודה לחנה קרן שהסכימה להעמיד לרשות בית גרטורד קראוס את האוסף הנדיר ואני תקווה שבעתיד נוכל להראות חלק מהשקופיות הנהדרות שצילם, לכשיסתיים תהליך הקטלוג והסריקה. בנתיים אפשר לראות עוד מיצירותיו בכתבה שהכינה חנה קרן.
Posted by Picasa

יום רביעי, 14 באוקטובר 2009

ג'יסר א זרקא (הפעם לא על עין הוד) - הכפר בין הכביש והים

ביקור מיוחד בכפר שכולנו חולפים על פניו ואף פעם לא עוצרים לבקר.

את הסיור נתחיל בתצפית על הביצה הגדולה שהיתה בארץ, חקלאית תעשייתית וגם על נשים, אהבות, מריבות וביצות

משם נמשיך לאורך סמטאות הכפר יחד עם עוואד, בן המקום. בשיטוט בין הבתים נדבר על ארבעה משפחות שהפכו לכפר, על גיבורים שהיו מנהיגים, על היחסים בין מצרים, סודנים ואחרים, על אבטלה והשכלה, על עבר והוה.

לאחר הביקור בכפר נמשיך לאורך הנחל עד לכפר הדייגים של ג'יסר א זרקא לפגישה על קפה ועוגה או ארוחת צהרים (ללא כשרות!) עם דייג מומחה שיכול לצייר במילים את מה שמרגישים.

מנהלות

את הסיור ניתן 'לחבר' לאתרים נוספים באזור.

לקבוצות קטנות - ניתן לשלב סדנת בישול לא שגרתית בבית פרטי .


יום שני, 17 באוגוסט 2009

געגועים לאביב בעין הוד


חם יותר מדי.
אפילו החצבים של אורסולה נרדמו השנה והחליטו לחכות לימים טובים יותר כדי לצאת החוצה.
תמיד היו פורחים ב 15 לאוגוסט והשנה אין להם זכר!
אז עד שהחורף יגיע עם קצת מים ופרחים הנה תמונה של כרם הזיתים באביב.
חרציות זיתים ושמיים כחולים.

מסביב לכפר הערבי עין חוד ניטעו במשך השנים כמה עשרות דונם של זיתים.
קוראים לזה 'חגורת הזיתים'. בד"כ היא מופיעה בדיוק בנקודה שכבר יותר מידי ללכת ברגל מידי יום מהכפר עצמו, אבל עדיין קרוב מספיק לכפר כדי לאפשר מסיק נוח בעונה.
לפניה, קרוב יותר לכפר עצמו גידלו ירקות. מה שהיה ומה שאפשר היה.
רחוק יותר - הדגנים ואחרים.
בכפר עצמו - שני בתי בד מסורתיים.
היום הזיתים הללו מספרים סיפורים אחרים: ביאנלה לפיסול, פסטיבל אקוספרה ושמן עין הוד.
מי שמכיר, ומי שיודע, מספר גם את הסיפורים האחרים שלהם.
טיול בעין הוד הוא גם טיול מסביב, זיתים, ואדיות, פרחים ומטעים.

