חיפה - הגבולות העמומים

לכבוד הקיץ שהגיע, חזרתי לסיור אח"צ בחיפה.
המסלול ידוע ומוכר לכולם. קוראים לו נתיב אלף המדרגות, שביל אלף המדרגות, שביל החמורים ואפשר לטייל בו בכל מיני כיוונים, גרמי מדרגות, שבילים נסתרים וסמטאות אפלות. לכל אחד בחיפה יש את אלף המדרגות שלו ואלה שאני אוהבת במיוחד הן בנאליות במיוחד ומוכרות, אבל אני מזמינה להכרות מחודשת והתבוננות אחרת.

מתחילות כאן מאחורי הנשים הנהדרות האלה במרכז הכרמל, מול הגנים הבהאים

מגיעות לכאן - להדר הכרמל לבתים שנראים בדיוק כך, לכל אחד הסיפור שלו

בשכונת הדר מתרחשים דברים מאוד מענינים בשנים האחרונות. התחדשות מלמטה, התארגנויות של תושבים מבפנים למען איכות החיים, הבנה ששימור היא מילה טובה ולא גסה, שבאמצעות סוג של שימור אפשר לקדם שכונה. הדר לא דומה למרכז הכרמל, ולא דומה למושבה הגרמנית או לעירתחתית.

מגרם מדרגות אחד למשנהו אפשר להריח את הגבולות העמומים של חיפה: גבולות גאוגרפיים של אזורים בהר הכרמל - מראש הכרמל למדרגת ההר, ממדרגת ההר לתחתית ההר, לעירתחתית או למושבהגרמנית, זה לא אותו דבר.
גבולות של ארכיטקטטורה, עיצוב, שימור, גינון וריחות של בישולים של יום שישי, כל אזור והמאפיינים שלו, כל אזור והגבול שלו.

גבולות עמומים בין תרבות לתרבות - כל תרבות והיופי שלה. 

הזמנה לחתונה בואדי נסנאס 

חיפה מלמעלה למטה - סיור מושלם לאח"צ בקיץ. 

עין הוד 1955 - חידה אמיתית לשבת

מי מכיר מי יודע?
בדיוק באותן שנים כשמרסל ינקו, איצ'ה ממבוש, מוקדי וישעיהו הילל, בעליו הגאה של בית החרושת לצבעים, ייסדו את עין הוד כפר האמנים, היו מי שכבר ישבו בכפר חרובים - עין הוד.

מאיר דהאן - משורר צייר ופסל 'שחי עם אבן חול'

עייר צנוע בעין הוד

בגינה של בית גרטרוד קראוס בעין הוד יש פסל אחד שכל שנה יש לתקן ולחזור ולתקן אותו. לא הצלחתי לקבוע ביני לבין עצמי אם זהו עייר או סייח, אבל בכל מקרה, העדינות שלו כובשת, הדקיקות וה'ריחוף' של הפסל גורמים לכולם להעצר לידו לרגע, להביט ולחייך. על הפתק אורה שאלתיאל כתבה את שם האמן - מאיר דהאן.
לפני כשנה באו לבקר בעין הוד כמה נשים מכובדות, "אנחנו מחפשות את הפסלים של מאיר דהאן". הוא היה הבן דוד שלהן ולא ידעו אף פעם שהיה כ"כ מוכשר, לא ראו עבודות שלו ולא שמעו אודותיו. והכי עצוב - אף אחד לא יודע היכן קבור. ולמעשה, הן לא היו הראשונות לחפש את מקום קבורתו, כי כבר לפני 20 שנה היו מי שחיפשו את קברו - ללא הצלחה.

בנות משפחת דהאן 

מאז נשכח הענין, נשכח האיש שגם בחייו היה איש שוליים, ורק לאחרונה באה לו עדנה.
כותבים עליו, מדברים עליו, מספרים בו, ואולי גם ימצא מקום קבורתו.


 דהאן נולד בתל אביב והתיתם בגיל צעיר מאביו שהיה טבח על אונייה בריטית שטובעה בים התיכון.
המשפחה נקלעה למצוקה ואת מאיר שלחו למוסדות שונים כדי שידאגו לחינוכו, וככה התגלגל, ממוסד למוסד מקיבוץ לקיבוץ עד שהגיע לקיבוץ גבים בנגב המערבי ומצא לעצמו מקום בחברת הנוער. שם גם גילה את הכשרון שלו לפיסול וציור. שני פסלים שלו הועמדו לימים בקיבוץ אבל כעבור זמן נעלמו ואיש לא הרגיש, ואיש לא חיפש.

