יום שלישי, 14 בדצמבר 2010

תודה לחברים מגני תקווה שהתגייסו לשיקום - בבוקר אחרי בעין הוד.


באמצע הבלגן פתאום הופיעו הארבעה האלה, רטובים ומחויכים "באנו לעזור, מה שצריך". גבי שלחה אותם לקונטיינרים בחוץ, להעביר תרומות בגדים ממקום למקום, לפרוק את המשאית של שטיבל ליד בית גרטרוד קראוס ואת הכיסאות בבית תרבות לקראת הארוע של ערוץ 24. תמרה הלכה להביא להם מנה חמה שבדיוק הביא האוטו של בית תמחוי, והם אמרו שהם לא רעבים אבל אני לא בדיוק מאמינה להם, פשוט רצו להמשיך לעבוד כנראה.

אח"כ הם אמרו, תוך כדי הגשם השוטף, שהם ישנים גם הלילה באוהל. ואז קלטתי שהם הופיעו כבר ביום ראשון בלילה, אחרי הכל, ישנו בלילה בחוץ ובבוקר התיצבו לעבודה, לא לפני שנחשדו באמצע הלילה כמציתים כי עמדו עם בקבוק מים לכבות גיצים. את הלילה השני אני מאוד מקווה שכבר ישנו בבית ההארחה של נחשולים, יבשים.

בכל אופן - הנה התמונה של ארבעה חברים מגני תקווה שבלי שמישהו יגיד להם משהו נכנסו לאוטו עם המון חטיפים ושוקולדים, סתם כי צריך לתת יד ולעזור.
לארבעה שאני לא יודעת את שמם - תודה רבה !


יום שבת, 11 בדצמבר 2010

מאי 2010 - לילה מתוח בעין הוד, פרומו לשריפה הגדולה

מאי 2010 - לילה מתוח בעין הוד, האש גולשת למטה מימין אורד


הגיבורה האמיתית של השכונה - הכבאית של אורי איילון. חמש ספרות ועובדת 


כבאיות חדישות ומאובזרות, כבאיות קק"ל

נדב ורצמן על רקע מדרון שרוף בחודש מאי. מאז לא היה גשם עד דצמבר. 

יש הבדלים בעוצמות אש: זו הייתה בנונית ובחלקה קלה, האדמה חרוכה אבל לא אפויה, הרקע עדיין ירוק 

בשריפה של חודש מאי 2010 עדיין לא היה חסר חומר מעכב בעירה.




בחודש מאי הלילה היה מתוח מאוד. הלקחים אחרי השריפה ההיא הופקו - יש צוות כיבוי אש, יש הידרנטים חדשים וצינורות, ה'רשויות' שלחו מתאמים וזרנוקים כמו גם צינורות. כל אחד ידע מעכשיו מה הגזרה שלו, לאן ללכת ואיפה לעמוד. זו הייתה החזרה הגנרלית לקראת השריפה של חודש דצמבר 2010. גם אז הנוכחות שלנו במקום הרגיזה מאוד את הכבאים שהתמקדו בעיקר בלעמוד במגרש החנייה, בחפ"ק מאולתר בכביש ממול ובפרצופים מודאגים ומלאי חשיבות. את העבודה סיימו ביום למחרת הכבאים של הכפר. 
אחרי שהכבאיות כבר מזמן נסעו. 
אני לא מבינה למה הופתענו עכשיו בשריפה בחנוכה, הכתובת הייתה על הקיר - חוסר התאום בין כל הגופים הנוגעים בדבר, המצבור הבלתי אפשרי של 'חשובים' שלא עושים שום דבר, מלחמות האגו וחוסר המעש. בכולם כבר הבחנתי מזמן. אבל רק עכשיו הייתה להתנהגות הזו גם תוצאה מצמררת. 
מה הטעם עכשיו בועדת חקירה? האם יחקרו את הפרטים הקטנים? מי סגר את המים ומתי? למה הכבאים לא נכנסו? למה פינו את האנשים מהכפר ואח"כ לא נתנו להם להכנס גם כשאפשר היה? למה לא נתנו לחברי 'השומר החדש' שבאו לתגבר להכנס לכפר? למה לא הגיעו כוחות לשמור על הבתים אחרי האש כדי למנוע גניבות? למה אנחנו היינו צריכים לחשוב על כל הפרטים הקטנים הללו?  ואם ימצאו אשמים - זה ישנה את הפעם הבאה? יהיה תאום בין כל הגופים? מילה תהיה מילה? מי ילך הביתה ומה זה יעזור עכשיו אחרי שהסוסים ברחו כבר? 