יום שני, 3 באוגוסט 2009

עין הוד – בתים ציוריים, זיתים עתיקים, חלוצים ואמנים



סיור מעמיק מלווה תמונות וצילומים ישנים מארכיון הכפר האמנים עין הוד וסביבתו.
כפר אמנים חלוצי המשקף חזון והוויה ארץ ישראלית שהייתה ואיננה.
את הסיור נתחיל בבית הראשונים של הכפר בית גרטרוד קראוס, נדבר 'איך בונים כפר אמנים', מי היתה גרטרוד קראוס, כלת פרס ישראל, מי היו מרסל ינקו ומוכתר הכפר - איצ'ה ממבוש ומה ביקשו להקים באותן חורבות של הכפר הערבי הנטוש שנותרו בצלע הכרמל.
ננסה להבין מה פירוש המושג כפר אמנים משנת 1953 ועד לימינו? נבקר בגלריה השיתופית של אמני הכפר שהוקמה ממש יחד עם הכפר, בגלריה משפחתית עם שלושה דורות יוצרים ובין סמטאות הכפר הציוריות נעמוד על הייחודיות של הבנייה הערבית אותה בקשו הראשונים לשמר.
בסיור בעין הוד ניתן לשלב סדנאות או ביקור אצל אמן. ע"פ הדרישה ניתן לשלב סדנאות יצירה כמו סדנת פיסול בקרמיקה, סדנת פסיפסים, סדנת רישום והדפס ועוד.

יום ראשון, 12 ביולי 2009

בית ילין - מוצא


הנה בית ילין במוצא.
סיפור חדש ישן.

כילידת מוצא שהייתה יורדת לבית הכנסת בסיבוב בכניסת יום כיפור הבית מאחור תמיד הילך עלי קסם.
ביום כיפור עוד יש כמות לא מבוטלת של קוצים, יש נחשים, ככה הזהירו הורים, יש בורות לא מסומנים, יש קירות שיכולים להתמוטט בלי אזהרה ובכלל, זה מסוכן ואל תלכי לשוטט שם.

בגרתי, למדתי, הבנתי מה שלא הבנתי קודם ולא הבנתי דברים שהיו מאוד ברורים קודם לכן.
ככה דרכו של העולם.
אז אחרי טיול בעין הוד, הנה קצת על מוצא, ממה שלמדתי עד כה. וזאת רק ההתחלה.

בשנות השישים של המאה ה 19 נרכשו אדמות הכפר הערבי קולניה הסמוך לירושלים עלמנת להקים מושבה חקלאית מחוץ לחומותהעיר. הרקע לרכישה קשור בתהליך היציאה מהחומות כאמצעי לקרב את הגאולה ע"י גאולת הקרקע ועבודה חקלאית. המושבה התקיימה לאורך שנים בתנאים קשים מאוד תוך נסיונות חוזרים ונשנים לפתח מקורות פרנסה מתאימים לאזור: חקלאות הררית, תעשייה ואפילו נופש - נסיון ייחודי לאותה תקופה. במשך השנים התפתחה המושבה וגדלה כשהיא שומרת על עצמאותה (בניגוד למושבות עליי הראשונה לדוגמא) אך לא כמושבה חקלאית.
במקביל, התפתחות המערך הפיסי של המושבה ייחודי ואינו דומה למושבות אחרות שהוקמו באותה עת בגלל התנאים המיוחדים בהם הוקמה והתפתחה במשך השנים.

זו לא מושבה לדוגמא כמו עקרון או מטולה, גם לא מושבה מתוכננת כמו ראשון לציון
או זכרון יעקב.
אז מה היא כן?
מושבה אחרת, עם סיפור ייחודי וחד פעמי.
חיבור של זמן, מקום ואנשים.

כי למה בעצם לרדת ולהתישב במקום כ"כ רחוק מהעיר?
ואולי - למה להתישב במקום כ"כ קרוב אל העיר?
נדמה שהקרבה הזו אל העיר הייתה בעוכריה שלמושבה ואחת הסיבות המרכזיות שמעולם לא התפתחה והגיעה להיות מושבה גדולה ומפוארת שיש בה צדדים הרואיים ואפילים כאחת ....
היו בה 'יישוב ישן', היו בה בבלים, היו תימנים ואפילו אשכנזים.
היה בה בית הבראה לתפארת
יש בה מושב שמנסה עדיין למצוא ייחודיות והיום מוצא אותה יפה מאוד עם כל מיני פוליטקאים שבאים לחפש איכות חיים....
היו בה דובדבנים ושזיפים, היו לה מטעים והיום יש בעיקר בתים.
וכל פרק זמן עם הסיפור שלו.