דהאן התגייס לנח"ל ולאחר מכן גילה את הפסל רודי להמן, אחד מטובי הפסלים באותה עת, שלקח אותו תחת חסותו. יחד איתו הגיע לעין הוד בשנת 1955 והוא אחד האמנים הצעירים ביותר בכפר. בחמש השנים הבאות התגורר בעין הוד למעט תקופה קצרה שיצא ללימודים בצרפת. הוא פיסל וצייר, גילף בעץ, רקד במסיבות הכפר והרשים את כל הנערות והנשים שעברו בכפר האמנים באותן ימים. דהאן הציג בתערוכות פיסול בחיפה תל אביב ובעין הוד, בשלב מסוים גם התחיל לצייר על הקירות ולכתוב שירים. קצת מוזרים, קצת מסתוריים, 'שירי ערגה מיושנים, שאיש אינו כותב כמוהם היום' אמר עליהם אלישע אפרת בספרו [אלישע פורת, מחיקת עוונות, 1991]. לא הרבה זכור מהאיש המסוגר. היו לו כמה חברות טובות, היו לו כמה חברם טובים וכולם זוכרים אותו כאיש מסוגר ומסוגף, רוחני ומסתורי, טבעוני אדוק או שאיש של כבוד שלא יכול לבקש עזרה כשהיה צריך, כך או כך, בשנתיים האחרונות הלך והסתגר, התנתק מכולם בכפר עד שבשנת 1960, התאבד. הוא תלה עצמו בחדרו ונפרד מהעולם בשקט. בלי שיורגש בחסרונו.

שנה מאוחר יותר כתב עליו הפסל רודי להמן בכתב העת 'משא' 1961: 

לראשונה בא אלי באביב 1954 כדי ללמוד את האלפבית של הצורות הפלסטיות. כדי להכיר את ייחוד התגלמותן בחומר, גבס, עץ ואבן.

דעת היסודות וחוקיותם, הביאה אותו בסוד החומרים ורוחם.

תוך כדי כך, נמשך אל חומרים מסוימים, נדחה על ידי חומרים אחרים.

על אבן הסיד הכריז מלחמה.

הוא חי עם אבן החול.

אבל לא היה דבר שירתק אותו, לא הייתה בו הדחיפה המבשילה.  

חיים מופלאים, חיים למקוטעין, השתלטו עליו יותר ויותר.

חיים אלה מצצו את לשד גופו.

תקופות הרעב (גאוותו דחתה כל עזרה) פוררו את חיותו.

ואזבאו לעולמו ציורי הקיר הריתמיים, הרישומים, השירים.

עכל כולו נכבש לקלילות אוורירית ממריאה.

תנועתו לא הייתה אלא מחול קל, נוע ואינו נוגע, באדמה.

וכך הלך מאיתנו, דוחה מעל פניו את האדמה, מסיר את מגעו ממנה.

פראי.

המשוררת והציירת איבט שצ'ופק תומא שגם תרגמה חלק משיריו לצרפתית כתבה עליו שאמנות הייתה דתו היחידה: 

 "האמנות תובעת את מלוא הכרתו של אדם. כך הופרע שיווי המשקל שבין גופו המדולדל מחוסר תזונה, לבין רוחו, הנתונה כולה למעשה יצירה רבת מתח. חיותו כלתה, הוא הגיע לאפיסת כוחות גמורה, גופנית ורוחנית. על כן יכול היה לכתוב בגיל 24 "נשק אדם, את המת, כי במת חי, זה דרכו של חי, עייף מחייו ובמותו". 

רנה שני, שהכירה אותו בראשית דרכה, כתבה לזכרו כמה שירים. 

והיום אחרי כ"כ הרבה שנים אנחנו עדיין מחפשים את מקום הקבורה כדי להקים לו מצבה.  

מה יכתב בה אני לא יודעת, אבל לפחות תהיה גם אבן לאמן שחי עם אבן חול. 

סדר ט"ו בשבט - טיול בעין הוד

ט"ו בשבט חג חביב עלי במיוחד. שקדיות לובשות לבן, מסביב הכל ירוק, עוד לא חם מידי ויש שמש של חורף.
הצרה עם השקדיות האלה זה הזמן הקצר שהן פורחות. כל שנה אני מופתעת מחדש, עוד לא התרגלתי ועוד לא נרגעתי מהן וזהו. הלבן התחלך בירוק ונגמרה לי השקדיה, חזרה להיות שקד. למזלי, היה יום יפה היום, קבוצה נהדרת והזדמנות ללכת ולבקר את כל השקדיות באזור בסיור שמוקדש לט"ו בשבט בעין הוד.