ועדת חקירה או לא, סופר טנקר ומטוסים רוסים לצד טורקיים,  חנוכה 2010 זה לחיות בסרט. 

יום שישי, 10 בדצמבר 2010

חנוכה בעין הוד 2010 - השריפה, יום אחרי.





מקום - בית ורכובסקי, נעמי , זאב עין הוד
זמן - יום חמישי, יום שישי - הלילה, יום ראשון. שלושת הימים הקטסטרופליים בעין הוד.
הכוכבים - אנשי הכפר.
כוכבת ראשית - האש.
דמות הנבל בסיפור - המערכת.
מסר שיווקי - אם אין אני לי מי לי?

15 אלף ספרים

יום חמישי, 9 בדצמבר 2010

עוד שריפה בעין הוד - חנוכה 2010

12 שנה אחרי הקודמת.
חנוכה הגיע ואיתו האש. תמיד חשבתי שחנוכה זה אומר גשם, קר, לביבות, אח מבוערת וריח של פטריות בחוץ. הפעם חמסין, יובש נוראי רוחות והתוצאה, שלא תגידו שלא אמרנו לכם - שריפה.
אין מילים, אין לי מה לכתוב, כ"כ הרבה ואין מילים.

אני כועסת על המערכת, אני מרגישה נטושה, ויחד עם זאת - עטופה באהבה.
במקרים כאלה מתגלה הכוח של הקהילה. קודם כל הקהילה שלי שהתארגנה ולקחה אחריות על עצמה, על האנשים שלה, על הכפר שלה. הקהילה של עין איילה שמיד התארגנו לעזור במה שאפשר, אוכל חם ומצוין, גנרטורים, האנשים הטובים שפגשנו בדרך - אלה שהביאו שתייה חמה ואוכל לתחנת המפונים הזמנית שהתארגנה בתחנת הדלק אלון בעין כרמל בבוקר שבת, בעצומה של הקטסטרופה, החברים של השומר החדש שבאו לעזור ולהחליף את השומרים בכפר, החברים הטובים של גני תקווה שבגשם שאחרי הופיעו רטובים ומחויכים נכונים לעזור, חברי ארגון לב אחד, בית תמחוי ששכחתי את שמו, המונית מרשל"צ שהביאה דברים טובים, הקונטיינרים של בורכרד, מירון וצים, הסנדויצים של אינטל ......

דברים חמים ונשיקות לצוות של המועצה שעשו הכל כדי שנרגיש יותר טוב, ואני לא אזכיר שמות כי בטוח אשכח מישהו.
ולכל מי שבאו ונתנו את הלב ביומיים האחרונים, הרבה אחרי שאני כבר הלכתי לעשות דברים אחרים.
לכולם מגיעה תודה ענקית אבל הם לא רוצים ולא צריכים אותה, הם עשו את מה שהיו צריכים לעשות, אדם לאדם.
וזה הכוח של קהילה,  זה הנכס העקרי של החברה וזאת אזלת היד של המערכת שקרסה כבר מזמן ואיננה. הכל נשען היום על האנשים, ולמזלנו יש אנשים טובים שמתגייסים ועושים את מה שצריך.
ככה אמר חגי ביום הגשום אחרי במזכירות הכפר, אחרי שאבד את הבית שלו שנשרף  - שתדעי לך, רק כאן עושים דברים מאהבה, לא כי צריך, או כדאי.
הלוואי שמשהו מהטוב הזה ישאר איתנו גם יותר מאוחר, כשהעשן יתפזר והעשב יצמח שוב.

שקיעות מדהימות על רקע עשן  
יום שישי בבוקר, שנייה לפני הקטסטרופה הראשונה 

אין מילים, צילמה ניצן ירקוני - יום שישי בבוקר. רגע לפני




יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

שריפה בעין הוד - 1998

עכשיו כשכל הגולן בוער יש לי תחושה קשה של דה ז'ה וו.
אני מכירה את הכאב, את החוסר אונים, את הכעס ואת הפחד שתוקף אותך כשאתה מבין שזהו, האש חזקה ממך ואין ברירה.
כל מה שנותר זה לאסוף את השאריות ולהתחיל שוב, מחדש.