התחלנו ברכס אצבע ממול לעין הוד. עלינו כדי לראות את הכרמל המתחדש. שלוש שנים אחרי, הכל חוזר לחיים. יש כבר כלניות ועיריות, יש עשבוניים במקומות שבהם הקרקע הייתה אפויה לגמרי בשנה הראשונה, וכאן, מישהו, עשה עבודת גננות מרשימה וניקה את הזית שנשרף מכל החוטרים החדשים שצמחו מסביב והשאיר שלושה גזעים כדי שלעץ תהיה צורה יפה בעתיד. באמצע אפשר לראות איך העץ נראה לפני שנשרף. עץ זית גדול ומרשים שבטוח היו לו איזה 100 שנה, ככה בקלות. האש בערה בו כמה ימים עד שכבתה, אפילו השורשים נשרפו, מותירים מחילות טובות לנברנים.

בעתיד הקרוב יצמח כאן עוד אתר הנצחה למישהם. בתקווה שהיה אתר הנצחה מינימלי, שישתלב עם הסביבה, שישהיה ידידותי ומתחשב ולא מגלומני, מתנשא ומשתלט. מאחור מציצה חצי הכוס המלאה. חמיצר.


אחרי זה המשכנו בדרכנו לבקר את בית הקברות של עין הוד, לשיר שירי מולדת לחיים חפר. מראשוני עין הוד, דמות ציורית ומורכבת שבחר להקבר בעין הוד ואף תכנן את כל הטקס לפרטי פרטים. גם המצבה מיוחדת. החברים החליטו שזו אבן דולומיט, שהגימור יפה, ובעיקר מרשים הסמל של הפלמ"ח - כי פעם פלמחניק, תמיד פלמחניק. אז שרנו כמה שירי מולדת, קראנו כמה שירים,
הצטערנו שלא הבאנו בקבוק כי זה ממש התבקש.

שרים לחיים חפר 

שרים לחיים חפר 

ואז והמשכנו לסדר ט"ו בשבט. בגן ימיני בכניסה לעין הוד, נערך סדר ט"ו בשבט חינני: מנגנים ושרים, אוכלים פרות יבשים ועוגות מדהימות, שותים קפה ומקנחים בברכות וכמה קטעי קריאה הכרחיים. כל האורחים שהתקבצו מסביב, רק הוסיפו לארוע. אני קצת מקנאה באנשים כאלה שיכולים לשלוף מפוחית ​​וחלילית, שיודעים בע"פ את כל המילים, שמחוברים לכל מילה ולכל ניב בשיר כמו לבן משפחה. עשינו סיבוב בעין הוד, דברנו על הון שלטון ואמנות ועל קפה כסית, ובסוף, גם הייתה ארוחת צהריים נחמדה באור אחרון של צהריים, רגע לפני שיהיה קר מידי.

שרים ט"ו בשבט בעין הוד 

שרים ט"ו בשבט בעין הוד 

שרים ט"ו בשבט בעין הוד 

תודה ענקית לאישה שכבר איננה - עינת אמיתי, התרבותניקית.

את הבלוג של עינת אמיתי הכרתי עוד לפני שהכרתי אותה. אהבתי את איך שכתבה ועל מה שכתבה, חיכיתי כל פעם מחדש לראות על מה תכתוב הפעם. כמה פעמים התכתבנו וזה הפך להיות אישי יותר. לא נפגשנו מעולם אבל דברנו על עין הוד ועל הקיבוצים על גיבורים מהעבר שיש להם סיפורים מדהימים ששתינו רצינו לספר. על האוזמן, על אנה רבקין בריק הצלמת ואחרים.

לא נפגשנו מעולם. הנוער כאן בבית תמיד צחקו עלי כשהגיעו חברים שלי מהרשת לבקר. כשעברו לאמר שלום לאורחים במטבח הנוער תמיד צחקו ואמרו שאני צריכה להזהר כי אלה אנשים שאני לא מכירה.... שהם יכולים להיות מסוכנים...  שאני לא יודעת מה הכוונות שלהם .... ואז המשיכו עם צלחת של עוגיות לחדר או עם סנדויץ החוצה. ואת עינת לא פגשתי מעולם.

ואני ככ מצטערת שלא הספקתי, שהייתי עצלנית מדי לנסוע לראות את התערוכה אבל לפחות שלחתי לה ברכה ובהצלחה, שלא נסעתי לבקר למרות הזמנה פתוחה, שלא טרחתי יותר כי רציתי נורא שתהיה חברה שלי.

והבוקר פתחתי את המייל שבישר על מותה. והביקור כבר מיותר.
העצב שלי מוחשי ועמוק, ובלי לחשוב אפילו, כשגל קפץ לרגע הבייתה, גם הגיעו הדמעות.

אז תדעי עינת, איפה שלא תהיי, שלקחתי ממך הרבה בשנים האחרונות ועל הכל אני מודה.
היית לי מנטורית בלי לדעת אפילו. איך כותבים בלוג מרתק, ואיך לספר סיפור, המיני מחקרים שלך העשירים כ"כ, ובעיקר, בשיחות הקטנות שהיו לנו, בדיוק כשהייתי חולה - נתת לי תובנות לחיים שהייתי צריכה באותו רגע.

עוד מעינת אמיתי אפשר לראות כאן 

רכס כורכר, עתלית או תרומיה, שביל חדש וגאווה ישובית.

בשנים האחרונות עתלית התפתחה וגדלה להפליא. שכונות חדשות נשבנו בה, עסקים חדשים, אנשים באו לגור בה, כי זו הפריפריה האחרונה של תל אביב ואולי הראשונה של חיפה. מקום טוב מול הכרמל, ליד הים, חינוך טוב, אנשים טובים.

והנה שניייה לפני שהמושבה כמעט נשכחה, החליטו יושביה להרים פרויקט חדש, כזה שיכול להביא גאווה לעתלית, לבית הספר המקומי, לשכנים ולכל קהילת המטיילים. שביל רכס הכורכר  (הכינותי מראש, שתוכלו להוריד מדריך) חושף את הפינות היפות של הרכס. הם ניקו את הצמחייה, חשפו חציבות מיוחדות בכורכר, חקרו את תולדות ושילטו את הדרך. עסקו במלאכה ילדי בית הספר יחד עם העמותה הירוקה והוכיחו ששביל יכול להיות מנוף לגאווה ישובית.  בסיור שהיה עם קבוצה נפלאה, אחר צהריים אחד שקט, יצאנו לבדוק את כל הפינות הכי יפות של שביל הרכס, מעתלית עד לחרבת קרתא ומחנה המעפילים.

שלוש שעות של סיור עם אווירה. בדרך דברנו על עתלית, על המושבה, על 'המפעל מלח'- מפעל עם תנאים מועדפים, על שימור ופיתוח, בריטים, רכבת ומחצבות, על ציפורים נודדות וקצת נדל"ן .....

כאן רואים ברכות דגים ומבצר צלבני. 

מעב חצוב ברכס עבור עגלות, סוסים וסתם הולכי רגל. 

מחצבת כורכר ישנה, ממנה חצבו אבנים להקמת נמל חיפה הבריטי

עמודים, תיל וצריפים שעומדים להתמוטט מרמזים שפעם היה כאן בסיס בריטי. 

חרבת קרתא - מיצדית צלבנית של המלך שנשדד

אמנות קירונית בעין הוד - ג'ניה ברגר: "אפשר ללוש ציור". .

ג'ניה ברגר נולדה בחרקוב בבית ציוני. האבא היה אגרונום והאם 'בעלת נפש אמנותית'. את הילדה שלחו ללמוד ציור ופיסול אבל בשנת 1925 כבר עלתה המשפחה לארץ, לא לפני שהספיקה להיות בברלין. שם התחילה ללמוד אדריכלות וציור ובראשית שנות השלושים נסעה שוב לברלין ללמוד אצל הפרופסור קרל הופר ציור ועיצוב תפאורות ולאחר מכן נסעה לפריז ושם הרחיבה את אפקיה בעזרת מנטורים רבי חשיבות מעולם הציור, הפיסול והתאטרון.

בשנת 1930 איירה ספר אגדות לילדים "101 סיפורים" שיצא לאור בהוצאת אמנות בתל אביב, בניהולה של שושנה פרסיץ:

101 מעשיות, אגדות וספורים, מלקטים וכתובים ע"י ז. אריאל [שלמה זלמן אריאל],
על פי הצעת מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ ישראל.
הוצאת "אמנות". תל-אביב, 1930. מקור: בית מכירות קדם. 