ב 1998 היתה שריפה גדולה בעין הוד.
החלטנו שלא עוזבים את הבית. נשארים כדי לשמור עליו עד כמה שאפשר.
האזור מסביב נוקה וכוסח כבר קודם, מים יש בבריכה, בלוני גז נזרקו אף הם לתוך המים (גם של השכנים),  ומישהו הרי צריך להישאר בכפר כדי לעזור למכבי אש שכבר היו מותשים לגמרי משבוע של שרפות באזור.
בלילה המחזה היה נפלא ומרהיב ומפחיד. ישבנו על הגג עם עוד חברים שהחליטו להישאר על הבית ושמרנו. למקרה שהאש תחליט להתלקח שוב, כמו שבאמת קרה בבוקר למחרת. בינתיים, בלילה, ראינו את הגיצים, את הלהבות ואת הדרו של הטבע שאי אפשר עליו כשהוא מחליט שזהו זה. נמאס לו מאיתנו.

מה לוקחים כשיש שריפה?
1. אלבומי תמונות
2. מחשב
3. את הקופסה עם הקשקושים של הילדות
4. את מה שנמצא על השולחן ליד הכניסה.

לא חושבים עד הסוף, לא מתכננים, מקווים לטוב.
ככה זה כשיש שריפה.
אחרי השריפה מתחיל עידן חדש. וכדי לרפא את הפצעים שתלנו את 'עץ המשאלות'. עץ מעץ, עם עלי עץ, צבועים בצבעים טבעיים שכל אחד צייר וצבע בתקווה להשתקמות מהירה.







יום שישי, 22 באוקטובר 2010

השוטר לזרוביץ' - או - מי מכיר את הגן בעתלית ?


לא ערכתי, לא שיניתי את התמונה, ככה היא באלבום המשפחתי של יפרח לזרוביץ', עם הכיתוב 'בגן בעתלית'.
פנים מחייכות של ילדים בשיא החורף, הגננת הוציאה אותם החוצה למרות שהיה קר, ולגמרי במקרה היה צלם במקום לצלם חבורה צוחקת של ילדים מאושרים.
יפרח לזרוביץ ואולי האחות שלו היו חלק מהגן הזה, עד הטרגדיה של רצח הוריו בשנת 1938, בעיצומם של המאורעות.

יפרח לזרוביץ היום כבר מעבר ל 80, איש שעבר הרבה בחיים ועכשיו סוגר מעגלים.
שרידי המחנה הבריטי, מחנה עובדי הכפייה ליד בכביש 'הישן' חיפה תל אביב, משם נחטפו ההורים, ישוקמו חלקית בקרוב  ותהיה במקום תצוגה שתספר את סיפור החטיפה והרצח של משה וברוריה לזרוביץ' ואליהו קירשנר.
ועד אז, עד שנספר את הסיפור כולו אני מחפשת פרטים על התמונה - ילדי גן בעתלית, בראשית שנות השלושים.
מי הייתה הגננת, האם התגוררה בעתלית, מי מזהה את הילדים? איפה צולמה התמונה? מי ידע לספר?




יום שבת, 4 בספטמבר 2010

120 שנות בציר - יקב זיכרון יעקב

זיכרון יעקב של סוף הקיץ, קבוצה נחמדה שחוגגת התחלת שנה, וסיור בחצרות האחוריות.
בסוף הסיור חיכה מפגש מרגש עם היינות הטובים של השנה.

כרמל מזרחי עברו מיתוג מחדש והיום הם כבר לא מזרחי כי זה לא נשמע טוב, אז פשוט כרמל.
יין לקידוש הפך לקברנה, שיראז או סובניון בלאן.
יין ארץ ישראלי פשוט הפך למדע בעל בינלאומי.
אבל הכי חשוב שיין שפעם היה ציונות הפך להיות 'ציונות חדשה'.
היקב - כבר לא סתם יקב, היסטורי כפי שמעולם לא היה, עכשיו הוא נקרא 'המרכז לתרבות היין' כי רותי בן ישראל, הרוח החיה מאחוריו, מאמינה שהיסטוריה היא תרבות.





סיבה נוספת  לחגיגה היתה ההודעה ' ששיראז של יקב קיומי' זכה באוסקר של היינות. מכובד למדי ואפילו הפתעה נעימה ליקב האזורי של כרמל, אחיו של יקב יתיר הדרומי, אחיהם הצעירים של יקב זיכרון יעקב והבכור מכולם - יקב רשל"צ.

הנדיב הידוע, יקבים וגפנים.
הסיפור אומר שכדי לבנות אותו פנו פקידי הברון לשומאכר מהמושבה הגרמנית בחיפה  כדי שיתכנן ויבנה את המבנה בראשית שנות התשעים של המאה ה 19. כשבאו שנתיים מאוחר יותר לבנות את זה של זיכרון יעקב חסכו כסף ובצעו את אותה תכנית, בלי פיקוח של המהנדס...
אבל מכיוון שהתכנית הראשונה הייתה כ"כ טובה - מרתפים גדולים, אבן כורכר נושמת, אוורור מתאים וכו', המבנה השני גם עובד עד היום. המימון הגיע כמובן מהברון. הצעיר בחבורה, בניו של מאיר אנשיל שעשו חייל בעולם. הבנק של רוטשילד ובניו היה הגדול בעולם בזמנו. מי שרצה לממן מלחמה והיה זקוק לכסף נזיל, מימון של מערכת רכבות בכל רומניה או ברוסיה, או שסתם רצה לגור בזול בפאריס במשכנות למחוסרי בית , משפחת רוטשילד היתה הכתובת. רוטשילד שלנו היה הצעיר בחבורה, לא איזה איש עסקים גדול , אבל עם המון כסף וחיבה ליין, כי זה מה שידע לעשות. ז"א להיות בעלים של.

כשהחליט לקשור את גורלו עם היהודים בארץ ישראל חיפש מקור פרנסה ואז עלה הרעיון של יין. ברשל"צ הוקם היקב הראשון, בזיכרון יעקב השני, וכל המושבות עברו לגדל יין - בשביל היין הארצישראלי. גם מיזגגה, בית חרושת לבקבוקים הוקמה כדי לשווק את המוצר החדש בכל אירופה במיתוג ייחודי - קנו יין ארצישראלי, יין מארץ הקודש, מגפנים של יהודים, מיקבים ארץ ישראלים, תמכו במושבות. אבל כעבור זמן קצר נכשל המפעל מסיבות שונות, נסגר, והיין שווק בחביות.

120 שנה עברו מאז והסיפור של היין הארצישראלי הוא כמו ההיסטוריה שלנו כאן בארץ, הצלחות כישלונות, תהליכים, הפרטות, מיתוג ..... ובסוף פרסים על גבי פרסים בגלל איכות ומצוינות. היום הם חוגגים 120 שנות בציר, לא 120 שנים של הכנת יין כי בעצם הסיפור האמיתי כאן היא הגפן ממנ המכינים את היין, אבל עליה בפעם אחרת.

סניף כרמל מזרחי בירושלים (ארכיון)
סניף כרמל מזרחי, רחוב יפו ירושלים
ומה זה יין ארץ ישראלי?
קודם כל הטרואר של האזור.
האדמה, השמש ועוד מרכיבים שונים שנותנים את הסה"כ העמום שמזין את הענב. יש 'טרואר' של יקב יתיר בדרום הר חברון, יש טרואר של יקב קיומי בצפון ויש של זיכרון יעקב או של רשל"צ.  וזה לא אותו טרואר של מחוז ממוצע בצרפת או לחילופין באוסטרליה או בקליפורניה.  זו הסיבה שאצלנו בארץ הבציר נמשך שלושה חודשים.
עניין אחר הוא החביות.

יין עם תרבות והיסטוריה חייב חביות עץ אלון. לפחות להתחלת התהליך. אח"כ אולי, הוא יכול לשהות במיכלי נירוסטה. אם הוא מיועד לשיווק בסופרמרקטים והמרכולים לקהל הרחב. רותי בן ישראל אומרת שחביות זה דבר חשוב בשביל היין. יין הוא לא מוצר כימי כמו קולה ספרייט או מיץ ענבים. "יין יודע לנקות את עצמו", הכוונה אחרי הדריכה, כשנוצרת עיסה עם הרכב לא מזוהה של ענבים, חרצנים, ענפים ואפילו ליכלוך, התסיסה והשכיבה בחביות אלון ובמרתפי כורכר 'שיודעים לנשום אוויר ופולטים לחות לאוויר' עושה רק טוב ליין. זו גם אמנות לבנות חביות - רצוי שהאלון יהיה בן 150 שנה, צרפתי או אטלקי, עם סיבים צפופים וגזע גבוה, שייושן שלוש שנים לפני שמתחילים לעבד אותו, שיעוגל ויהפוך לחבית  ע"י מומחים אוהבים ובסוף החבית תעלה משהו כמו 1000 דולר. לא הוספתי אפסים. ולמה אלון? ככה. כי באלון יש את הדבר העמום, שאולי רק כימאים ויינים מבינים, שגורם ליין להתישן ולהתבגר בצורה יפה וטעימה.

ועכשיו איך שותים.
לא נגעתי בטקסט, לא ערכתי. אני מצטטת את רותי בן ישראל, מנהלת המרכז לתרבות היין, סומליה מקצועית או איך שקוראים לזה היום - אוצרת יין. נתחיל עם 'רכס לבן' שמגיע מזיכרון יעקב, סדרה אזורית:

"קודם השקה, כדי לשמוע את הצליל, כדי לראות את הצבע.
צבע יכול לספר הרבה על היין, בן כמה הוא, מאיזה אזור, כמה זמן התישן בחבית ...
אח"כ הרחה. חוש הריח הוא המפותח והמורכב ביותר אצלנו, זכר להיותנו חברת ציידים ולקטים, ואפילו שהגברים היום כבר לא כ"כ ציידים כפי שהיו פעם .....
בכלל, אנחנו חושבים באסוציציה, אין לריחות שמות. אם הרחתם ברכס לבן לימון, ספרייט, או תפוח, ריחות חומציים כאלה זה משום שהיין עשוי מענבי סוביניון.
אח"כ לוקחים שלוק. מערסלים בפה, ויורקים. מערסלים בכל הפה כדי להעביר את היין על כל בלוטות הטעם, כדי שנחוש אותו בכל מאודנו. השלוק השני כבר טעים יותר.
אותו טקס חוזר על עצמו ביין האדום.  השקה, צליל, צבע, שלוק, ערסול יקירה ושלוק שני.


בכל הרחה או לגימה צריך להרגיש את העפיצות. התחושה שמאיר היין כשהוא חולף על הלשון ובמורד הגרון. אם יבש כמו ביס באפרסמון לא בשל, סימן שהיין צעיר, הטנינים והפנולים שבענבים עדיין חזקים ויוצרים תגובה כימית חזקה בפה....
אם 'עגול' ורך בפה, סימן ששה יין שיושן הרבה זמן. מה הולך טוב עם עפיצות? זמן וסטייק טוב, שמן".

"ואז מברכים לחיים".
רותי אמרה שהברכה היא מסורת ארוכת ימים. שייכת לאותם ימים שבהם היה צריך לשתות יין במקום מים כי היין היה נקי יותר, ולאותם ימים שבהם היה רצוי ששני מנהיגים יערבבו את כוסות היין שלהם כדי שיהיו בטוחים מהרעלות. לכן מברכים לחיים, מקישים את הכוסות אחת בשנייה כדי שיתערבב היין ומקווים להישאר בחיים. וכמובן, זה לא ממש משנה אם הסיפור נכון או לא.

 הרבה יין נשתה מאז שקמה חברת כרמל לשיווק היינות בשנת 1896. יוזמה של אנשי עסקים אמידים מרחובות שהחליטו מטעמי ציונות ועסקים להקים חברה לשיווק המותג כפי שקראו לו - יין כרמל. בהתחלה סניפים בערים המרכזיות של מזרח אירופה ולאחר מכן גם הלבנט.  מאז השתנו הרבה דברים והיין הפך לחלק מהתרבות הישראלית. יש היום מאות יקבים בארץ, 200 יקבים תעשייתיים, שמיצרים מעל לעשרת אלפים בקבוקים בשנה ואין ספור מועדונים, סדנאות, מומחים ו'מבינים'.  ועוד לא דברתי על הפריחה בחנויות הציוד הנלווה.
והכל התחיל כאן במושבות, עם הטרואר המיוחד שלהן.....