בשנת 1937 חזרה לארץ, פגשה את השחקן יהודה גבאי שהיה ממייסדי תאטרון האוהל והשתלבה גם ב'עסקי התאטרון'. היא עיצבה תלבושות ותפאורות עבור יותר ממאה מחזות 'האהל', 'הבימה' ולאופרה הישראלית ( "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"  -האוהל, 1943, "בר כוכבא" - אהל, 1945, "חובנשצ'ינה" - האופרה הישראלית 1952, "האחים קזמרוב"  - הבימה, 1956). יחד עם התפאורות ציירה ציורי נוף ודיוקנאות, רחובות וסמטאות ססגוניים ולצד אלה ציורי תנ"ך בשמן וגואש.

ג'ניה ברגר ומרסל ינקו, ארכיוןן עין הוד, צלם: שמואל בר אבן 

בשנת 1953 ג'ניה ברגר ויהודה גבאי היו בין חברי הקבוצה שהקימה את עין הוד ומהאמנים הפעילים ביותר בכפר.כעבור עשור נבנתה בכפר סדנת הקרמיקה בתמיכת מסדר בני ציון האמריקאים. איצ'ה ממבוש לקח על עצמו את הניהול של הסדנה והפיתוח העסקי, בתמיכת משרד העבודה. בשנת 1963 כחלק מהחגיגות העשור של כפר האמנים התארח בעין הוד סמינר בנלאומי לקרמיקה. רבים וטובים השתתפו בו, מהארץ ומחו"ל הגיעו אמנים לבלות חודש שלם, קיץ בעין הוד עם המורה האגדי עימנואל לוצאטי. במהלך החודש יצרו, למדו, לימדו ופתחו רעיונות ותבליטי קיר שאת חלקם ניתן לראות עד היום בכפר ובמקומות אחרים בארץ.עבור ג'ניה היתה זו התגלות של ממש, היא, שתמיד אמרה  "מה שקל אינו מענין",  פיתחה שפה חדשה לצד התפאורות שלה - ציור קרמי. 

"זה שנים שאני מחפשת אמצעי ביטוי חדשים, קרא לזה דרך חזרה לתנ"ך, קרא לזה נסיון לביטוי פרימיטיבי, אני אנני מאמינה בהגדרות. .. עבדתי בשנה האחרונה הרבה מאוד, אך הרגשתי שאני מתקרבת למטרה: מצאתי ביטוי משלי לרוח התנ"ך, ואני מדגישה רוח כי אין לי כל כוונה לצייר אילוסטרציות." 

ג'ניה ברגר ומרסל ינקו, ארכיון עין הוד, צלם: שמואל בר אבן 

כשעבדה בקרמיקה זה לא היה קל כמו להקים תפאורות, והיא שמעולם לא אהבה את הקל והפשוט מצאה שבקרמיקה אפשר לעשות הכל - "אפשר ללוש ציור". 

על השפה שהמציאה נאמר שהיא 'על זמנית' שהיא שייכת לכל הזמנים. היא שלבה את המערב והמזרח, היא שלבה בין התנך והיום, היא שלבה צבעים וסגנונות הכל נמצא באמנותשלה שהיא מעין אזור ספר בין ציור ופיסול, בין סיפורי ומופשט בין מונומנטליות שבפסלים לתאוריםילדותיים (יונה פישר, "על הקרמיקה של ג'ניה ברגר", ג'ניה ברגר, מנחה לשלום, אפריל 2000)

אני והכפר שלי 1969/ תבליט 50*65. 

בסוף שנות השישים נוצר קשר בין משרד העבודה לבין כפר האמנים. במסגרת זו נקנו עבודות רבות מאמני הכפר לטובת 'אמנות קירונית' במבנים ציבוריים רבים. כך ניתן למצוא את העבודות של ג'ניה ברגר מעטרות מרכזי תרבות שונים חצד סניפי דואר ועוד.

בסיור אחד בעין הוד יצא לי לטייל עם קבוצה של עיוורים. כשיצאנו מהגלריה, שמו ידם על הקירות  וביחד הלכנו לטייל על קירות. על יד הקיר שיצרה עצרנו ודברנו ארוכות על צבעים ודימויים, על מסגרות ותפאורות, על נשים ואמנויות. בסוף הקראנו שיר שכתב לכבודה נתן זך, בקיץ 1998, כשהוצגה תערוכה מעבודות הקרמיקה שלה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב: